מלחמת העצמאות של ארגנטינה

**מלחמת העצמאות של ארגנטינה**
	הקרב בסוויפצ'ה (Suipacha) - הניצחון הראשון של המורדים
	מלחמה: מלחמות העצמאות של אמריקה הספרדית
תאריכי הסכסוך	1810–1825 (כ־15 שנים)
מקום	ארגנטינה, צ'ילה, פרו, פרגוואי ובוליביה
תוצאה	ניצחון ארגנטינאי
הצדדים הלוחמים
הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה	מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה ; מלכות המשנה של פרו
מפקדים
מנואל בלגראנו ; חוסה דה סן מרטין ; מרטין מיגל דה גואמס; חואן חוסה קסטלי; חוסה חרוואסיו ארטיגס; גיז'רמו בראון; קרלוס מריה דה אלבאר	פרנסיסקו חויאר דה אליו; חוסה מנואל דה חויינצ'ה; פדרו אנטוניו אולנייטה; סנטיאגו דה ליניירס; ויצנטה נייטו

מלחמת העצמאות של ארגנטינה או מלחמת העצמאות של הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה הוא שמם של הקרבות והמערכות הצבאיות בארצות שונות בדרום אמריקה בהן נטלו חלק כוחות צבאיים מהפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה, המדינה שתפסה את מקומה של תת ממלכת ריו דה לה פלטה (מלכות משנה לממלכה הספרדית) ושקדמה לרפובליקה הארגנטינאית.

הצדדים הנלחמים נקראים בפי ההיסטוריונים הדרום אמריקאים הפטריוטים^[1] (המורדים בספרד) והמלוכנים (הנאמנים לכתר הספרדי ולפרננדו השביעי, מלך ספרד).

רק מיעוטם של הקרבות נערכו בטריטוריות המהוות חלק מארגנטינה של ימינו, ורובם נערכו בשטחים שהיו חלק מתת ממלכת ריו דה לה פלטה ושלאחר המלחמה נותרו מחוץ לפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה, או בשטחים שהיו חלק מתת ממלכת פרו; בנוסף נערכו קרבות ימיים - חלקם הרחק מחופי היבשת.

ניתן להבחין בשלוש חזיתות עיקריות:

החזית המזרחית (חזית הליטורל^[2]) - שכללה את המערכות בליטורל עצמו, בפרגוואי, בבנדה אוריינטל - אורוגוואי של היום, ובדלתה של ריו דה לה פלטה; וכן הקרבות הימיים בריו דה לה פלטה ובמקורותיו.
החזית הצפונית - המערכות הצבאיות באלטו פרו ובפרובינציות של סלטה וטוקומן.
חזית האנדים - הקרבות נגד המלוכנים בצ'ילה, פרו, ואקוודור; ולבסוף גם באלטו פרו (בוליביה).

יש גישות שונות לתחימתה של מלחמת העצמאות של ארגנטינה מבחינת לוח הזמנים והמרחב:

הארגנטינאים נוטים לכלול בה גם את שחרורן של צ'ילה, אקוודור ופרו בידי חוסה דה סן מרטין - גיבורה הלאומי של ארגנטינה, אף על פי שחלק גדול מהמערכות לא היו מטעם ארגנטינה ולא במימונה; ואף את שחרור אלטו פרו (בוליביה) שנעשה לאחר התפטרותו של סן מרטין אך היה המשך ישיר של הכרעת המלוכנים בפרו.
הממעיטים רואים בחציית האנדים על ידי סן מרטין את סיומה של מלחמת העצמאות של ארגנטינה, ומתייחסים לקרבות שנערכו לאחר מכן בחזית הצפון כאל קרבות של הפרובינציות העצמאיות, ולא כאל קרבות להשגת העצמאות.
המרבים כוללים במלחמת העצמאות גם את מלחמת ארגנטינה–ברזיל שבעקבותיה אורוגוואי זכתה לעצמאות, וגבולותיה של ארגנטינה עם שכנותיה התקבעו.

מאמר זה מציג את האפשרות הראשונה, ולכן הוא מכסה גם את מלחמות העצמאות של צ'ילה, פרו, אקוודור ובוליביה. המלחמה לפי כך נמשכה 15 שנים והסתיימה בניצחון המורדים שיסדו את ארגנטינה וסייעו בהקמת מדינות נוספות בדרום אמריקה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תת ממלכת ריו דה לה פלטה שהיוותה חלק מהאימפריה הספרדית נוסדה בשנת 1776 בשטחים שהיו שייכים עד אז לתת הממלכה של פרו, שחולקו מייד לאחר מכן ל-12 יחידות שונות, ובירת תת-הממלכה נקבעה בבואנוס איירס.

עד 1806 תת-הממלכה נהנתה משקט פנימי וחיצוני יחסי למעט כיבוש מזרח מיסיונס (Misiones) בידי פורטוגל בשנת 1801, צעד שנענה בתגובה רפה של ספרד. באותה שנה התחוללו הפלישות האנגליות (1806 - 1807) בהן כוחות בריטיים כבשו לזמן קצר את בואנוס איירס, מונטווידאו ומקומות נוספים בבנדה אוריינטל (La banda oriental - אורוגוואי של היום), כחלק מהמלחמות הנפוליאוניות. הפולשים גורשו על ידי המיליציות שהתארגנו על בסיס התושבים המקומיים ומנו כמה אלפי אזרחים - מהגרים אירופאים וקריאולים (צאצאים של מהגרים אירופאים).

באותה תקופה החלו להישמע קולות שדרשו עצמאות - בהתחלה כלכלית ולאחר מכן מדינית - בהשראת רעיונות עידן הנאורות, המהפכה הצרפתית והיווסדה של הרפובליקה המודרנית הראשונה, והכרזת העצמאות של ארצות הברית. הדרישות האלו קיבלו משנה תוקף לאחר הפלישות האנגליות שנהדפו ללא כל עזרה חיצונית מספרד, ויצרו גם תחושת ניכור כלפי ספרד שבמציאות של אז הייתה ארץ רחוקה במרחק נסיעה של שבועות (מבואנוס איירס) וחודשים (מהפרובינציות הפנימיות) וגם מודעות פוליטית ותחושות פטריוטיות מקומיות; אך הן (הדרישות) לא זכו לאוזן קשבת בממלכה הספרדית.

אם לא די בכך, ב-1808 צרפת תחת שלטונו של נפוליאון בונפרטה פלשה לספרד, פרננדו השביעי, מלך ספרד הושם במעצר, וז'וזף בונפרטה - אחיו הבכור של נפוליאון - הוכתר במקומו. תת הממלכה של ריו דה לה פלטה נשארה נאמנה למלך ולמי שייצג את הנאמנים לו - החונטה המרכזית העליונה שפעלה באזורים בדרום ספרד שלא נכבשו על ידי הצרפתים.

כתוצאה מכך החלו לקום חונטות דומות בדרום אמריקה שקראו תיגר על השלטון הספרדי המקומי שאיבד לכאורה את תוקפו וסמכותו עם הדחת המלך, אך הן דוכאו במהירות על ידי הספרדים. כך גם בבואנוס איירס בה נעשה ניסיון להדיח את המשנה למלך - סנטיאגו דה ליניירס (Santiago de Liniers) - ב-1 בינואר 1809 על ידי מרטין דה אלסגה (Martín de Álzaga); שניהם אלו שהובילו את גירוש הבריטים מבואנוס איירס שנתיים קודם לכן. ניסיון זה גרם לעימות בין היחידות הספרדיות למיליציות הקריאוליות שקודם לכן לחמו שכם אחד. זמן קצר לאחר מכן הגיע המשנה למלך החדש (ובדיעבד - האחרון) - בלטאסר הידאלגו דה סיסנרוס (Baltasar Hidalgo de Cisneros), שארגן מחדש את הכוחות. סיסנרוס, בניגוד לליניירס, לא התמנה לתפקידו על ידי המלך - שהיה נתון אז במעצר, אלא על ידי החונטה בסביליה שייצגה את הנאמנים לו, ועובדה זו היוותה אמתלה מתאימה להפנות לו עורף באצטלה של נאמנות לפרננדו השביעי. שנים לאחר מכן, משישוב פרננדו השביעי לכסאו, ארגנטינה תזדרז להכריז על עצמאותה.

באמצע חודש מאי 1810 הגיעו מספרד הידיעות על כך שנפוליאון השלים את כיבוש רוב ספרד ושם קץ לפעילות של החונטה המרכזית העליונה - והיא זו שהובילה למהפכת מאי: ההחלטה על בחירת חונטה על ידי הקבילדו (El Cabildo, מועצת העיר) ב-22 במאי, ובחירת החונטה הראשונה ב-25 במאי.

החונטה הראשונה והחונטה הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המהפכה - נוסדה החונטה הראשונה בראשות קורנליו סאבדרה (Cornelio Saavedra) שראתה עצמה כסמכות העליונה בתת-הממלכה של ריו דה לה פלטה וכיורשת הלגיטימית של המשנה למלך שעבר למונטווידאו, וב-27 במאי היא שלחה מכתבים לכל הערים בתת-הממלכה עם דיווחים על האירועים, דרישה לציית לה, ובקשה לשלוח נציג מכל עיר לבירה.

הגופים שהחליפו בספרד את החונטה המרכזית העליונה שפוזרה על ידי הספרדים המשיכו לדרוש מתושבי תת-המלכויות באמריקה הלטינית לציית להם מבלי שנתנו להם ייצוג הולם, ומבלי שהיה לאיל ידם להתערב באירועים באופן מעשי.

החונטה הגדולה שנוצרה בעקבות הצטרפותם של הנציגים מהפרובינציות לחונטה הראשונה המשיכה במדיניות בה ראתה את עצמה כגוף השולט בכל תת-הממלכה.

באמצע 1811, משהתבררו ממדי התבוסה בחזית הצפונית בפרו העילית (באזורים שנמצאים כיום בשטחה של בוליביה), החונטה הגדולה החלה לנקוט מדיניות יותר זהירה, אולם זמן קצר לאחר מכן הוחלפה על ידי הטריאומווירט הראשון כדי ליצור גוף מצומצם ויעיל יותר שיוכל למשול בצורה יעילה יותר, אך בכך הפרובינציות נושלו ממעמדן ובואנוס איירס לקחה על עצמה את ניהול המדינה.

הקמת צבא ארגנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העצמאות של ארגנטינה התחילה איפוא ב-25 במאי 1810, והמסמך שהכריז על הקמת החונטה הראשונה כלל גם את הקריאה להקמת חיל משלוח בן 500 חיילים תוך 15 יום והפנייתו לפרובינציות בהקדם האפשרי כדי להציע להן עזרה במקרה הצורך, לשמור על הסדר, ולוודא שבחירת הנציגים לחונטה היא חופשית.

בהמשך לכך החונטה הורתה ב-29 במאי על ארגון מחדש של הכוחות וגיוסם של חסרי תעסוקה בני פחות מ-40 כדי לאייש את התקנים הפנויים; והוקם צבא בן 4,145 חיילים, מתוכם 3,128 חיל רגלים, 555 חיל פרשים, ו-462 חיל תותחנים; כוח כמעט חסר ניסיון - למעט הדיפת הפלישות האנגליות - בדיוק כמו מפקדיו שזכו למעמדם בשל שיקולים לא מקצועיים.

חימוש וטכניקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטכנולוגיה והטקטיקה של הצדדים הלוחמים היו דומות, ולא עתידות להשתנות משמעותית במהלך המערכות. הצבאות היו מחולקים לחיל רגלים, חיל פרשים וחיל תותחנים. לא היו יחידות סיוע, והן עתידות להופיע רק במערכות של חוסה דה סן מרטין.

חיל הרגלים היה החיל העיקרי, מצויד ברובים כבדים לנשיאה ומסורבלים לתפעול, וכידונים.

חיל הפרשים היה מצומצם בהתחלה, בעיקר נוכח העובדה שהצבא בתחילתו התבסס על עירוניים. הידע טקטיקת חיל פרשים המוגבל גרם לכך שהם שימשו לשמירה על אגפי חיל הרגלים, ולא כיחידות עצמאיות המובילות התקפות תוך כדי תנועה. בהמשך הוקם גדוד פרשים שהתבסס על האוכלוסייה הכפרית שהיה מסוגל להילחם תוך כדי תנועה והעניק למורדים יתרון משמעותי על המלוכנים.

הארטילריה התבססה על תותחים ניידים קטנים מברונזה או נחושת, והיה צורך במאמץ לוגיסטי רב לשנע אותם ולספק אבק שרפה וקליעים. הידע של הקצינים התבסס לכל היותר על ניסיונם עם תותחי צי על גבי אוניות, אך מאוחר יותר החל להצטבר בידע ונערכו הכשרות טכניות.

הכוחות הלא סדירים שהצטרפו בשטח מקרב האוכלוסייה המקומית היו חמושים בדרך כלל בכידונים מאולתרים או אקדחים לטווח קצר. באלטו פרו הכוחות הלא סדירים כללו בדרך כלל אינדיאנים מקומיים מצוידים במקלות ובקלעים (רוגטקות).

התנועה המנהלית הייתה לרוב על גבי פרדות, למעט אזורים הרריים בהן הפרדות סחבו רק את הציוד והחיילים צעדו ברגל. גידול פרדות ליצוא היה עיסוק נפוץ באותה תקופה, אך במהלך המלחמה רוב הפרדות הופנו לצבאות הנלחמים.

הטקטיקה התבססה על התקפות חזיתיות של הרגלים, בסיוע ארטילריה, בשעה שהפרשים שומרים על האגפים או מנסים לאגף את האויב. באופן אירוני, רק היחידות הלא סדירות הובילו מהלכים לא צפויים, דבר המסביר את הצטיינותן.

במהלך שלוש השנים הראשונות למלחמה - שני הצדדים נלחמו תחת דגל ספרד.

היחידות משני הצדדים כללו בעיקר את ילידי המקום, ואף על פי שהמלחמה מצטיירת כמלחמה של ה"ארגנטינאים" ב"ספרדים" - הצבא המלוכני התבסס על חיילים, קצינים ואף גנרלים דרום אמריקאים; ורק בשלבים מאוחרים של המערכה - ספרד ניסתה לשלוח יחידות סדירות לדרום אמריקה בתקווה להכריע את המורדים, ומינתה גנרלים שנשלחו מספרד ושנאמנותם לכתר לא הייתה מוטלת בספק. המשנים למלך נשלחו כולם מספרד.

המהפכה הפנימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוזר שנשלח ב-27 במאי 1810 לכל היישובים ברחבי תת-הממלכה עם הקריאה להצטרף למהפכת מאי ולשלוח נציגים לחונטה - נענה בחיוב על ידי מרבית היישובים בתחומי ארגנטינה של היום - כולל מנדוסה וסלטה שלא הכירו בחונטה, ולמעט קורדובה שההצטרפות נכפתה עליה עם פרוץ מלחמת העצמאות.

הערים באלטו פרו לא נשאלו לדעתם מראש והם סירבו לשלוח נציגים, למעט יישוב אחד בשם טריחה (Tarija, סמוך לגבול עם חוחוי).

במקביל, במהלך חודש יוני, הגיעה לרחבי תת-הממלכה הידיעה על כינונה של מועצת הכתר (Consejo de Regencia) בקדיס, גוף שהחליף את החונטה הספרדית הקודמת שפוזרה על ידי הצרפתים, ולקח על עצמו לייצג את האינטרסים של ספרד הכבושה ושל בית המלוכה שלה, תוך הבעת נאמנות למלך פרדיננד ה-7 העצור.

העיר הראשונה שקיבלה את החוזר הייתה מונטווידאו, ב-31 במאי. למחרת, בישיבת קבילדו פתוח^[3] (cabildo abierto), הוחלט להכיר בחונטה, אם כי משלוח הנציג נדחה למועד אחר. למחרת, הגיעו הידיעות על הקמת מועצת הכתר בקדיס; ובהמשך, עקב לחצו של המושל הצבאי המלוכני, הוחלט לדחות את ההכרה בחונטה של בואנוס איירס ולדרוש ממנה להכיר במועצת הכתר; אך לבסוף גם מונטווידאו הצטרפה למהלך.

מונטווידאו היוותה איום משמעותי כלפי בואנוס איירס מכיוון ששכנו בה חלק ניכר מהכוחות המלוכנים של תת-הממלכה, אם כי מבחינת כח אדם - לבואנוס איירס היה יתרון מספרי. הכוחות התמרדו ב-12 ביוני ודרשו את הדחת המפקד הימי, אך זו דוכאה על ידי המושל המקומי. בזירה הימית היה לכוחות ממונטווידאו יתרון מוחלט שכן רוב הכוחות שהיו מוצבים בבואנוס איירס - קצינים וכלי שיט - הצטרפו למלוכנים, ולמעשה הוצב סגר על הנמל של בואנוס איירס.

באסונסיון, בירת פרגוואי, הקולונל חוסה דה אספינולה אי פנייה (José de Espínola y Peña) הוביל מהלך של הבעת נאמנות למועצת הכתר ודחה את ההזמנה של החונטה, אף על פי ששמר איתה על קשרים ידידותיים, והתכוון להתאחד עם אותם חלקים מתת הממלכה שנותרו נאמנים לספרד.

מהפכת הנגד בקורדובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום כינונה של החונטה הראשונה, המשנה למלך שהודח - סיסנרוס - שלח מסר סודי לקודמו בתפקיד - סנטיאגו דה ליניירס - שהיה בקורדובה ומינה אותו לאחראי על ההתנגדות למהפכה.

בפגישות רבות בביתו של המושל חואן גיטיארס דה לה קונצ'ה (Juan Guitiérrez de la Concha) בהן היה שותף ליניירס לצד אחרים, התוודעו לכינונה של מועצת הכתר בקדיס, ובהשפעתו של ליניירס - הוחלט לא לקבל את סמכותה של החונטה ולא לציית להוראותיה, ולהדיח מהמועצה (Cabildo) את מנהיג המתנגדים; וב-20 ביוני המועצה בנוכחות המושל נשבעה אמונים למועצת הכתר.

ליניירס וגוטיארס דה לה קונצ'ה גייסו מיליציות עירוניות חדשות, וכן את גדוד הפרשים המקומי וביחד הקימו כוח בן 1,500 איש ו-14 תותחים.

בחודש יולי קורדובה הצטרפה לתת ממלכת פרו ביוזמת המשנה למלך שלה ובהסכמת המושל של קורדובה.

במנדוסה התקבלו באמצע יוני ההזמנה מבואנוס איירס לשלוח נציג לחונטה ובקשה מגיטיארס (קורדובה) לא להכיר בחונטה ולשלוח כוחות סיוע לקורדובה. קבילדו פתוח במנדוסה החליט להכיר בחונטה ואף נבחר נציג, ובמקביל הדיח את מפקד המשמר המקומי (שייצג את הצבא הספרדי). הוא ניסה להתקומם, אך בשל העדר תמיכה - ויתר וקיבל על עצמו את מרות החונטה. חרף זאת הוא נעצר ונשלח לבואנוס איירס.

גם בסן חואן, סן לואיס ולה ריוחה הוחלט להצטרף לחונטה ולא לקורדובה, לעיתים לאחר היסוסים והתלבטויות.

התפשטות המהפכה לאזורי הפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^[4] על הכוח הצבאי שמנה 1,150 חיילים ושנשלח מבואנוס איררס פיקד חואן חוסה קסטלי (Juan José Castelli), ואשר הייתה מצוידת באופן כללי היטב והחיילים אף קיבלו מראש את משכורתם הודות להלוואה שהתקבלה בעזרת חואן לראה (Juan Larrea).

באמצע יוני הכוח הועבר לפיקודם של הקולונלים פרנסיסקו אורטיס דה אוקמפו (Francisco Ortiz de Ocampo) שהכיר היטב את הצפון מעבודתו כסוחר, ואנטוניו גונסלס בלקרסה (Antonio González Balcarce). כמקובל בצבא הרפובליקאי בזמן המהפכה הצרפתית - את הכוח ליוותה מועצה פוליטית בראשות ויסנטה לופס (Vicente López) ושהייתה כפופה למריאנו מורנו (Mariano Moreno) - מזכיר המלחמה מטעם החונטה.

ב-27 ביוני מורנו פרסם אזהרה למנהיגי הפיכת הנגד בקורדובה מפני הצעדים שינקטו נגדם אם ימשיכו בדרכם הפלגנית.

בלקרסה בראש כוח קטן, לכד תחילה את מפקדי הכוח המלוכני הקטן שנמלט צפונה, ורק לאחר מכן הגיע לקורדובה ב-10 באוגוסט בה לא נתקל בכל התנגדות. הקבילדו המקומי הכיר בחונטה, ומינה כמושל את חואן מרטין דה פואירדון (Juan Martín de Pueyrredón), ובהמשך נבחר נציג לחונטה. אוקמפו דן למוות את מנהיגי מהפכת הנגד, אך בלחץ נכבדים מקומיים הוא נמנע מלבצע את גזר הדין ושלח אותם לבואנוס איירס, אך הם הוצאו להורג בהוראת ראשי החונטה על ידי כוח בראשות קסטלי שנשלח לקראתם עוד בטרם הגיעו ליעדם.

קסטלי חזר מיידית לבואנוס איירס ממנה הוא נשלח עם משימה לכוח בפיקוד בלקארסה באלטו פרו (בוליביה), ומורנו פרסם הצהרה בה תירץ את חיסולו של מי שנתפס עד אז (ובמידה מסוימת עד היום) כגיבור שנלחם נגד הפלישות האנגליות.

בהוראת החונטה, בלקרסה החליף את אוקמפו בחואן חוסה ויאמונטה (Juan José Viamonte): אוקמפו נשלח לסנטיאגו דל אסטרו לגייס כוח מקומי, ובלקרסה וויאמונטה המשיכו עם הכוח לסלטה.

המהפכה באלטו פרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויסנטה נייטו (Vicente Nieto) המושל של צ'רקאס (Charcas, דרום בוליביה) שקיבל את הידיעות על המהפכה בבואנוס איירס ושחשש שהכוח הצבאי המקומי שבא משם יהיה נאמן לחונטה - הדיח את מפקדיו.

המשנה למלך של תת-ממלכת פרו - חוסה פרננדו דה אבסקל (José Fernando de Abascal) - זכה לנאמנותן של חלק מפרובינציות אלטו פרו ושל קורדובה וצירף אותן לתת הממלכה שלו, צעד שהוא בתחום סמכותו של מלך ספרד (העברת שטחים מתת ממלכה אחת לאחרת), מינה את חוסה מנואל דה גויינצ'ה (José Manuel de Goyeneche) למפקד הכוח הצבאי שנכח בהן ודאג לשלוח כוחות ליעדים אסטרטגיים כדי לקדם את פני הכוחות המורדים בפיקוד בלקרסה מדרום.

אחד הכוחות בפיקוד פרנסיסקו דל ריברו (Francisco del Rivero) שנשלח לדכא מרד מקומי שנה קודם לכן, הגיע לקוצ'במבה ב-14 בספטמבר והכריז על מרד: הוא הדיח את המושל המקומי והצטרף לחונטה של בואנוס איירס ללא שפיכות דמים. גם בסנטה קרוס דה לה סיירה פרץ מרד וקבילדו פתוח הכריז על הצטרפות לחונטה.

איחוד הכוחות המורדים באלטו פרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1810, כוח החלוץ של צבא הצפון החל במסעו לכיוון אלטו פרו דרך עמק אומאואקה, כאשר הכוחות המלוכניים נסים מפניהם. הקרב הראשון התחולל בסנטיאגו דה קוטגאיטה (Santiago de Cotagaita)‏^[5]: בלקרסה לא המתין להגעת הכוח העיקרי, ותקף את הספרדים כשהוא בנחיתות מבחינת מצבת החיילים והארטילריה, והובס.

המלוכנים ניצלו את ניצחונם להתקדמות דרומה. הפעם בלקרסה המתין להם עם כוח מתוגבר אך עדיין בנחיתות מספרים, ובקרב בסוויפצ'ה (Suipacha) הוא הביס אותם והם נמלטו בצורה לא מסודרת. הניצחון שהושג הודות למארב מוצלח בצידו השני של הנהר אותו חצו המלוכנים נזקף לזכותו של גואמס (Güemes) שבלקרסה ניסה להמעיט את חלקו ושלח אותו לאחר קרב לסלטה, ולכוחות מקומיים של אלטו פרו.

בעקבות הקרב - גם פוטוסי (Potosí) הצטרפה למורדים והדיחה את המושל המלוכני.

גויינצ'ה שלח כוח נוסף דרומה. הכוח התפצל - חלקו נשלח לכיוון אורורו בפיקודו של פרמין פיירולה (Fermín Piérola), אך הותקף מהמארב וספג אבדות כבדות, ונאלץ לסגת.

בינתיים, ריברו שמרד במלוכנים הרחיב את אחיזתו לאזורים נוספים, ביניהם לה פאס; וזכה לאמונם של התושבים המקומיים שהחליטו לתמוך בחונטה, ובעקבות כך החונטה הכירה בו ובכוח הצבאי שלו בתור גדוד הרגלים ה-7 של קוצ'במבה והוא הועלה לדרגת גנרל.

קסטלי מינה מושלים מטעם החונטה, והוציא להורג שניים ממפקדי הכוחות המלוכנים שנפלו לידיו בשל דיכוי המרידות המקומיות ב-1809.

ההתפשטות לפרגוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתגובה לשבועת האמונים של השלטון בפרגוואי בראשות ברנרדו דה ולסקו (Bernardo de Velasco) למועצת הכתר, החונטה ניתקה את הקשר הימי שהתנהל איתה דרך נהר פרנה^[6], והרשויות בקוריינטס עצרו מספר ספינות שהפליגו לשם.

ב-4 בספטמבר החונטה מינתה את מנואל בלגראנו מפקד הכוחות שנשלחו לבנדה אוריינטל (la banda oriental אורוגוואי של היום) ולליטורל (Litoral); במטרה לפעול נגד המלוכנים שהעבירו את בירת תת-הממלכה מבואנוס איירס למונטווידאו. הכוח שעמד לרשותו היה 250 חיילים ו-6 תותחים.

ולסקו עצר את מנהיגי התומכים במהפכה בפרגוואי, והתקדם עם כוחותיו עד למיסיונס.

המסע לכיוון צפון מזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרנה והנהרות העיקריים האחרים באגן הניקוז של ריו דה לה פלטה

כשהגיע הידיעה על מעבר הכוחות המלוכניים למיסיונס, החונטה מינתה את בלגרנו על הפרובינציות של הליטורל והכוחות הצבאיים בהן, ושלחה אותו לשם בסוף ספטמבר. בלגרנו התקדם לאורך הפרנה דרך סנטה פה ואנטרה ריוס וגייס בדרך עוד כמה מאות חיילים.

בתחילת אוקטובר הכוחות המלוכניים הגיעו לקוריינטס ושחררו את כלי השיט שנעצרו שם.

ולסקו ארגן בסמוך לאסונסיון כוח בן 6,000 - 7,000 חיילים ותגבר את המעברים לאורך הפרנה בניסיון למנוע מבלגרנו לצלוח אותו^[7]. כשהגיע למסיונס, בלגרנו הבטיח להגן על האינדיאנים במקום ולשמור על רכושם, ומיען שליח לוולסקו, לקבילדו ולבישוף של אסונסיון בניסיון להגיע להסכם שימנע שפיכות דמים, אך השליח נלכד על ידי אחד המשמרות שוולסקו הציב על הנהר ולא הגיע ליעדו.

ב-19 בדצמבר בלגרנו צלח עם רוב הכוח את הנהר ותקף את העמדה המלוכנית בקמפיצ'ואלו (Campichuelo) ממנה המלוכנים נסוגו לאחר חילופי יריות. הוא ניסה להמשיך ולהתקדם משם אך נאלץ לעצור בשל מצב כוחותיו והעדר בהמות משא: האקלים באזור היה חם ולח והצמחייה הסבוכה והנהרות היקשו על התקדמותו.

כעבור שבוע הוא החל להתקדם צפונה לכיוון אסונסיון למרות הקשיים.

תבוסתו של בלגרנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני הכוחות נפגשו לבסוף ב-15 בינואר 1811 ליד פרגווארי (Paraguarí), כ-66 ק"מ מאסוסנסיון. במשך כשלושה ימים חנו האחד כנגד השני בציפייה לבאות. בלגרנו שלח לוולסקו מספר מסרים, אך הוא הורה להשמידן.

ב-19 בינואר כוחותיו של בלגרנו תקפו אף על פי שהיו בנחיתות מספרית שלא הותירה להם כל סיכוי (460 נגד 6,000, יחס של 1:13). הם הצליחו לכבוש עמדה אחת בטרם כוחותיו של ולסקו התארגנו להתקפת נגד והניסו את כוחותיו של בלגרנו שנאלצו לסגת חזרה. בלגרנו ביקש סיוע מבואנוס איירס, אך הכוח הקטן שנשלח לעזרתו באוניות חוסל ב-2 במרץ בסן ניקולאס דה לוס ארוז'וס (כ-226 ק"מ מבואנוס איירס) על ידי הצי המלוכני ממונטווידאו. זה היה הכוח הימי הראשון של ארגנטינה, והקרב הימי הראשון במלחמת העצמאות שלה.

בינתיים צצו משימות דחופות יותר בבנדה אוריינטל, ובלגרנו התבקש על ידי החונטה לסגת - אם אין בכוחו להביס את האויב; אלא שאז הפרגוואיים נטלו את היוזמה ותקפו את בלגרנו ב-9 במרץ בטקוארי (Tacuarí) כשהם ממשיכים ליהנות מעדיפות מספרית מוחלטת; ובלגרנו הובס בשנית. בשיחות שנערכו במקום בינו לבין מנואל קבנייאס (Manuel Cabañas) - מפקד הכוח, סוכם שבלגרנו וצבאו ייסוגו חזרה עם כל ציודם.

חרף המפלה - נוצר קשר מכתבים בין בלגרנו לקצינים מפרגוואי, הוא שכנע אותם בצורך לסיים את השלטון הקולוניאלי, ובכך הפך הכישלון הצבאי לניצחון פוליטי, וזמן לא רב לאחר מכן גם פרגוואי הכריזה על עצמאותה.

במישור הצבאי - המלוכנים מפרגוואי נצלו את הישגיהם וכבשו את קוריינטס ב-7 באפריל, אך פינו אותה יותר מאוחר כשבפרגוואי החל המאבק להשגת עצמאות במאי 1811: ולסקו הודח, הוקמה חונטה זמנית, ואחד מראשיה - גספר רודריגס דה פרנסיה (Gaspar Rodríguez de Francia) ישלוט בפרגוואי במהלך שלושת העשורים הבאים ויעצב את דמותה העתידית. השלטון החדש שמר על קשרים טובים עם בואנוס איירס וביטל את הצהרת הנאמנות למועצת הכתר; ובאוקטובר בלגרנו עצמו נשלח לאסונסיון וחתם על הסכם לגבי היחסים בין שתי המדינות הצעירות.

המערכה הראשונה בבנדה אוריינטל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מהפכת מאי, הבנדה אוריינטל הייתה אזור גאוגרפי ולא מנהלי שכלל מבחינה מנהלית שלושה אזורים- העיר מונטווידאו שעיקר חשיבותה בנמל שלה, האזור מדרום לריו נגרו שהיה קשור לבואנוס איירס, והאזור מצפון שהיה חלק ממיסיונס גוארניאס (Misiones Guaraníes^[8]).

ההודעה של החונטה לגבי כינונה וההזמנה לשלוח נציגים, הופנתה לא רק למונטווידאו אלא לכל היישובים בבנדה אוריינטל.

ב-9 באוקטובר הגנרל גספר דה ויגודט (Gaspar de Vigodet) שהגיע מספרד למונטווידאו, החל לחזק את הכוחות הצבאיים המקומיים ברשות קצינים מהארמדה המלכותית הספרדית, ויצא למסע ברחבי הבנדה אוריינטל במטרה לחזק את אחיזתה של ספרד שם ולהכיר בסמכותה. כך נוצרה למעשה הפרובינציה שלימים תהפוך לאורוגוואי. הוא אף ניסה לכפות את סמכותו בגדה המערבית של נהר אורוגוואי (כיום - בשטח ארגנטינה) אך נתקל בהתנגדות מקומית בראשות ברטולומה ספאטה (Bartolomé Zapata) וכוחותיו נאלצו להתפנות משם עד מרץ 1811.

הצי הראשון של המורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושל של מונטווידאו - חוסה מריה סלאסר (José María Salazar) - הטיל מצור ימי על בואנוס איירס ב-3 בספטמבר 1810, וב-9 בספטמבר הציב מולה 9 ספינות מלחמה לאכיפתו.

האנגלים, שגם להם היה כוח ימי באזור ומיופה כוח בריו דה ז'ניירו, הכירו בהתחלה במצור, אך לאחר מכן דרשו להסירו בעקבות פניות של סוחרים אנגלים שנפגעו ממנו ושל החונטה עצמה. בפועל המצור נותר על כנו.

החונטה הטילה על פרנסיסקו דה גורוצ'גה (Francisco de Gurruchaga) להקים כוח ימי, והוא השיג וחימש שלוש ספינות, ואייש אותן בצוותים של שכירי חרב - ימאים זרים שלא דיברו ספרדית.

משימתו הראשונה הייתה להחיש סיוע לבלגרנו שהסתבך במסעו בפרגוואי, הוא שלח את שלוש הספינות בראשות חואן באוטיסטה אסופארדו (Juan Bautista Azopardo) אולם המלוכנים הקדימו אותו ושלחו כוח בן 7 ספינות עם צוותים מנוסים משלו.

בקרב בסן ניקולאס דה לוס ארוז'וס אסופראדו הובס ונאלץ להיכנע. המלוכנים שלחו אותו לספרד, ובבואנוס איירס הוא נשפט והורשע שלא בפניו על כשל פיקודי.

מונטווידאו שמרה על ההגמוניה הימית שלה למשך שלוש השנים הבאות, ובלגרנו שלא קיבל את הסיוע המבוקש - ניגף בקרב בטקוארי ונסוג מפרגוואי.

המרד בבנדה אוריינטל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1811 הגיע פרנסיסקו חווייר די אליאו (Francisco Javier de Elío) - המשנה למלך החדש; העביר את בירת תת-הממלכה למונטווידאו, והכריז מלחמה על בואנוס איירס.

המלוכנים משלו במונטווידאו, אך באזורים הכפריים הדעות המהפכניות דוכאו בכוח, ובמקום לרכוש את נאמנותם בדרכי נועם - היה שימוש באמצעי הפחדה שהשיגו תוצאה הפוכה מהמקווה, החלו לפרוץ מרידות מקומיות, ובקרב סוריאנו (Soriano) המלוכנים הובסו.

החונטה הגישה סיוע למורדים בבנדה אוריינטל בתקווה להפיץ את המהפכה ולנטרל את מונטווידאו ששימשה כנמל בית לצי של דרום האוקיינוס האטלנטי שהטיל עליה מצור ושאליו היו אמורות להגיע תגבורות מספרד.

לאחר סיומה הלא מוצלח של המערכה בפרגוואי, הוא נשלח לבנדה אוריינטל עם 1,134 הלוחמים שלו, ושם יצר קשר עם חוסה חרוואסיו אַרטיגָס (José Gervasio Artigas) שנשלח לשם מבואנוס איירס להוביל את ההתקוממות נגד המלוכנים.

אַרטיגָס הגיע מבואנוס איירס לבנדה אוריינטל ב-9 באפריל בראש כוח משלו, והתקבל על ידי המורדים המקומיים. הם ניצחו במספר קרבות קטנים שפתחו בפניהם את הדרך למונטווידאו. אליאו - המשנה למלך - שלח לקראתו כוח גדול שגם הוא ניגף בקרב לס פיידרס (Las Piedras) ב-18 במאי.

בעקבות המהפכה של 5 ו-6 באפריל 1811, החונטה הורתה לבלגרנו לחזור לבואנוס איירס ולתרץ את כישלונו בפרגוואי, הוא השאיר את הכוח תחת פיקודו של קצין אחר, וניצל ביעילות את זמן הקצר להסדיר את היחסים עם פרגוואי, לפתור קונפליקטים פוליטיים אישיים, למנוע זמנית התערבות פורטוגלית, ולארגן את הצבא.

המצור על מונטווידאו והפלישה הפורטוגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהביס את המלוכנים, אַרטיגָס הטיל מצור על קולוניה ומונטווידאו לקראת סוף מאי 1811; בעזרת כוחות שגייס מהאוכלוסייה הכפרית המקומית ואלו שנשלחו מבואנוס איירס, ובצירוף אלו של רונדו.

בתחילת יוני המלוכנים פינו את קולוניה, ומונטווידאו החזיקה מעמד הודות לחומות שהקיפו אותה ותותחי הצי שעגן בנמל, הגם שגורלה נחרץ.

באמצע יוני הצי המלוכני ממונטווידאו ניסה להפציץ את בואנוס איירס, אך התקיפה גרמה לשני פצועים ונזק קל ברכוש בלבד; ואולטימטום שנשלח לחונטה - נדחה.

כבר קודם לכן, ב-20 במרץ, המשנה למלך אלִיו פנה לתושבי הבנדה אוריינטל והזהיר מפני התערבות צבאית פורטוגלית אם ההתקוממות תימשך.

פורטוגל ששלטה בברזיל תמיד ראתה את עצמה כבעלת אינטרסים באזורים המזרחיים של היבשת הדרום אמריקאית, והקימה עוד קודם לכן באזור ריו גרנדה דה סן פדרו כוח "משקיפים" להתערבות במקרה הצורך, בראשותו של דיאגו דה סוֹוּסה (Diego de Souza). כוח זה כבר הספיק להציע עזרה לפרגוואי במהלך מסעו של בלגרנו צפונה, וכעת הוא חצה את הגבול ב-17 ביולי עם 3,000 חיילים תחת התירוץ של להמליך את יורשת העצר הפורטוגלית - קרלוטה חואקינה אחותו של פרננדו השביעי, מלך ספרד ואשתו של ז'ואאו השישי, מלך פורטוגל - על ממלכת המשנה.

חידושה של הלחימה באלטו פרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שלטונו מטעם המורדים באלטו פרו, קסטלי ויורשו - ברנרדו דה מונטאגודו (Bernardo de Monteagudo) נקטו בצעדים דרסטיים שכללו פגיעה במעמדה של הדת הקתולית וקוממו בכך עליהם את המעמדות העליונים.

הצבא שנשלח מארגנטינה חנה ליד לה פאס, וב-17 באפריל 1811 פרצה בפוטוסי מרידת נגד מצד המלוכנים.

גויינצ'ה, מפקד הצבא המלוכני באלטו פרו, חנה מאז אוקטובר 1810 בספיטה (Zepita) שבין נהר דֶסאַגוָודֵרוֹ (Desaguadero) ואגם טיטיקקה. הוא ניצל את השגיאות של נציגי החונטה הנ"ל לגיוס המוני לצבאו, שמנה כעת 8,000 חיילים ו-20 תותחים.

בהסכמתו של אבסקל - המשנה למלך של תת-ממלכת פרו - גויינצ'ה הגיע עם קסטלי להסכם על הפוגה זמנית, וניצל את הזמן לקבלת תגבורות ואספקה לצבאו. קסטלי ארגן בינתיים את צבאו שמנה 23,000 חיילים, ושלח סוכנים למספר פרובינציות בתת-ממלכת פרו במטרה ליזום התקוממויות נוספות, שדעכו מהר מאוד.

המהפכה של 5 ו-6 באפריל 1811 שהרחיקה מהחונטה הגדולה את בני בריתו של קסטלי, יצרה פילוג בצבא הצפוני בין תומכי קורנליו סאוודרה (Cornelio Saavedra - יו"ר החונטה הגדולה) בראשות חואן חוסה ויאמונטה (Juan José Viamonte) ותומכי קסטלי. קסטלי מנע מנציגי אלטו פרו להגיע לבואנוס איירס, פעל בקרב המושלים להסרת תמיכתם בחונטה הגדולה ואף תכנן להגיע לבואנוס איירס לאחר שיביס את גויינצ'ה.

ב-25 במאי 1811, יום השנה לכינונה של החונטה הראשונה, קסטלי כינס מנהיגים אינדיאנים והתנער מהחונטה הגדולה.

וואקי (Huaqui)[עריכת קוד מקור | עריכה]

קסטלי הסיע בין 6,000 ל-7,000 חיילים לוואקי, מקום ממנו היה יכול לשלוט על פואנטה דל אינקה^[9] והותיר את שאר הכוח מפוזר ברחבי אלטו פרו.

הקרב הראשון פרץ באופן לא מתוכנן ב-6 ביוני כשכל אחד מהצדדים מאשים בו את השני, אך גויינצ'ה ניצל כדי ליזום התקפה ב-20 ביוני.

כוחות המורדים היו מפוצלים על ידי רכס שחצץ בין שני חצאי הכוח, רבים מהם לא גילו רצון להילחם, וחלק מהמפקדים אף לא נכנס למגע עם המלוכנים - ייתכן שבשל החיכוכים הפוליטיים.

גויינצ'ה ניצח בקרב, והמורדים נסוגו תוך שהם נוטשים את הארטילריה בשטח. חלק מהמפקדים החליטו לנטוש את צבאו של קסטלי וחזרו למקומות מהם הגיעו. חלק מהאוכלוסייה המקומית שראתה עצמה נפגעת מצעדיו של קסטלי - יצאה נגדו וגרמה לגל של עריקות מקרב החיילים.

משנודע בבואנוס איירס על גודל התבוסה בוואקי הוחלט ב-3 באוגוסט להדיח את קסטלי ובלקארסה, ולמנות במקומם את אחד ממפקדי המשנה - פרנסיסקו דה ריוורו (Francisco de rivero); ויותר לא ייווצר מצב בו יהיו מספר מפקדים לכוח ואי בהירות לגבי הסמכויות.

ב-13 באוגוסט, המפקד הטרי ריוורו הובס בקרב באמירייה (Amiraya), ומשהבין שלכוח בראשותו כבר אין כל סיכוי מול המלוכנים ולנוכח בקשות תושבי קוצ'במבה לחדול ממעשי האיבה - נכנס למשא ומתן עם המלוכנים והצטרף לבסוף לשורותיהם.

את הפיקוד על מה שנותר לאחר התבוסות, ההדחות והעריקות - כולל זו של ריוורו - לקח על עצמו חואן מרטין דה פואיירדון (Juan Martín de Pueyredón) שנסוג לפוטוסי, ולנוכח התנגדות האוכלוסייה המקומית נסוג גם משם לחוחוי; וסאוודרה ביקש מויאמונטה שיתפוס פיקוד באופן זמני עד הוא - סאוודרה עצמו - יגיע ויטול אותו לידיו.

התקוממויות חדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום בו התחולל הקרב בוואקי, פרץ מרד בעיר הפרואנית טאקנה שדוכאה בקלות נוכח אי הגעת העזרה המיוחלת מצבא הצפון של המורדים.

בהמשך פרצו מרידות של הילידים האינדיאנים במקומות נוספים לאחר שהצבא המלוכני השתלט בחזרה על אלטו פרו ואף הוטל מצור על לה פאס ב-29 ביוני.

בתחילת אוגוסט, הכוחות האינדיאנים בראשות חואן מנואל קאסרס (Juan Manuel Cáceres) שהיה סגנו של טופאק קטארי (Túpac Catari) במרד ב-1780, כבשו את לה פאס, טבחו במשמר המלוכני - כולל המושל המקומי, ונהגו באופו דומה בחיל המשמר שבמעבורות נהר דֶסאַגוָודֵרוֹ.

הטריאומווירט הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת תקריות בין החונטה והקבילדו של בואנוס איירס שהתנגד להשפעה ההולכת וגדלה של נציגי הפרובינציות הפנימיות, הובילו להחלפתה של החונטה בטריאומווירט ב-23 בספטמבר 1811.

הממשל החדש הוביל מדיניות זהירה יותר בכל מה שקשור למלחמה, והעדיף פתרונות דיפלומטיים על שימוש בכוח.

הטריאומווירט הושפע מלורד סטרנגפורד - הקונסול של הממלכה המאוחדת בריו דה ז'ניירו וניסה להגיע לפשרה עם הספרדים.

פינוי הבנדה אוריינטל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקפה הפורטוגלית לכיוון הבנדה אוריינטל שכוונה נגד כוחות המורדים שצרו על מונטווידאו החלה זמן קצר לאחר שהגיעו הידיעות על התבוסה בוואקי שבאלטו פרו ועל התמוטטות צבא המורדים הצפוני, ולאחר שהחונטה שלחה צפונה כסיוע את כל הכוחות שעמדו לרשותה. בהיעדר כוחות נוספים, החונטה הציעה לאליאו - המשנה למלך במונטווידאו - הפסקת אש ופנתה בנידון גם לכוחות המורדים ולאוכלוסייה המקומית^[10], אך שני הצדדים דחו את ההצעה, וב-19 באוגוסט הצי המלכותי ניסה להפגיז שוב את בואנוס איירס, גם הפעם ללא הצלחה יתרה.

זמן קצר לאחר החלפת החונטה בטריאומווירט, הוא החל בניסיונות להגיע לפשרה בתיווכו של סטרנגפורד, והציע נסיגה של הכוחות הצרים על מונטווידאו. הנציג מבואנוס איירס - חוסה חוליאן פרס (José Julián Pérez) - דיווח לאנשי הבנדה אוריינטל לגבי ההסכם שיותיר אותה בידי אליאו, אך הם דחו אותה.

במקביל, כוחות לא סדירים מברזיל פלשו לצפון מזרח ארגנטינה, והשתלטו על מספר יישובים. רונדו - מפקד כוחות המורדים באזור שהחליף את בלגרנו - שלח כוחות לאזור שהדפו חלקית את הפולשים. כוחות הסדירים, הפורטוגלים-ברזילאים פנו דרומה לכיוון הבנדה אוריינטל - בתיאום עם אליאו - וזכו להצלחה חלקית. בחזית זו בלט אנדרס גואסוררי (Andrés Guazurary), מפקד ממוצא אינדיאני-גוארני שגרש את הכוחות המלוכנים מפרגוואי שפלשו לקוריינטס לאחר נסיגתו של בלגרנו, ולימים מפקד ההתנגדות לפלישה הפורטוגלית-ברזילאית למיסיונס^[11].

ב-12 באוקטובר 1811, המצור הוסר רשמית ממונטווידאו, ורונדו נסוג לאנטרה ריוס שבליטורל. אַרטיגָס הסיג את כוחותיו צפונה: כ-3,000 חיילים ובנוסף - אוכלוסייה אזרחית. הסכם הפסקת האש שנחתם עוד קודם לכן בין הטריאומווירט ואליאו כלל את הסעיפים הבאים:

הפסקת מעשי האיבה.
הסרת המצור הימי מעל בואנוס איירס.
הכרה בסמכותו של מלך ספרד פרננדו ה-7.
הכרה באליאו כמשנה למלך, אם כי ללא סמכויות מחוץ לבנדה אוריינטל.
נסיגה של המורדים ושל הפורטוגלים מהבנדה אוריינטל (כולל מאזורים אחרים שהם כבשו).

המורדים הצליחו להציל בצורה זו את כוחותיהם ממפלה בבנדה אוריינטל, אך ההסכם ספג ביקורת רבה הן מצד תושבי הבנדה אוריינטל עצמם ומצד תושבי אנטרה ריוס שהרגישו שנטשו אותם, והן מצד המשנה למלך של פרו שלא התייעצו איתו וחשש שכוחות המורדים שהתפנו מהמערכה במזרח - יופנו כעת כלפיו.

ה"רדוטה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאַרטיגָס נודע על הפסקת האש ב-23 ביוני, על גדות נהר סן חוסה, באספה ספונטנית של התושבים הקומיים שהתגייסו להטלת המצור. הוא הוגיע על החלטתו לציית להפסקת האש, אך כל האחרים הצהירו שיחדשו את המאבק לכשיתאפשר.

הנסיגה צפונה של אַרטיגָס, חייליו ואזרחים רבים שהצטרפו אליו - כ-16,000 איש - מוכרת בתור ה"רדוטה" (la redota)^[12].

ב-15 בנובמבר 1811 הטריאומווירט מינה את אַרטיגָס כמושל אזרחי וצבאי של מחוז ז'פז'ו (Yapeyú, מיסיונס) וסביבתו.

ב-18 בנובמבר אליאו שב לספרד בהוראת הממשל שם^[13] ששאף לשים קץ למרד ללא כל הסכם. לא נשלח איש במקומו, והוא נחשב למשנה למלך האחרון של תת-ממלכת ריו דה לה פלטה.

גם רונדו הסיג את כוחותיו אל מעבר לנהר אורוגוואי, והוא עצמו חזר לבואנוס איירס.

גם אַרטיגָס נסוג עם כוחותיו אל מעבר לנהר שציין את גבולה המערבי של הבנדה אוריינטל, למיסיונס דאז.

דיאגו סווסה - מפקד הכוח הפורטוגלי-ברזילאי - סירב לסגת ודרש כתנאי מוקדם פירוק המיליציות של אַרטיגָס שנותרו בבנדה אוריינטל, וערבויות שהם לא יתקפו יישובים פורטוגליים.

ויגודט שהתמנה מחדש למושל מונטווידאו דרש מהטריאומווירט לנקוט בצעדים נגד אַרטיגָס, אלא שכעת כשהמצב בצפון התייצב - הם דחו את התביעות החדשות, ויגודט ראה בכך הפרה של ההסכם (31 בינואר 1812), חידש את הלחימה, וב-4 במרץ שלח את הצי בשלישית לתקוף את בואנוס איירס, גם הפעם מבלי לגרום נזק משמעותי.

במקביל - סווסה חידש את התקפותיו באזור מיסיונס לאחר שקיבל תגבורות; הטריאומווירט שלח אליו בחודש מאי דרישה אולטימטיבית לסגת ומינה את אַרטיגָס למפקד הכוחות הפועלים נגדו, ואף שלח את מיגל אסטניסלאו סולר (Miguel Estanislao Soler) בראש גדוד תגבורת ועם סכום כסף גדול; אך לאחר שנחתם הסכם רדמקר-הררה (Rademaker-Herrera) ב-26 במאי בתיווכו של סטרנגפורד - הקונסול הבריטי בריו דה ז'ניירו - לגבי נסיגת כוחות פורטוגל חזרה לברזיל, הורה הטריאומווירט גם לאַרטיגָס לסגת, בהנחה שלאחר נסיגת הפורטוגלים יהיה ניתן לתקוף שוב את מונטווידאו.

גם הפעם סווסה סירב לבכיר בהסכם, אך לאחר מספר תקריות בשטח -הוא קיבל הוראה מפורשת ממלך פורטוגל ז'ואאו ה-6 לסגת, והשלים זאת ב-13 ביוני; ובאופן כללי הסכם הפסקת האש בבנדה אוריינטל כובד על ידי הצדדים, חרף התנגדות ויגודט - מושל מונטווידאו.

באפריל 1812, מנואל דה סרטאה (Manuel de Sarratea) - אחד מחברי הטריאומווירט - קיבל את הפיקוד על הכוחות באנטרה ריוס, אך אַרטיגָס לא קיבל את סמכותו, והמתין לשעת כושר לחזור לבנדה אוריינטל. סרטאה התמקם לא הרחק מהמחנה שלו ושידל את הקצינים והחיילים לעבור אליו, בשעה שאַרטיגָס החל להצטייר בעיני האוכלוסייה המקומית כבוגד.

בספטמבר 1812 כוח החלוץ של סרטאה, בראשות רונדו, חצה את נהר אורוגוואי מזרחה, והחל במסעו למונטווידאו. גם כוחותיו של אַרטיגָס החלו לחזור לבנדה אוריינטל, אך לא נטלו חלק בקרבות.

מלחמת הגנה בצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

8 ימים בלבד לאחר הגעתו לסלטה, סאוודרה קיבל פקודה מהטריאומווירט להעביר את הפיקוד לפואיירדון, וזמן קצר לאחר מכן הוא נעצר.

המורדים שנסוגו מאלטו פרו בצורה לא מאורגנת וללא ציוד, התארגנו בעצמם ללא כל עזרה חיצונית ללוחמת גרילה, כשהם רותמים לעזרתם את אהדת האוכלוסייה המקומית ואת היכרותם עם השטח.

המורדים בלה פאס הביסו ב-6 באוקטובר 1811 את המלוכנים והרחיבו את תחום שליטתם.

המשנה למלך אבסקל שלח סיוע לגויינצ'ה שכלל בין היתר אינדיאנים מקוסקו, בני שבט הקצ'ואה, שטבחו בבני שבט האיימרה באלטו פרו; ולבסוף הוא הצליח לכבוש את לה פאס.

אסטבן ארסה (Esteban Arze) שסירב לערוק כמו ריוורו, יזם התקוממות בקוצ'במבה, אך הובס גם הוא על ידי המלוכנים. כדי לסייע לו - פואיירדון שלח תגבורת - גדוד פרשים וגדוד רגלים - בראשות אאוסטוקיו דיאס ולס (Eustoquio Díaz Vélez) וסגנו - מרטין מיגל דה גוואמס (Martín Miguel de Güemes), אולם זמן קצר לאחר מכן הורה לו לחזור נוכח התקדמותו של גויינצ'ה דרומה; וב-20 בינואר 1812 הוא נסוג לקבראדה דה אומוואקה. גם הטריאומווירט עצמו העדיף לשמור את הכוחות סמוך לבואנוס איירס ולא לסבכם במלחמות מיותרות.

בדרום אלטו פרו החלו התקוממומויות שגויינצ'ה דיכא את רובן, אך לא את כולן; אך את כוחות המורדים שעוד נותרו שם ללא ציוד מתאים - הוא מיגר לחלוטין, ובאופן כללי נהג בחוסר רחמים במפסידים והוציא רבים להורג.

פינוי חוחוי והקרב בטוקומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 במרץ 1812 הפיקוד על צבא הצפון עבר לידיו של מנואל בלגראנו, שהיה עסוק עד אז במשפט שנערך לו בעקבות כישלון המסע לפרגוואי, ובהמשך ברוסריו - נוכח פלישה ספרדית צפויה מעבר לנהר הפרנה - עיצב דגל שהטריאומווירט פקד להשמיד^[14].

מבחינה מבצעית הוא התארגן להגנה בחוחוי עם כוחות יחסית דלים במספרם ובציודם.

מבחינה מנהלתית הוא ארגן את הכוחות, פתח בית חולים, השליט סדר ומשמעת, הקים בית משפט צבאי, דאג לייצור שוטף של אמצעי לחימה וציוד צבאי, ארגן יחידת סיור; ולבסוף - נעזר בקצין גרמני - הברון לבית הולמברג - לארגן את הארטילריה המעטה שעמדה לרשותו ולאמן את הקצינים. לבסוף, ביום השנה השני למהפכת מאי - 25 במאי 1812 - הוא הניף בחוחוי פעם נוספת את הדגל ששמר ושהנפתו נאסרה, כגורם מלכד ומדרבן.

כשחיל החלוץ של גויינצ'ה - בראשות דומינגו טריסטאן אי מוסקוסו (Domingo Tristán y Moscoso) - התקרב לחוחוי מכיוון קוצ'במבה, קיבל בלגרנו הנחיה לסגת לקורדובה; וביולי הוא פינה את חוחוי מתושביה ודאג לא להותיר שם דבר שישמש את המלוכנים. ב-23 באוגוסט הסתיים הפינוי וזמן קצר לאחר מכן הגיעו לשם ראשוני המלוכנים.

בנסיגתו דרומה הוא לא עבר דרך סלטה שהמלוכנים כבר הספיקו לכבוש, אלא עקף אותה. ניסיון של חיל החלוץ הספרדי לתקוף את כח המאסף של בלגרנו שבראשות דיאס ולס (Díaz Vélez) ב-3 בספטמבר הסתיים בניצחון המורדים בלס פיאדראס (Las Piedras).

מעודדים מניצחונו זה, תושבי טוקומן ביקשו מבלגרנו שינסה להגן עליהם, והוא סטה מהמסלול המתוכנן, הגיע לשם ב-21 בספטמבר, דיווח לטריאומווירט על החלטתו, והחל מיד בחיזוק כוחו בעזרת מתנדבים מקומיים.

ב-24 בספטמבר טריסטאן המלוכני תקף עם 3,000 החיילים שעמדו לרשותו את 1,800 חיילי צבא הצפון של בלגרנו, ובקרב בו בלגרנו כלל לא שלט בכוחותיו הם הצליחו חרף זאת וחרף נחיתותם להביס את המלוכנים; אך רק למחרת כשטריסטאן פקד על נסיגה - בלגרנו הבין שניצח, ואף זכה מן ההפקר במספר תותחים יקרי מציאות שהמלוכנים הותירו אחריהם.

לבלגרנו לא הייתה אפשרות מעשית לנצל את הצלחתו ולרדוף אחרי טריסטאן, ובמקום זאת הוא שלח את ולס לסלטה שנכבשה קודם לכן על ידי טריסטאן. ולס הצליח לכבוש אותה, אך טריסטאן הנסוג שב וכבש אותה חזרה מידיו.

תקופת האספה המחוקקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הידיעות על הניצחון בטוקומן - שלדעת היסטוריונים רבים היא הניצחון החשוב במלחמה כולה - גרמה בבואנוס איירס לביקורת חריפה נגד הטריאומווירט שפקד על בלגרנו לסגת לקורדובה, ושרק הודות להתעקשותו להגן על טוקומן הושג הניצחון; ובהפיכה ביוזמתו של חוסה דה סן מרטין הודח הטריאומווירט והוחלף באחר, הוא הטריאומווירט השני.

הממשל החדש כינס אספה מחוקקת, והתנער סופית מפרננדו ה-7^[15]. הטריאומווירט השני ושני הדירקטורים (Directores Supremos^[16]) שבאו בעקבותיו - היו מחויבים ללוֹחְיָה לָאוּטָרוֹ (Logia Lautaro) שהתוותה את מדיניות הפנים, החוץ, והמלחמה.

לטריאומווירט השני ולדירקטורים שבאו בעקבותיו הייתה מדיניות החלטית יותר לגבי הגנת ארגנטינה ולגבי היומרות לחדש את ממלכת המשנה שהתפוררה, והם שלחו תגבורות רבות לכוחות בצפון ובבנדה אוריינטל.

שובו של פרננדו השביעי לכס המלוכה בספרד הוביל למדיניות נחרצת מצד ספרד נגד כל פשרה עם המורדים ודחיית כל הסדר שמשמעותו אינה השבת הסדר הקודם על כנו.

השלטון נקט בפדיניות אגרסיבית, והדירקטור הראשון שנבחר ב-31 בינואר 1814 - חרווסיו אנטוניו דה פוסדס (Gervasio Antonio de Posadas) מהטריאומווירט השני - הפנה את כל מאמציו לכיבוש מונטווידאו כדי שלא תשמש את הצי הספרדי להנחתת תגבורות. כוח בן 10,600 חיילים שנשלח לשם מספרד נאלץ לפנות לברזיל בעקבות נפילת מונטווידאו לידי המורדים, ומשהפורטוגלים סירבו לאפשר לו לרדת שם - הם נאלצו להרחיק עד לוונצואלה.

מחליפו של פוסדס ב-11 בינואר 1815 - קרלוס מריה דה אלוואר (Carlos María de Alvear) הקדיש את מאמציו לבסיסו שלטונו בבואנוס איירס ודיכוי המרד בליטורל. הוא לא קידם פעולה צבאית בצפון, וניסה להחליף את סן מרטין ששימש כמושל קוז'ו (Cuyo^[17]) אך נכשל בכך.

לאחר החלפתו המוקדמת של אלוואר ב-18 באפריל 1815 שזנח את המדיניות האגרסיבית, נבחרו שני דירקטורים זמניים - איגנסיו אלברס תומאס (Ignacio Álvarez Thomas) ומפקד הצבא הצפוני לשעבר - אנטוניו גונסלס בלקרסה (Antonio González Balcarce), ששלטו בפועל רק על חלק מהפרובינציות, בשל המרד הפנימי. צבא הצפון המשיך בהכנותיו ההתקפיות בהשראת ניצחונות העבר באלטו פרו.

המצור השני על מונטווידאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 באוקטובר 1812, זמן קצר לאחר הגעת הידיעה על הדחת הטריאומווירט הראשון, המורדים הטילו שוב מצור על מונטווידאו. ב-31 בדצמבר, מבלי לדעת שהמורדים קיבלו תגבורות בלילה הקודם, המלוכנים תקפו אותם וספגו מפלה קשה בקרב סריטו (Cerrito).

הנצורים יכלו להחזיק מעמד בזכות עליונותם הימית, אך הם לא ינסו שוב את כוחם בקרב קרקעי נגד הצרים עליהם. עם זאת, במהלך 1813 החלו שוב להגיע אליהם תגבורות - כ-3,440 חיילים שרבים מהם נהרגו. עד אז הספרדים נתנו עדיפות לכוחות שנלחמו בתת ממלכת גרנדה החדשה ובתת ממלכת ספרד החדשה, אך כעת למעלה משליש מהכוחות נשלחו למונטווידאו.

בשל מחסור במזון, המלוכנים ממונטווידאו יצאו להתקפות לאורך חופי נהרות אורוגוואי ופרנה, עד שיחידת הפרשים בראשות סן מרטין הכתה בהם בקרב סן לורנסו (San Lorenzo) ב-3 בפברואר 1813, ומאז העיר נותרה סגורה.

הטריאומווירט השני החליט להכיר באַרטיגָס (שנחשב עד כמורד) ובכוח שסר לפיקודו, והורה לסרטאה לשוב לבואנוס איירס בתחילת 1813. אַרטיגָס הצטרף למצור תוך שהוא מכפיף עצמו פורמלית לרונדו, אך שומר למעשה על מידה של עצמאות. במהלך 1813 המצור נותר סטטי, למעט תקריות מזדמנות.

המערכה השנייה באלטו פרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כארבעה חודשים בלגרנו ארגן את צבאו, הכפיל את מספר החיילים ודאג למשמעת; אך במקביל נותק הקשר מהולמברג - הקצין הגרמני שסייע לתותחנים - לאחר שהסתכסך עם חלק מהקצינים.

ב-12 בינואר 1813 החל במסעו צפונה לכיוון סלטה, שם טריסטן - המפקד המלוכני - גם הוא שקד על חיזוק צבאו ונהנה מתגבורות ששלח אליו גויינצ'ה - מפקד הצבא המלוכני של תת-ממלכת פרו: שני גדודי רגלים, יחידת פרשים ו-6 תותחים. חודש מאוחר יותר, על גדות נהר חורמנטו (Juramento, שבועה) צבא הצפון נשבע אמונים לאספה המחוקקת הכללית ולדגל, שתחתיו ילחם מעתה ואילך.

טריסטן ציפה להתקפה מדרום - כיוון הגעתו של בלגרנו, אך בסיוע של קצין מסלטה - המורדים התמקמו מצפון לעיר, תוך שהם חוסמים דרכי נסיגה אפשריות לחוחוי. ב-20 בפברואר 1813 בלגרנו תקף את המלוכנים והם נאלצו להיכנע תוך שהם מותירים את הציוד בשטח ונכנעים בהמוניהם. בלגרנו שלא היה ערוך לטפל בכ-3,200 שבויים - שחרר אותם בתמורה לכך שישבעו שלא ירימו יותר נשק נגד הפרובינציות המאחדות של נהר לה פלטה.

גויינצ'ה נסוג מפוטוסי שבאלטו פרו לאחר שסיכם עם בלגרנו על הפוגה בת 40 יום, ושלח למשנה למלך את התפטרותו; ובמקומו נשלח לפקד על הצבא המלוכני - חואקין דה לה פסואלה (Joaquín de la Pezuela). צבא הצפון ניצל את נסיגת המלוכנים ונכנס שוב לאלטו פרו, כשמספר ערים שם מצטרפות אליו עוד בטרם הגיע, אם כי באחד המקרים ניסיון לזנב בצבא המלוכני הנסוג הסתיים בתבוסה המורדים מטאקנה שניסו להתקדם לארקיפה וניגפו בקמיירה (Camiara). החיילים של טריסטן "שוחררו" משבועתם לבלגרנו על ידי הבישוף של לה פאס והמשנה למלך (הם הותירו את שבועתו של טריסטן עצמו על כנה והוא אמנם לא שב להילחם).

בתחילת אוגוסט 1813 - פסואלה נטל את הפיקוד על הצבא המלוכני שתוגבר לכדי 5,000 חיילים, והחל לנוע לכיוון אלטו פרו שרוב שטחה היה בידי בלגרנו והמורדים.

בלגרנו ניסה לעורר מרידות בעורפו של פסואלה המתקדם, ובמקביל ביקש סיוע מבואנוס איירס. התכתובת לגבי בקשת התגבורת נפלה לידיו של פסואלה, והוא החליט להקדים ככל האפשר את התקפתו.

ב-1 באוקטובר 1813, בקרב וילקפוחיו (Vilcapugio), בלגרנו עמד להביס את המלוכנים, אבל אי הבנה גרמה לעצירת התקפתו ולבסוף לתבוסתו. בלגרנו נסוג מזרחה לאָיוֹוּמָה (Ayohuma) בה הצליח לגייס כוח נוסף שלרובו לא היה ניסיון צבאי קודם. הפעם פסואלה ניצח את בלגרנו בקלות, כוחו הצטמק לשליש מכוחו המקורי, והוא נאלץ לסגת אל מחוץ לאלטו פרו.

בינואר 1814 בלגרנו העביר את הפיקוד על צבא הצפון לידי חוסה דה סן מרטין.

נפילת מונטווידאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצור השני על מונטווידאו נמשך לאורך שנת 1813 ללא שינויים משמעותיים וללא הכרעה.

היחסים בין אַרטיגָס והשלטון בבואנוס איירס התדרדרו לאחר שהנציגים מהבנדה אוריינטל לאספה - נדחו, ורונדו בחר אחרים במקומם; בד בבד עם המחלוקת בין השאיפות הפדרליות של אַרטיגָס בה כל פרובינציה תהנה ממידה רבה של עצמאות פנימית, לבין המגמות הריכוזיות של בואנוס איירס. בסוף ינואר 1814 אַרטיגָס הסיג את כוחותיו מהמצור על מונטווידאו לגדות נהר אורוגוואי; כשהם משוכנעים שבבואנוס איירס מעוניינים להפוך את הבנדה אוריינטל ממושבה ספרדית למושבה שלה. בתגובה, השליט הבכיר פוסדס הכריז על אַרטיגָס כבוגד במולדת, קבע פרס על ראשו, ושלח כוח צבאי להילחם בו; במה שהפך לראשונה מבין מלחמות האזרחים של ארגנטינה.

הכוח נשלח מתוך כוונה להכות באַרטיגָס ולהמשיך משם למונטווידאו ולהדק את המצור, אך הוא ניגף בפני אַרטיגָס; ומייד לאח מכן קוריינטס, מיסיונס ותושבי הבנדה אוריינטל הצטרפו לדרישותיו הפדרליות של אַרטיגָס והכוחות הצרים לא קיבלו שום תגבורת.

ויגודט, המושל המלוכני של מונטווידאו, חשב שיצליח לגייס את אַרטיגָס לצידו, אך הוא דחה את הצעותיו.

המלחמה הימית ולכידת מונטווידאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשל בבואנוס איירס הקים כוח ימי קטן במטרה לסלק את המלוכנים מהנהרות הפנימיים של ארגנטינה ומריו דה לה פלטה עצמו. הכוח כלל ימאים זרים, כולל המפקד האירי גיז'רמו בראון (Guillermo Brown^[18]) שהביס את המלוכנים בקרב על האי מרטין גרסיה - צפונית לבואנוס איירס ב-15 במרץ 1814, ואילץ את הצי המלכותי לסגת מנהר אורוגוואי שהמוצא שלו לריו דה לה פלטה נשלט על ידי האי.

הידיעה על שובו הצפוי של פרננדו ה-7 לכתר הספרדי חייבה את המורדים להאיץ את צעדיהם: ב-20 באפריל 1814, הצי של בראון עגן מול מונטווידאו והטיל עליה מצור ימי. הצי המלוכני בפיקוד מיגל דה לה סיירה (Miguel de la Sierra) יצא לקראתו, אך בקרב שנערך ב-15 עד 17 במאי רוב אוניותיו טובעו או נלכדו, ומיעוטן נמלט לספרד או נותר בנמל.

הסגר על מונטווידאו היה כעת מוחלט, אמנם למפקד הכוח הצר - רונדו - היו מעט פחות חיילים מאשר לוויגודט, אך משהגיעה תגבורת בראשות אלוואר שקיבל את הפיקוד ב-17 במאי עם השלמת הניצחון הימי - הכף נטתה לטובת המורדים. אלוואר פתח במשא ומתן עם ויגודט, וסוכם שיתאפשר למלוכנים להפליג לספרד עם כל הציוד, והמורדים יקבלו את העיר כפקדון מידי פרננדו ה-7; אך בשל התנגדות המושל הבכיר פוסדס - ההסכם לא כובד על ידי המורדים, וב-23 במאי 1814 הם כבשו את העיר, שבה את המלוכנים והחרים את נשקם.

נפילת מונטווידאו הסירה את האיום הימי מעל בואנוס איירס וכל ריו דה לה פלטה היה כעת בידיהם. ויגודט וקציניו שוחררו, אך שאר החיילים לא וכן נשק וכלי שיט. הצי עצמו פורק, בעיקר לצורך פרעון חובות.

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם נפילתה של מונטווידאו לא תמו הבעיות בבנדה אוריינטל אלא רק שינו כיוון: אלוואר לא קיים את הבטחתו להעביר את העיר לידי אַרטיגָס ותקף אותם, וכך התחדשה מלחמת האזרחים. מלחמה זו נמשכה חודשים רבים בבנדה אוריינטל ובאנטרה ריוס, ריתקה כוחות, ומנעה הפנייתם לחזית הצפונית שרק בה עדיין נלחמו במלוכנים.

בינואר 1815, לאחר ניצחונו של אַרטיגָס בקרב גוואז'בוס (Guayabos), אלוואר חתם על הסכם שלום עם אַרטיגָס והעביר לידיו את השלטון בבנדה אוריינטל, אך סירובו של אַרטיגָס לעצור את הסיוע לפדרליים באנטרה ריוס ובקוריינטס אילץ את בואנוס איירס להמשיך ולחזיק שם כוחות משמעותיים.

מערכה נוספת נגד הפדרליים באפריל 1815 הסתיימה במרד של היחידות מהבירה ובנפילתו של אלוואר. מחליפו - השליט הבכיר איגנסיו אלברס תומאס (Ignacio Álvarez Thomas) חתם על הסכם חדש עם אַרטיגָס שאיפשר להפנות יחידות רבות לחזית הצפונית, אך תומאס יפר את ההסכם מספר חודשים לאחר מכן, והליטורל ימשיך לרתק כוחות עוד שנים רבות.

מלחמת הגאוצ'וס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחזית הצפונית, הפלישה המלוכנית השנייה לתוך ארגנטינה - בראשות פסוואלה (Pezuela) - נעשתה מבלי להבטיח את העורף ומבלי לדאוג למאסף; וכתוצאה מכך התחדשו המרידות באלטו פרו על ידי לפחות 10 התארגנויות מקומיות שלא תמיד היו מתואמות זו עם זו. שתי ההתארגנויות המשמעותיות היו של חואן אנטוניו אלברס דה ארנאלס (Juan Antonio Álvarez de Arenales) באזור קוצ'במבה ואיגנסיו ווארנס (Ignacio Warnes) בסנטה קרוס שביחד זכו בניצחון בקרב פלורידה ב-25 במאי 1814 והשתלטו על קוצ'במבה.

הצבא המלוכני עצמו שנשלח מפרו השתלט על סלטה וחוחוי - במסעו דרומה נוכח המורדים הנסוגים הפעם בהנהגת סן מרטין, וגייס כוחות נוספים באזור.

סן מרטין הסיג את כוחותיו אל מצפון לטוקומן בהערכה שאין לו עדיין יכולת להתמודד עם הפולשים, והטיל על יחידה לא סדירה של גאוצ'וס בפיקודו של מנואל דורגו (Manuel Dorrego) לנהל קרב מאסף ולעכב אותם במידת האפשר; וזמן קצר לאחר מכן החליף את דורגו במרטין מיגל דה גוואמס (Martín Miguel de Güemes) ואפולינריו סראוויה (Apolinario Saravia) שנעזרו בבעלי חוות מהאזור לארגן כוחות נוספים ודאגו לאספקה של נשק וציוד; ובאמצע 1814 הם שלטו על רוב שטחה החקלאי של סלטה.

סן מרטין התפטר מהפיקוד על הצבא הצפוני לאחר 4 חודשים בלבד בשל בעיות בריאותיות, והעביר את השרביט לחוסה רונדו.

הפעולות של גוואמס והידיעות שהגיעו לגבי נפילת מונטווידאו שכנעו את פסואלה לוותר על ניסיונו לתקוף את טוקומן, ולסגת צפונה עד לסוויפצ'ה שבאלטו פרו.

המהפכה בקוסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים הגיעה לפסוואלה הידיעה על המרד שפרץ בקוסקו^[19] בהנהגת קצינים לשעבר בצבא המלוכני, והם השתלטו על מספר מקומות באלטו פרו בהצלחה רבה.

פסואלה שלח את סגנו - הגנרל רמירס אורוסקו (Ramírez Orozco) - והוא הצליח לכבוש חזרה את כל הערים שנפלו לידי המורדים, כולל קוסקו עצמה ב-25 במרץ 1815, אם כי המרידות הקטנות נמשכו לאורך כל אותה תקופה.

בינתיים גוואמס ניצל את חוסר היוזמה של פסואלה שהתמודד בעיקר עם המרידות הפנימיות בשטח שבשליטתו והגיע לאומוואקה לקראת סוף 1814.

השליט הבכיר דאז - פוסאדס - הורה על החלפת רונדו באלוואר, אך קצינים רבים התנגדו לכך וסירבו להישמע להוראותיו ואלוואר נאלץ לחזור לבואנוס איירס. פוסאדס נאלץ להתפטר, ואלוואר עצמו החליף אותו.

המלחמה בצ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצ'ילה השכנה, קבלת העצמאות הייתה ללא שפיכות דמים. כמעט ולא הייתה התנגדות צבאית מצד המלוכנים, וב-1811 נשלחה משם יחידה לסיוע במאבק באזור ריו דה לה פלטה, שבפועל נשארה בבואנוס איירס ללא תעסוקה.

ב-1812, במהלך עימותים בין המורדים הצ'ילאנים, באי צ'ילואה (Chiloé) ובעיר ולדיוויה (Valdivia) שבדרום התקוממו נגד הממשלה, וקיבלו על עצמם את סמכותו של המשנה למלך של תת-ממלכת פרו - אבסקל, שניצל את ההזדמנות ושלח יחידה קטנה בת 20 קצינים ו-50 חיילים מצוידים היטב.

תוך חודשים ספורים, הבריגדיר אנטוניו פארחה (Antonio Pareja) הקים צבא קטן, התקדם צפונה, והשתלט על טלקוואנו (Talcahuano) וקונספסיון (Concepción) בראש כוח בן 3,400 חיילים, והצית בכך את מלחמת העצמאות שלה בשנת 1813.

היחידה מצ'ילה חזרה מבואנוס איירס לארצה, ובמלחמה לאורך שנת 1813 לא הושגה הכרעה. הממשל ביקש סיוע מבואנוס איירס, וקיבל יחידה בת 257 רגלים מקוז'ו ומקורדובה בפיקוד סנטיאגו קארראס (Santiago Carreras) - המושל לשעבר של קורדובה שהוחלף על ידי מרקוס בלקרסה (Marcos Balcarce) - וסגנו חואן גרגוריו דה לאס אראס (Juan Gregorio de Las Heras). היחידה הגיעה לסנטיאגו דה צ'ילה באוקטובר 1813.

היחידיות הארגנטיניות סייעו לגנרל חואן מאקנה (Juan Mackenna) בקרבות בקוצ'ה קוצ'ה (Cucha Cucha) ובממברייאר (Membrillar).

הגירוש מצ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ילה התדרדרה למלחמת אזרחים בין תומכי ברנרדו או'היגינס (Bernardo O'Higgins) ותומכי חוסה מיגל קררה (José Miguel Carrera) שגירש את כוחותיו של לאס אראס, שחצה את האנדים למנדוסה, ונשלח משם על ידי סן מרטין - מושל קוז'ו באותה תקופה - חזרה לצ'ילה.

יחד עם לאס אראס גורשו על ידי קררה גם מספר קצינים צ'ילאנים שגרמו לסן מרטין לצאת בסופו של דבר נגדו.

זמן קצר לאחר מכן המורדים הובסו כליל על ידי המלוכנים בפיקוד מריינו אוסוריו (Mariano Osorio) בקרב רנקגווה (Rancagua). לאס אראס ליווה את הממשלה, מספר יחידות ואזרחים רבים למנדוסה. קררה המשיך להיחשב כמנהיג הגולה של צ'ילה, אך סן מרטין - בעצת או'היגינס גירש אותו והעמיד את הכוחות תחת פיקודו של בלקרסה. חיילים רבים ערקו ושובו לבתיהם בקיץ^[20], אחרים הצטרפו לכוחות באזור בואנוס איירס, והשאר נותרו בקוז'ו והצטרפו בהמשך לצבא האנדים.

התוכנית היבשתית של סן מרטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

סן מרטין הבין במהלך פיקודו על צבא הצפון שיהיה קשה מאוד לכבוש את אלטו פרו ואת פרו מסיבות גאוגרפיות ולוגיסטיות. לב השלטון המלוכני בדרום אמריקה היה בלימה, ומשם אבסקל - המשנה למלך - ניהל את המערכות באלטו פרו ובצ'ילה.

לפי מספר היסטוריונים, סן מרטין ביקש להתמנות למושל קוז'ו מתוך כוונה לחצות את האנדים ולהגיע מצ'ילה ללימה דרך הים, אך בהמשך שינה את תוכניתו לתוכנית יבשתית.

השלטון בבואנוס איירס חיזק את הצבא בקוז'ו, כולל הנספחים הצ'ילאניים והעמיד בראשו את לאס אראס. לקראת סוף 1814 הצטרפו יחידות חדשות שמשימתן הייתה למנוע פלישה מלוכנית אפשרית מצ'ילה.

הפלישה השלישית לאלטו פרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלוואר - המושל הבכיר בתחילת 1815 - לא קיבל כל החלטה לגבי צבא הצפון, אך בינואר אותה שנה רונדו החל להתקדם צפונה לאלטו פרו, כשהאיטיות היא המאפיין הבולט של מערכה זו.

גוואמס - מפקד כוח החלוץ - הוחלף בקולונל מרטין רודריגס ( Martín Rodríguez), אך זה נפל בשבי בקרב טחאר (Tejar) בפברואר. התבוסה הלא משמעותית דחתה את ההתקדמות צפונה עד לחילופי השבויים ולניצחון בפואסטו דה מרקס (Puesto del Marqués) באמצע אפריל.

פסואלה, מפקד הכוח המלוכני באלטו פרו, נאלץ לסגת צפונה מפני המורדים בשל העדרו של סגנו - ראמירס אורוסקו, והשטחים נתפסו על ידי הכוחות המורדים המקומיים.

בבואנוס איירס הודח אלוואר באפריל 1815 על ידי אלברס תומאס (Álvarez Thomas) ורונדו התמנה לדירקטור, אך מכיוון שהוא לא היה יכול למשול בפועל אלא רק על הצפון - תומאס מילא את מקומו בבירה.

גוואמס שנפגע מהתפקיד המשני שרונדו נתן לגאוצ'וס שלו ומתוך הערכה שהצבא הצפוני יובס בסופו של דבר בשל העדר משמעת, נטש את תפקידו וחזר לסלטה תוך שהוא משתלט על הנשק שבחוחוי, ונבחר על ידי תושביה כמושל. רונדו הכריז עליו כעל עריק, אך בשלב זה לא היה יכול לעשות דבר באופן מעשי.

קרב סיפה סיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איטיותו של רונדו העניקה למלוכנים שהות להתארגן ולקבל תגבורות מצ'ילה וכן כוחות שהתפנו מדיכוי המרד בקוסקו, ובאוקטובר - פסואלה המלוכני הביס את מרטין רודריגס המורד בקרב ונטה אי מדייה (Venta y Media), גרם לו לנפגעים רבים ולפגיעה במורל הצבא.

לעזרת רונדו נשלח בנובמבר כוח שהתפנה זמנית ממלחמת האזרחים. גוואמס שחשש שהם ינסו להדיחו בדרכם צפונה, אסר עליהם לעבור בסלטה אלא אם כן יכירו בו כמושל.

רונדו הוביל את צבאו לקוצ'במבה ונערך באופן שסבר שיעניק לו יתרון, אך תמרון מוצלח של פסואלה העניק לו יתרון מוחץ בקרב סיפה סיפה ב-29 בנובמבר 1815. הצבא הצפוני איבד כאלף חיילים - הרוגים ושבויים, ואת כל הארטילריה ובהמות המשא. רונדו עצמו נימלט כשצבאו מתפזר לכל עבר, ובמהלך דצמבר המלוכנים ישתלטו על מרבית שטחה של אלטו פרו, חוץ מסנטה קרוס שנותרה בידי המורדים המקומיים.

רונדו ניסה להדיח את גוואמס במרץ 1816, אך גוואמס נמנע מעימות צבאי והותיר אותו ללא אספקה, ואילץ אותו להכיר בו כמושל סלטה. מתקפת הנגד היחידה שיזמה בואנוס איירס הייתה על ידי כוח שנשלח צפונה בפיקוד גרגוריו אראוס דה למדריד (Gregorio Aráoz de Lamadrid), אך הוא הובס בשני קרבות ונאלץ לסגת דרומה.

פירוק הרפובליקטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב מפקדי הרפובליקטות - הכוחות המורדים העצמאיים ברחבי אלטו פרו - המשיכו במאבקם במלוכנים, אך הובסו זה אחר זה במהלך שנת 1816, וחוסלו או נפלו בשבי.

שלטונו של פואירדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונגרס טוקומן שהתכנס בהוראת הדירקטור הזמני אלברס תומאס, מינה כדירקטור את אחד מחבריו - חואן מרטין דה פואירדון (Juan Martín de Pueyrredón) שעבר לבואנוס איירס, ובדרך עצר בקורדובה לפגוש את סן מרטין ולדון איתו לגבי התוכנית היבשתית^[21].

כל המאמצים הצבאיים של ממשלו של פווירדון הופנו לשתי מטרות עיקריות:

מחיצת ההתנגדויות הפדרליות בליטורל ובקורדובה.
תגבור כוחותיו של סן מרטין לקראת המערכה שלו בצ'ילה.

החזית הצפונית (מול המלוכנים באלטו פרו) נזנחה, והצבא שם נשלח לדכא את המרידות בסנטיאגו דל אסטרו ובקורדובה.

למרות 13 משלחות שמנו 26,542 חיילים שנשלחו לכבוש מחדש את המושבות - לא היה לאיל ידן להתגבר על המורדים בפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה, וגם המשלחת הגדולה מביניהן נאלצה להשעות את תוכניותיה עקב מגפה שהכתה בה.

כשהפורטוגלים פלשו לבנדה אוריינטל בתחילת 1816, פואירדון לא רק שסירב לשתף פעולה עם ארטיגס ולהגן עליו, אלא אף שאף לנצל אותה כדי להכות בפדרליים בליטורל.

לאחר כיבושה של צ'ילה בידי המלוכנים - פואירדון לחץ על בלגרנו (מפקד צבא הצפון) ועל סן מרטין (מפקד צבא האנדים בקוז'ו) שיעבירו את כוחותיהם לליטורל כדי לשים קץ להנגדות של הפדרליים, אך הם נעתרו רק באופן חלקי.

באמצע 1819 פואירדון התפטר והוחלף על ידי רונדו שהמשיך את מדיניותו, וחזר במשנה תוקף על הדרישה להפנות את כל העוצמה הצבאית לליטורל ולנטוש את המאבק לעצמאות השטחים שבידי המלוכנים.

בספרד, פרננדו ה-7 ששב לשלטון - שיקם אותו ונקט במדיניות אבסולוטיסטית, ולנוכח הגיבוי שהברית הקדושה העניקה לו, תחושת היציבות באירופה שלאחר מפלת נפוליאון וקונגרס וינה, ותמיכת האפיפיור פיוס ה-7 - הוא היה יכול להפנות את כל כוחותיו להשיב לעצמו את השטחים באמריקה הלטינית.

המערכה הפיראטית באוקיינוס השקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוק הצי לאחר נפילת מונטווידאו לא הותיר את הפרובינציות בלתי מוגנות מכיוון הים: באישור השלטונות בבואנוס איירס התבצעו מעשי שוד ימי נרחבים נגד כ-100 אוניות ספרדיות במהלך השנים 1814–1823. במאי 1815 הוחלט לארגן מערכה פיראטית באוקיינוס השקט כאמצעי הגנתי נגד התקפת הנגד הספרדית הממשמשת ובאה, במימונם ובעידודם של מהגרים רבים מצ'ילה שהגיעו במהלך המלחמה שהתחוללה שם.

השייטת בפיקודו של גיז'רמו בראון - מפקד הצי שצר בהצלחה על מונטווידאו - כללה 4 אוניות עם כ-150 תותחים ויותר מ-500 אנשי צוות, ואחת האוניות צוותה כולה בצ'ילאנים.

האוניות יצאו לדרכן באוקטובר 1815, עברו מהאוקיינוס האטלנטי לשקט מדרום לקייפ הורן, ואחת הספינות טבעה עקב סערה קשה שעמדה בדרכם. לקראת סוף 1815 הם עגנו מול חופי צ'ילה, והשלטון המלוכני סגר את כל הנמלים ליציאה.

בינואר 1816 האוניות הטילו מצור על נמל קייאו - הנמל הראשי של פרו, והשתלטו על 9 ספינות שעשו דרכם אליו וצירפו אותן לכוח; ובפברואר הטילו מצור על שפך נהר גואיאס (Guayas) שבאקוודור, ובראון תכנן התקפה על גואיאקיל, אך הובס ונפל בשבי. בעקבות משא ומתן בין סגנו של בראון, היפוליטו בוצ'ארד (Hipólito Bouchard) שתפס זמנית פיקוד, לבין מושל גואיאקיל - הוחלט על חילופי שבויים, ובראון שוחרר.

השייטת הפליגה לאיי גלאפגוס ושם הם התפצלו: בוצ'ארד עם אונייה אחת חזר לבואנוס איירס, אליה הגיע ביוני; ובראון עם שתי אוניות ניסה ליצור קשר עם מנהיגי המורדים בבוגוטה שבקולומביה, אך העיר נפלה לידי המלוכנים. לאחר שאחת משתי אוניותיו טבעה - הוא שב לאוקיינוס האטלנטי, הצליח להתחמק משייטת פורטוגלית שהייתה בדרכה למונטווידאו, ולבסוף עגן בברבדוס שבים הקריבי. השלטונות הבריטיים שם האשימו אותו בפיראטיות והחרימו את האונייה ומטענה, ובראון שב לבואנוס איירס במחצית 1818.

צבא האנדים והמערכה בצ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – צבא האנדים

באוגוסט 1815 סן מרטין הוציא צו גיוס במנדוסה וסן חואן, בחודש הבא התגייסו יחידות פרשים שהתבססו על בעלי ניסיון מהקרבות בבנדה אוריינטל, ובדצמבר דיווח לממשל שגייס 3,887 איש - כולל כ-700 עבדים משוחררים.

במקביל הוא החל לצבור אבק שרפה, נשק, תחמושת ומדים - הכל מייצור עצמי.

חוסה אנטוניו אלברס קונדארקו (José Antonio Álvarez Condarco), מנהל בית החרושת לייצור אבק שרפה, נשלח לצ'ילה באצטלה של איגרת שעליו למסור, כדי שיתווה תוכנית לחציית האנדים.

ב-1 באוגוסט 1816, הדירקטור פואירדון, קבע את השם "צבא האנדים"; קונגרס טוקומן העניק לסן מרטין דרגת גנרל בכיר (Capitán General), את תפקיד מושל קוז'ו הוא העביר לטוריביו לוסוריאגה (Toribio Luzuriaga), וריכז את צבאו סמוך למנדוסה עם מיגל אסטניסלאו סולר (Miguel Estanislao Soler) בתור ראש המטה.

פואירדון שלח את כל העזרה שהיה לאיל ידו לשלוח, כולל תגבורות צבאיות, כסף, מזון, נשק, מדים ותחמושת. עם זאת, התעקשותו לדכא את התנגדות הפדרליים, בעיקר בסנטה פה, הגבילה את יכולתו לסייע.

קסימירו מרקו דל פונט (Casimiro Marcó del Pont), המושל המלוכני של צ'ילה - ובדיעבד האחרון, ידע על תוכניותיו של סן מרטין, אך לא האמין שהן בנות ביצוע, מה גם שסן מרטין גרם לו להאמין שהוא ינסה לפלוש מהדרום או מהצפון, אך לא ממנדוסה. כך הוא פתח במשא ומתן ידידותי עם האינדיאנים בדרום מנדוסה בבקשת סרק שיאפשרו לו לעבור בשטחיהם, הם הסכימו, והידיעה שדלפה למרקו דל פורט חיזקה בקרבו את הביטחון שההתקפה תבוא מדרום; וכך הכוחות המלוכנים נותרו מפוצלים.

משתפי פעולה בצ'ילה הטרידו את הצבא ומנעו ממנו להיערך לקראת הבאות, ועסקו בריגול; במה שנחשב כמלחמת העצבים (או המלחמה הפסיכולוגית) שניהל סן מרטין טרם הגעתו בפועל.

חציית האנדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא האנדים כלל 2,334 רגלים, 1,395 פרשים ו-258 תותחנים; או לפי דרגה - 14 מפקדים, 195 קצינים ו-3,778 חיילים.

הדגל תחתיו הם נלחמו לא היה הדגל של בלגרנו אלא בתור צבא האנדים תחת מגן על רקע כחול-לבן.

הצבא חצה את האנדים ב-6 טורים שכל אחד נסע במעבר אחר, כאשר טור אחד כלל את עיקר הכוח ואת סן מרטין ואו'היגינס, טור משני בן כ-800 חיילים בפיקוד לאס אראס, והשאר נועדו להטעות את מרקו דל פונט - המפקד המלוכני בצ'ילה. הכוח יצא לדרכו ב-17 וב-18 בינואר 1817, לשני הכוחות העיקריים היו היתקלויות קטנות בדרך שהם התגברו עליהן בהצלחה, ב-8 בפברואר הם הגיעו לצד השני של רכס ההרים, ולמחרת התאחדו ליד העיר לוס אנדס (Los Andes).

כוחות סיור שנשלחו משם דיווחו על היערכותם של המלוכנים בחוות צ'קבוקו (Hacienda de Chacabuco).

צ'קבוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל פיזור כוחותיו - מרקו דל פונט התקשה לכנוס את צבאו, והכוח שניצב מול סן מרטין היה בן 1,500 חיילים בפיקוד רפאל מרוטו (Rafael Maroto).

הקרב החל ב-12 בפברואר עם עלות השחר בהתקפה של צבא האנדים על המלוכנים המתגוננים.

חרף המגננה היעילה של המלוכנים ותנאי השטח, הצליחו כוחותיו של סן מרטין לפרוץ את קווי ההגנה של מרוטו ולהביסם. 600 חיילים מלוכנים נהרגו מול 130 הרוגים ו-180 פצועים של המורדים. בנוסף איבדו המלוכנים את כל הארטילריה שברשותם.

בהודעה ששלח לדירקטור - פואירדון, כתב סן מרטין בין היתר את המשפט הבא שהפך לסמל: "תוך 24 ימים השלמנו את המשימה: חצינו את רכס ההרים הגבוה בעולם, גברנו על העריצים, והענקנו חירות לצ'ילה."

ב-14 בפברואר צבא האנדים הגיע לסנטיאגו דה צ'ילה הבירה. או'היגינס התמנה על ידי הקבילדו המקומי בתור "הדירקטור של מדינת צ'ילה" וסן מרטין כמפקד "צבא השחרור המאוחד של צ'ילה" (Ejército Unido Libertador de Chile) שכלל את צבא האנדים ויחידות צ'ילאניות מקומיות שהסתפחו אליו.

או'היגינס הזדרז לשלוח אונייה שנתפסה בנמל ולפראיסו לשחרר את המורדים שהוחזקו על ידי הספרדים באיים הסמוכים לחופי צ'ילה, והצבא המאוחד החל בהתקדמות מהירה דרומה.

גואמס ומלחמת הגאוצ'וס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההגנה של הפרובינציה של סלטה נותרה בידיו של המושל מרטין מיגל דה גואמס (Martín Miguel de Güemes), בשעה שצבאו של רונדו נסוג לטוקומן, ושם הוא התבשר על סיום תפקידו כדירקטור וקבלת תפקיד ההגנה על קונגרס טוקומן שזה עתה נוסד.

לאחר הכרזת העצמאות של קונגרס טוקומן ב-9 ביולי 1816 הוא הוחלף גם בתפקידו כמפקד צבא הצפון על ידי בלגרנו, שאף הוא לא היה מסוגל ליזום שום התקפה צפונה, ולו מפני שחלק ניכר מצבאו סופח לצבא האנדים.

הצבא המלוכני ניסה להגיע לחוחוי, אך הקרבות נגד הרפובליקטות - המורדים באלטו פרו - אילצו אותו לסגת.

בספטמבר 1816, עם מינויו של פסואלה כמשנה למלך של תת-ממלכת פרו, התמנה כמפקד הצבא המלוכני - חוסה דה לה סרנה (José de la Serna) שגייס קצינים רבים מוותיקי המלחמות נגד נפוליאון, ותכנן לפלוש לארגנטינה מצפון ומצ'ילה.

בסוף אוקטובר, דה לה סרנה התקדם לכיוון סלטה בראש כוח בן 5,500 חיילים. ב-6 בינואר 1817 הוא נכנס לחוחוי, אך לא הצליח להשתלט על הפרובינציה, והגאוצ'וס אילצו אותו להסתגר בעיר עצמה. בנוסף, המורדים באלטו פרו שהביסו את המלוכנים בקרב אומוואקה - קטעו את נתיב האספקה שלו מצפון.

כל זה שיבש את תוכניותיו של לה סרנה, והוא הגיע לסלטה רק ב-15 באפריל 1817. גם כאן הוא נאלץ להסתגר בעיר, וכוח שנשלח להשיג בהמות למשא ולמזון הותקף שוב ושוב על ידי כוחותיו של גואמס וחוסל בקרב בנייאדו (Bañado).

התקפת הנגד של למדריד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהיה מודע לאי יכולתו לפלוש לאלטו פרו - בלגרנו החליט לסייע לגואמס. הוא שלח כוח בן 350 חיילים ושתי יחידות ארטילריה בפיקודו של גרגוריו אראוס דלמדריד (Gregorio Aráoz de Lamadrid) במטרה לנתק את דה לה סרנה המלוכני מאלטו פרו באזור ז'אווי (Yaví).

בשל מחסור בבהמות משא למדריד ויתר על תוכניתו לנוע דרך מדבר אטקמה ונע לטריחה (Tarija) בדרום אלטו פרו שבה פעלו המורדים המקומיים, וניצח בקרב שנערך שם והכוחות המלוכניים נכנעו בפניו.

מעודד מהצלחתו הוא נע צפונה, אך הובס בציקיסקה (Chuquisaca) ומאוחר יותר שוב בסופצ'וי (Sopachuy) - חרף הכוחות המקומיים שניסה לגייס במהלך נסיגתו, והוא שב לטוקומן בסוף יולי 1817.

דה לה סרנה שנתקע בסלטה החליט לסגת כבר בחודש מאי לאחר שהגיעו אליו הידיעות על הצלחותיו של סן מרטין בצ'ילה.

פלישות חדשות לחוחוי וסלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1817 החל ניסיון פלישה מלוכני חדש בפיקודו של אולנייטה עם כוח של כ-1,000 חיילים, אך הוא נאלץ לסגת צפונה לאחר שלא הצליח להתגבר על המורדים המקומיים.

ניסיון מלוכני חמישי החל ב-14 בינואר 1818, שוב בפיקוד אולנייטה, הפעם בראש כוח בן כ-2,400 חיילים שהצליח לכבוד את חוחוי, אך נאלץ לפנותה ולסגת צפונה יומיים מאוחר יותר.

בתחילת 1819, דה לה סרנה התפטר מהפיקוד על הצבא המלוכני באלטו פרו והעביר את השרביט לידי חוסה קנטראק (José Canterac) שלאחר מספר הצלחות באלטו פרו ניסה לפלוש בשלושה מקומות שונים בו זמנית, וגם הפעם נאלצו לסגת זמן קצר לאחר שכבשו את חוחוי מחשש שינותקו מעורפם, וחזרו צפונה.

סיום המערכה בצ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מריאנו אוסוריו - מפקד כוח הסיוע המלוכני שנשלח לצ'ילה

במסעו לכיוון קונספסיון (Concepción), הותקף לאס אראס על ידי כוח שנשלח מהעיר, ניצח אותם ואילץ את המלוכנים לסגת.

הוא שקל להטיל מצור על קונספסיון וטלקוואנו (Talcahuano), אך בהיותו מודע לנחיתותו המספרית ביחס למלוכנים בפיקודו של אורדונייס (Ordóñez) - ביקש תגבורת מאו'היגינס בראשית אפריל 1817, והוא נע לעזרתו בראש כוח בן 800 חיילים.

ב-5 במאי הותקף הכוח האחוד של לאס אראס ואו'היגינס על ידי אורדונייס המלוכני בהר גאווילן (Gavilán), התוקפים הובסו ונאלצו לפנות את קונספסיון ולהתבצר בנמל טלקוואנו (Talcahuano).

לאחר מספר חודשי מצור או'היגינס ניסה לתקוף את המלוכנים בטלקוואנו, אך ההתקפה נכשלה לחלוטין והסבה לכוחותיו נפגעים רבים.

פסואלה - המשנה למלך - שלח 2,500 חיילים בפיקוד מריאנו אוסוריו לטלקוואנו, שהגיעו לאחר 9 חודשי מצור והתקפות של המורדים. או'היגינס נאלץ לסגת ולחבור לסן מרטין, וכתוצאה מכך - כל האזרחים נטשו את קונספסיון.

לאחר מכן חתם על הכרזת העצמאות של צ'ילה ב-12 בפברואר 1818, יום השנה לקרב בצ'קבוקו.

אורדונייס שכנע את אוסוריו לתקוף את המחנה של המורדים בלילה של 19 במרץ, ובקרב קנצ'ה רייאדה (Cancha Rayada) ניצחו המלוכנים שהפיצו לכל עבר את כוחות המורדים, כשאו'היגינס נפצע .

הידיעות על התבוסה שהגיעו לסנטיאגו גרמו שם לדמורליזציה כללית ולתחושה שהמדינה שזה עתה קמה נכבשה מחדש; אלא שבדיעבד התברר שלמלוכנים היו נפגעים רבים משל המורדים, וכ-3,000 חיילים בפיקוד לאס אראס נסוגו בצורה מסודרת. סן מרטין, בעזרת בלטראן (Baltrán) - סגנו של לאס אראס, החל לארגן ולצייד מחדש את הצבא ותוך 15 ימים היה מוכן שוב לקרב.

מאיפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – קרב מאיפו

ב-5 באפריל 1818, במישורים של מאיפו (Maipú) כ-10 ק"מ דרומית לסנטיאגו, נערכו 5,300 מלוכנים עם 12 תותחים מול 4,900 מורדים עם 21 תותחים. סן מרטין נערך לקראת מתקפה ספרדית, אך את האות הפתיחה נתנו תותחי המורדים, ובעקבותיהם סן מרטין תקף. בהתחלה נראה היה שההתקפה נכשלה, אך הודות לכוח העתודה הוכרע הקרב לטובת המורדים.

אוסוריו נמלט, ושרידי הצבא המלוכני בפיקוד אורדונייס מצאו מקלט באחת האחוזות באזור. לאס אראס רדף אחריו בראש כוח בן 1,000 איש יחד עם או'היגינס שהגיע מסנטיאגו חרף פציעתו. הארטילריה של המורדים טיווחה את המלוכנים ואורדונייס נאלץ להיכנע.

המלוכנים איבדו 2,000 חיילים ועוד 2,463 נפלו בשבי. מנגד נפגעו כ-1,000 מורדים - הרוגים ופצועים. קרב זה היה העקוב מדם מבין כל קרבות מלחמות העצמאות של ארגנטינה וצ'ילה.

המערכה בדרום צ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרף תבוסתו, אוסוריו המלוכני החל לקבץ את מה שנותר מצבאו, מבלי שסן מרטין ימהר לנצל את הצלחתו ולחסלם, למעט מספר היתקלויות מקומיות.

במאי הפליגה מקדיס שייטת בת 11 מעבורות וספינת מלחמה אחת, ועליהן למעלה מ-2,000 חיילים. מלכתחילה זה היה מאוחר מדי עבור אוסוריו.

הימאים והחיילים של אחת המעבורות החליטו לערוק, עגנו בבואנוס איירס, ואיפשרו לשלטונות להכיר את מטרותיהם והקודים בהם השתמשו. מידע זה נשלח לצ'ילה יחד עם שתי ספינות מלחמה, וכל השייטת נלכדה בדרום צ'ילה.

אוסוריו שלא זכה לסיוע נאלץ לסגת לפרו, מה גם שחלק גדול מצבאו המדולדל חוסל בקרב נוסף בינואר 1819, וכל מה שנותר בצ'ילה הוא מספר מצומצם של יחידות לא סדירות שניהלו מלחמת גרילה. את המאבק נגדם ניהלו הצ'ילאנים, והיחידות הארגנטינאיות בפיקודו של סן מרטין נערכו בצפון לקראת שחרור פרו.

מלחמת עצמאות ללא שלטון מרכזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כל התקופה הקודמת (זו של פואירדון) - צבא הצפון נותר ללא תעסוקה בטוקומן, למעט המערכה הכושלת של למדריד באלטו פרו, והתגייסותן של מספר יחידות קטנות לצבא הגאוצ'וס של גואמס בסלטה. מנגד, נעשה בו שימוש חוזר ונשנה במאבק בפדרליים בקורדובה וסנטה פה. בסוף 1819, בהוראת הדירקטור רונדו (שמשל מ-9 ביוני 1819 עד 1 בפברואר 1820), הוא היה אמור לצאת להילחם בסנטה פה, אך בשל מרד פנימי זה לא יצא אל הפועל. בהמשך הצבא התפזר באופן לא רשמי, החיילים שבו איש איש לפרובינציה שלו, וצבא הצפון לא שב להילחם במלחמת העצמאות.

רונדו גם פקד על סן מרטין לאחר שחרור צ'ילה להוביל את צבא האנדים לליטורל, אך הוא סירב והורה לחייליו להתכונן לכיבוש פרו. גם מבין יחידותיו של סן מרטין היו כאלה שהתקוממו ושבו לפרובינציות שלהם להילחם למענן במלחמות האזרחים.

המרד של צבא הצפון הותיר את רונדו עם צבא קטן מכדי להתמודד עם הפדרליים שהביסו אותו בקרב ספדה (Cepeda) ב-1 בפברואר 1820, והוא החליט על פיזור קונגרס טוקומן ושל כל הרשויות הלאומיות, ומשם ואילך כל פרובינציה ניהלה את ענייניה בעצמה^[22].

כל המאמץ המלחמתי הוטל על סלטה - בכל מה שקשור לחזית הצפונית, ועל צ'ילה - בכל מה שקשור למערכה בפרו. שום סיוע לא הגיע מהפרובינציות האחרות. בואנוס איירס הייתה היחידה שיכלה לסייע שכן היו לה הכנסות מהמכס עקב היותה הנמל היחידי, אך הממשל בראשות ברנדינו ריוודוויה (Bernardino Rivadavia) ומנואל חוסה גארסיה (Manuel José García), זה שניהל משא ומתן עם בריטניה לגבי קבלת מעמד של פרוטקטורט, ניער חוצנו מהמלחמה, והגיעו הדברים לידי כך שבקשת סיוע של סן מרטין נענתה בכך שלבואנוס איירס עדיף שהספרדים יישארו בפרו. בואנוס איירס אף חתמה על הסכם שלום מקדמי ב-1823 עם אחד הממשלים בספרד הלא יציבה לאחר שובו של פרדיננד ה-7 לשלטון, אך הוא התנער ממנו שנה לאחר מכן.

האנרכיה בשטחי הפרובינציות המאוחדות היוותה הזדמנות פז לספרד לשוב ולכבוש את האזור בתחילת 1820 אך בשל מאבקים ותככים פנים ספרדיים בין ליברלים לאבסולוטיסטים - הובילו להתקוממות של הכוחות בינואר אותה שנה ולביטול התוכניות.

השלטון הספרדי בתחילת העשור השני של המאה ה-19 גילה חוסר עניין במעורבות במאבקים בדרום אמריקה ובשיקום האימפריה, והוא הותיר זאת בידי המשנים למלך; ובמקרים מסוימים הוא גרם להם - למשנים למלך - למרוד בספרד, כפי שקרה למשל במקסיקו שקיבלה את עצמאותה בראשות הגנרל המלוכני אגוסטין דה איטורבידה.

ב-1823, משידם של האבסולוטיסטים בספרד הייתה על העליונה, כבר היה מאוחר מדי לנסות ולכבוש את אמריקה הלטינית: גם לו רצה - לפרננדו ה-7 לא היה נמל אליו היה יכול לשלוח את צבאו.

סיום מלחמת הגאוצ'וס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 במאי 1820, ראמירס אורוסקו (Ramírez Orozco) שהחליף בפברואר את קנטראק כמפקד הכוחות המלוכניים באלטו פרו, יצא דרומה בראש כוח בן 4,000 חיילים. ב-28 במאי הוא לכד את חוחוי, ואת סלטה ב-31 במאי. היו לו מספר ניצחונות קטנים, ולצידם גם תבוסות, כולל אחת בה נפל בשבי אחד הקולונלים שלו, ושוב הפולשים נאלצו להסתגר בערים מפני הגאוצ'וס.

מכיוון שבאותה תקופה (1820) הלכי הרוח הליברלים שלטו בספרד והם לא התלהבו מהמשך הלחימה במושבות, ומכיוון שהידיעות על יציאת המשלחת של סן מרטין לכיוון פרו הגיע אליהם, אורוסקו הורה על נסיגה חזרה לאלטו פרו.

באוקטובר 1820, כשהמלוכנים באלטו פרו נשבעו לחוקה הספרדית הליברלית החדשה, הגיעו הידיעות על נחיתתו מהים של סן מרטין בחופי פרו (8 בספטמבר) ועל פלישתו היבשתית של ארנלס; ואורוסקו יצא במסע לכיוון פרו עם מרבית הכוח שברשותו, למעט 200 חיילים בפיקוד אולנייטה.

סן מרטין מינה את גואמס כמפקד צבא תצפית (Ejército de Observación) כדי שיעסיק את הצבא המלוכני שנותר בחזית הצפונית, ולאחר שהגיעו אליו הידיעות על נחיתתו של סן מרטין בפרו - הוא החל להתקדם לאלטו פרו.

מצבא הצפון המקורי נותרה אז רק יחידה קטנה בפיקוד אלחנדרו הרדיה (Alejandro Heredia) שהייתה כפופה לגואמס. המושל של טוקומן - ברנבה אראוס (Bernabé Aráoz) החזיק עדיין בחלק מהנשק של צבא הצפון מתוך כוונה להכפיף אליו בחזרה את סנטיאגו דל אסטרו שהתנתקה ממנו, וכתוצאה מכך גואמס הצטרף עוד קודם לכן למלחמת האזרחים ופלש לטוקומן.

אולנייטה ניצל זאת ובאפריל 1820, מספר חודשים לפני תחילת הערכה בפרו, שלח כוח פלישה לחוחוי בראשות גיסו גיז'רמו מרקיאגי (Guillermo Marquiegui). מקיאגי נסוג לאחר מספר ימים בציפייה להגעתו של אולנייטה עצמו, ותושבי חוחוי שהבינו שאולנייטה יגיע לפני התגבורות של גואמס החליטו לקחת את גורלם בידם וגייסו כוח בן 600 איש בפיקוד חוסה איגנסיו גוריטי (José Ignacio Gorriti) שהכה את המלוכנים ב-27 באפריל 1820, במה שמכונה "יומה הגדול של חוחוי" (Día Grande de Jujuy), גוריטי חיסל את המפקדים הבכירים והקצינים שנפלו לידיו, ואולנייטה שהבין שלא יוכל לשקם את צבאו - נאלץ להימלט צפונה.

המעמדות העליונים מבין תושבי סלטה שמאסו בשלטון היחיד של גואמס, ניצלו את העדרו בשל המערכה בטוקומן והדיחו אותו בהיעדרו באפולנריו פיגרואה (Apolinario Figueroa) והזעיקו לעזרתו את אולנייטה המלוכני.

גואמס שהובס בטוקומן, החזיר לעצמו את השלטון ללא שפיכות דמים, אך אולנייטה נעתר לבקשה שהופנתה אליו ושלח בדרכים עוקפות את חוסה מריה ואלדס (José María Valdez) שכבש את סלטה ב-6 ביוני בהפתעה. גואמס נפצע, ומת מפצעיו 11 ימים מאוחר יותר.

אולנייטה עבר לסלטה ומינה מושל מטעמו, אך מצא עצמו מוקף בכוחותיו של גואמס שלא הניחו את נשקם חרף מותו ופעלו כעת תחת פיקודו של חורחה אנריקה וידט (Jorge Enrique Vidt) שהתמנה לתפקידו על ידי גואמס עצמו שעות ספורות בטרם מת. אולנייטה חתם על הסכם הפסקת אש עם הקבילדו של סלטה, ונסוג לאלטו פרו.

הניסיון המלוכני האחרון לפלוש אירעה ביוני 1822, שוב בידי אולנייטה, אך הוא לא הצליח להגיע לחוחוי, ונסוג בדצמבר אותה שנה. עד 1822 נרשמו 236 קרבות באדמת סלטה.

המערכה של סן מרטין בפרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1818 הצבא המאוחד החל באימון 5,000 חייליו, מספר שהצטמצם בהמשך עקב מחלות ועריקות.

באותה עת הגיעה הדרישה לשנע את הצבא לבואנוס איירס כדי להילחם בפדרליים שסן מרטין לא ציית לה.

בשל העדר תמיכה כלכלית מבואנוס איירס - היציאה נדחתה בחודשים רבים, והנטל נפל על ממשלת צ'ילה שנטלה לשם כך הלוואות מבריטניה וארצות הברית.

עקב התפוררותו של השלטון המרכזי בבואנוס איירס, הצבא נותר לכאורה מיותם. סן מרטין הציג את התפטרותו בפני מפקדי הצבא ב-26 במרץ 1820. המפקדים התכנסו ברנקאגווה (Rancagua) ב-2 באפריל, דחו את התפטרותו והפצירו בו להמשיך, והוא נעתר להם.

המשלחות הימיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שובו של בוצ'ארד מהמשלחת הימית לאוקיינוס השקט בפיקוד גיז'רמו בראון, הוא החל לארגן משלחת חדשה בסיועו של בעל ההון ויסנטה אנסטסיו אצ'ווריה (Vicente Anastasio de Echevarría) שצייד פריגטה ב-34 תותחים, וגייס צוות שרובו היה זר.

במהלך מסעו בן השנתיים ברחבי האוקיינוס השקט הוא עסק בפעילויות פיראטיות, ושדד ספינות וערי נמל, תוך שהוא מניף את דגל ארגנטינה; ויש סברה^{[דרושה הבהרה]} שדגלי חלק ממדינות מרכז אמריקה דומים במידת מה לזה של ארגנטינה "בזכותו".

משלחת שחרור פרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ילה השקיעה מאמץ רב בהקצאת צי בן 25 אוניות ובחימושו וציודו, וגייסה כ-1,000 צ'יליאנים ו-624 זרים - רובם אנגלים. בצי בפיקודו של מנואל בלאנקו אנקלדה (Manuel Blanco Encalada) שלט אי סדר וחוסר משמעת.

אלברס קונדארקו (Álvarez Condarco) נשלח ללונדון וגייס את תומאס קוצ'רנה (Thomas Cochrane^[23]) שיפקד על השייטת הצ'ילאנית, והוא הגיע בנובמבר 1818. נכון ל-15 ביולי - צבא היבשה מנה 4,642 חיילים, כש-40% מהקצינים הם ארגנטינאים; ולאחר הקצאה להשלמת תקנים באוניות ולהגנת נמל ולפראיסו^[24] נותרו 4,414 שמתוכם 296 קצינים.

ב-9 ביולי 1819 הגיע לוולפראיסו השייטת של בוצ'ארד. עם הגיעו - קוצ'רנה האשים אותו בפיראטיות, עצר את קציניו, ופתח במשפט ארוך שבמהלכו ספינותיו הוחרמו לטובת הצי הצ'ילאני.

בספטמבר 1819 הפליגו מוולפראיסו לקייאו (Callao)‏ 5 ספינות בפיקוד קוצ'רנה. הנמל היה מוגן מהיבשה בידי 3,000 איש ומספר רב של תותחים, ובנוסף - 5 ספינות קרב. ניסיון תקיפה בעזרת רקטות פרימיטיביות מאותה תקופה נכשל, במקום זאת הוא השתלט על ספינת מלוכנית והפליג צפונה, וכבש את העיר פיסקו.

בהיעדרו של קוצ'רנה נשמעו טענותיו של בוצ'ארד שדחה את ההאשמות. לבסוף התאפשר לו לחזור לאחת מספינותיו, אך ללא כל המטען שהיה עליה.

עם שובו דרומה, קוצ'רנה תקף את ולדיוויה (Valdivia) שעדיין הייתה בידי המלוכנים ושימשה כמטה כללי שלהם בדרום. אף על פי שאחת מספינותיו טבעה הוא המשיך עם השאר, תקף את עמדות השמירה בזו אחר זו, ולבסוף כבש את העיר ב-4 בפברואר 1820. לאחר מכן פנה קוצ'רנה לצ'ילואה (Chiloé), אך נכשל בניסיון כיבוש יבשתי ושב על עקביו.

נחיתה ומערכות ראשונות בפרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 באוגוסט 1820 הפליגה לפרו שייטת בת 25 כלי שיט: שמונה ספינות מלחמה ו-17 מעבורות מאוישות ב-1,740 ימאים, וביניהן הספינה של בוצ'ארד ששב לפקד עליה, ועל סיפונה 500 חיילים, כולל פרשים על סוסיהם. גם סן מרטין הצטרף לכוח הזה.

צבא היבשה מנה 4,118 חיילים ו-296 קצינים, מתוכם כ-750 מבואנוס איירס, וחולק לחטיבת האנדים וחטיבת צ'ילה; והיה מצויד ב-25 תותחים.

הדגל תחתיו הצבא נלחם היה דומה לדגל צ'ילה, אך עם שלושה כוכבים במקום אחד.

ב-8 בספטמבר נחת הכוח הימי לא הרחק מפיסקו (Pisco) וסן מרטין פרסם את הכרזתו לעם הפרואני.

לרשות פסואלה, המשנה למלך, עמדו 20,000 חיילים המפוזרים בכל רחבי תת-הממלכה, כשרובם הגנו על אלטו פרו ועל לימה.

סן מרטין נמנע מעימות חזיתי וניסה בעיקר להתיש את יריבו ולפגוע ביוקרתו, ולשם כך ניסה להראות שהוא יכול לעבור דרך פרו עם חלק מצבאו ואת השאר להותיר היכן שירצה. לשם כך הוא שלח יחידה אחת בפיקודו של חואן אנטוניו אלברס דה ארנלס (Juan Antonio Álvarez de Arenales) לחדור לאזור הרי האנדים.

לאחר מכן הוא הפליג לאואורה (Huaura) שבצפון פרו ופתח משם במגעים דיפלומטיים עם המשנה למלך.

מנואל קימפר (Manuel Quimper), מפקד חופי פרו, נסוג דרומה נוכח הנחיתה של המורדים, והובס בשלושה קרבות במהלך אוקטובר שבאחרון מביניהם הוא נפל בשבי.

ארנלס שנשלח להרים חצה אותם וב-24 באוקטובר לכד ללא קרב את העיר אוומנגה (Huamanga); ולאחר מכן נחל שורת ניצחונות על כוחות שנקרו בדרכו ולקח שלל נשק, תחמושת וסוסים.

ב-8 בינואר 1821 הכוח של ארנלס חבר לכוח הראשי. לא היה לאיל ידם להשאיר משמרות ביישובים שכבשו, ולכן עודדו הקמת כוחות גרילה שיוכלו להתנגד לספרדים; ובמסעו הוא החליש צבאית את המשנה למלך ופגע במעמדו. כתוצאה מכך קצינים מלוכנים בעלי נטיות ליברליות שהתנגדו לדרכו האבסולוטיסטית של פסואלה - הדיחו אותו ב-29 בינואר 1821 ומינו במרומו את חוסה דה לה סרנה (José de la Serna).

עצמאות פרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים, גואייקיל (Guayaquil, אקוודור) וטרוחיו (Trujillo) הכריזו על עצמאותן וביצרו את מעמדו של סן מרטין בצפון פרו.

כדי להגביר את הלחץ על המשנה למלך החדש - ארנלס יצא למסע נוסף בהרים, והאנגלי גיז'רמו מילר (Guillermo Miller) נחת בדרום פרו, במקביל לסן מרטין שנחת סמוך יותר ללימה, החל לתור את סביבותיה ויזם מגעים מחודשים עם דה לה סרנה - המשנה למלך - בסוף אפריל 1821. סן מרטין לא היה מוכן להתפשר על פחות מעצמאות מלאה לפרו, מה שהיה בלתי קביל מבחינת דה לה סרנה, והם הסתפקו בחילופי שבויים.

הכוח של מילר התאחד לאחר נחיתתו עם מתנדבים פרואנים, והביס את הכוח המלוכני שעמד בדרכו בקרב מיראווה (Mirave).

בינתיים התקומם כוח מלוכני מוונצואלה שתמך בעצמאות, וקוצ'רנה לכד את אוניית הדגל של המלוכנים; ולאחר כיבוש לימה - דה לה סרנה נאלץ לנטוש אותה ב-15 ביולי 1821 ולברוח להרים. ארנלס ניסה ללכוד אותו, אך לא הצליח למצוא את מקומו.

סן מרטין כבש את לימה וכינס קבילדו פתוח ב-15 ביולי, וב-28 ביולי הכריז על עצמאות פרו כפרוטקטורט בו הוא ישמש כמושל אזרחי וצבאי החל מ-3 באוגוסט. יד ימינו היה ברנרדו דה מונטאגודו מהצבא הצ'ילאני.

קייאו (Callao) נותרה עוד חודשים רבים בידי המלוכנים עד שנפלה בידי המורדים, ובינתיים רוב הכוחות הצ'ילאניים חזרו לארצם עם שוך הקרבות, כולל קוצ'רנה וחלק מהספינות (היתר נותרו בפיקודו של בוצ'רד).

באוקטובר 1821 סן מרטין יצר את דגל פרו שתחתיו ילחם בהמשך הצבא המאוחד של פרו הכולל פרואנים ולוחמים מבואנוס איירס.

בוליבר והמערכה בפרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 באוקטובר 1820 גואייקיל הוכרזה בתור הפרובינציה החופשית של גואייקיל. המושל חוסה חואקין אולמדו (José Joaquín Olmedo) ביקש סיוע בתקיפת קיטו מסימון בוליבר (Simón Bolívar) ששחרר את קולומביה בקרב בויאקה (Boyacá) ושלח לשם יחידה בת 650 חיילים בראשות אנטוניו חוסה דה סוקרה (Antonio José de Sucre) שהצטרפו ל-1,400 שכבר היו לגואייקיל; וב-15 במרץ 1821 נחתם הסכם שהעניק לגואייקיל את חסותה של קולומביה הגדולה שכללה את תת ממלכת גרנדה החדשה ואת הקפיטניה הכללית של ונצואלה^[25] (Capitanía General de Venezuela).

סוקרה התקדם לקיטו אך הובס בדרך בקרב אמבטו (Ambato), ונאלץ לסגת לגואייקיל, וביקש תגבורת מסנטנדר (Santander) - סגן נשיא קולומביה הגדולה, ומסן מרטין; ושניהם נעתרו לבקשתו.

סוקרה החל שוב להתקדם, כבש את קואנקה (Cuenca) בסוף פברואר 1822 וצירף מתגייסים משם; ובהמשך, ב-21 באפריל 1822, ניצח בקרב ריובמבה (Riobamba) כוח שנהנה מעדיפות עליו.

ב-24 במאי 1822 המורדים העפילו על הר הגעש פיצ'ניצ'ה (Pichincha) שלמרגלותיו שוכנת קיטו, בקרב שהתפתח שם ניצחו את המלוכנים, וקיטו צורפה לקולומביה הגדולה.

בגואייקיל היו חילוקי דעות לגבי ההצטרפות לקולומביה הגדולה - כולל בין סן מרטין ובוליבר, אך היא צורפה לבסוף ב-15 ביולי 1822.

סן מרטין היה מודע לכך שלא ניתן יהיה לסיים את המערכה ללא עזרה חיצונית, ביקש עזרה מהפרובינציות השונות, ונענה בכך שקופתן ריקה, כולל זו של בואנוס איירס שהעדיפה לשמור לעצמה את מה שהיה ברשותה. עקב כך סן מרטין נאלץ לפנות בבקשת עזרה לבוליבר ופגש אותו בגואייקיל.

סן מרטין הגיע לגואייקיל ב-25 ביולי 1822 ופגש למחרת את בוליבר לשיחה ארוכה בארבע עיניים שתוכנה נשמר בסוד, אך לאחריה סן מרטין הודיע על התפטרותו מתפקידו כמושל פרו, והעברת האחריות להשלמת המשימה לבוליבר. הקונגרס של פרו מינה כיו"ר החונטה השלטת את חוסה דה לה מר (José de La Mar), וסן מרטין חזר לבואנוס איירס, ומשם היגר לאירופה.

כישלונות ואובדנה של לימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סן מרטין הטיל על רודסינדו אלווראדו (Rudecindo Alvarado) את ניהול המערכה נגד הנמלים שבין פרו וצ'ילה כדי למנוע מכוחותיו של המשנה למלך לצאת. באוקטובר 1822 יצא כוח בראשותו שמנה 4,490 ארגנטינאים, צ'ילאני ופרואנים; הם נחתו בחוף הדרומי של פר וכבשו מספר עיירות, ומשם פנו מזרחה לכיוון ההרים, אך הובסו שם בטורטה (Torata) ובמוקגה (Moquegua) על ידי חרונימו ואלדס (Jerónimo Valdés) המלוכני, ונאלצו לסגת חזרה ללימה תוך שמגפה מכה באלו ששרדו מהקרבות.

כתוצאה מהתבוסה הודח דה לה מר, שמונה כיושב ראש החונטה של פרו עם פרישתו של סן מרטין, בהפיכה בפברואר 1823, ובמקומו מונה חוסה דה לה ריווה אגוארו (José de la Riva Agüero). הוא ביקש מבוליבר להתערב ונשלחו אליו 6,000 חיילים מגואיאקיל בפיקוד סוקרה ששימש גם כאיש הקשר עם ממשלת פרו.

אחת מפעולותיו הראשונות של סוקרה הייתה להשתלט שוב על נמלי הביניים שבין צ'ילה ולימה, והוא שלח דרומה 2,500 חיילים בפיקוד סנטה קרוס מלווה בשייטת בפיקוד מרטין גיסה (Martín Guisse).

בינתיים ארגן חוסה קנטראק (José Canterac) המלוכני כוח בן 8,000 איש וכבש ללא קרב את לימה שהייתה בלתי מוגנת ב-18 ביוני 1823, אך עזב לאחר כחודש ופנה דרומה.

סוקרה פנה אף הוא דרומה אך דרך הים, כבש את ארקיפה ב-18 באוגוסט ולאחר מכן את פונו (Puno); אך בשל חוסר תיאום עם סנטה קרוס - סוקרה נותר מבודד נוכח הצבא המלוכני ונאלץ לסגת בחפזון צפונה תוך שהוא מפנה את ארקיפה באוקטובר ומחזיר לצ'ילה כוח בן כ-2,500 חיילים לסייע בהגנתה.

בינתיים הגיע בוליבר עם תגבורות ללימה, אלא שכעת פרץ עימות בין הנשיא החדש של פרו - חוסה ברנרדו דה טגלה (José Bernardo de Tagle) וראש החונטה אגוארו שיצר קשר עם המלוכנים וניסה לתאם איתם מהלכים, וכתוצאה מכך פנה בוליבר נגד אגוארו ועצר אותו בסוף נובמבר 1823.

ב-5 בפברואר 1824 פרץ בקייאו מרד של הכוחות שרובם הגיעו מבואנוס איירס נגד קציניהם בשל תנאי המחיה ואי תשלום משכורותיהם במועדן, והם מינו קצינים מלוכנים שהיו עצורים כמפקדים והניפו את דגל ספרד. במקביל פרץ מרד של יחידת פרשים שעברה לצד המלוכנים. כתוצאה מכך נאלץ בוליבר לפנות את לימה מתוך חשש שלא יוכל להמשיך ולהחזיק בה, והיא נפלה לידי המלוכנים בפיקוד חוסה רמון רודיל (José Ramón Rodil), ויחידות נוספות ערקו לצד המלוכנים.

במקביל, סבלו גם המלוכנים ממאבקים פנימיים שפיצלו והחלישו אותם: אולנייטה האבסולוטיסטי מרד נגד המשנה למלך דה לה סרנה, והשתלט על ארבע פרובינציות באלטו פרו בפברואר 1824. המשנה למלך שלח את ואלדס שניהל מרדף אחריו ברחבי אלטו פרו, ואף על פי שלא היו למאבק תוצאות משמעותיות לכאן או לכאן - המשאבים של המערכת בוזבזו לריק.

המערכה באייקוצ'ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

את מה שנותר מהצבא, כ-5,000 חיילים שמתוכם כ-500 ארגנטינאים, ריכז בוליבר בטרוחיו (Trujillo); ובעזרת תגבורות שהגיעו במאי 1824 מבוגוטה הגיע ל-8,000 חיילים, והחל ביוני לנוע לכיוון ההרים תוך שהוא מנצל את הפילוג בקרב המלוכנים.

ההתנגשות הראשונה על גדות אגם חונין (Junín) שנלחמו בה בעיקר פרשים וגרנדירים משני הצדדים^[26] - הסתיימה בניצחונו של בוליבר. הוא העביר את הפיקוד לידי סוקרה שהחל לנוע דרומה בחיפושו אחר המשנה למלך דה לה סרנה. ואלדס המלוכני נקרא לחזור עם כל כוחותיו מהדרום, ואולנייטה שנלחם עד כה נגד לה סרנה הגיע עמו להסכם לפיו הוא יעביר לרשותו 2,500 חיילים וימשיך למשול על אלטו פרו. בוליבר ניסה להעביר את אולנייטה לצידו, אך לא זכה לתגובה.

סוקרה המשיך לנוע דרומה, אך נתקל בכוחותיו של ואלדס והובס בקרב קורפאוואיקו (Corpahuaico) ב-3 בדצמבר 1824. חרף זאת- סוקרה המשיך לנוע דרומה, וימים ספורים לאחר מכן ב-9 בדצמבר פרץ קרב אייקוצ'ו: חייליו של סוקרה נהנו ממורל גבוה ומיתרון טקטי, התקפת נגד של דה לה סרנה נכשלה והוא נפל בשבי, והקרב בו סבלו המלוכנים מ-1,800 הרוגים ו-700 פצועים לעומת 370 הרוגים ו-609 פצועים של המורדים - הכריע למעשה את המלחמה וקנטראק חתם על הסכם לפיו יותר לו ולחייליו לשוב לספרד.

עצמאות בוליביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוסה מריה פרס דה אורדינינאה (José María Pérez de Urdininea) נלחם במסגרת הרפובליקטות - ההתקוממויות המקומיות באלטו פרו - ובמלחמת הגאוצ'וס, התגורר מ-1820 בסן חואן ונבחר שם למושל. הוא ניסה להקים כוח צבאי שיפלוש לאלטו פרו אך לא הצליח לקבל סיוע מבואנוס איירס, ואת הכוח הקטן בן 500 החיילים שהצליח למרות הכל לגבש הכפיף לחוסה מריה פס (José María Paz) שהציב אותן באומוואקה, אך הם נותרו חסרי תעסוקה במשך כשנתיים (1823–1824).

חואן אנטוניו אלברס דה ארנאלס (Juan Antonio Álvarez de Arenales) הגיע לסלטה בתחילת 1823, נבחר למושל בתחילת 1824, והקדיש את עצמו לתכנון מערכה באלטו פרו בעזרת כוחות של אורדינינאה ופס.

ב-14 באוגוסט 1824 ארנאלס מינה את אורדינינאה כמפקד כוח המשימה - לבקשתו של סוקרה (שנלחם לצד בוליבר) - שיכנס לאלטו פרו וילחם באולנייטה המלוכני, והוא יצא לדרך ב-3 בינואר 1825 עם כ-600 חיילים.

פיו טריסטאן (Pío Tristán) המלוכני שלא הכיר בכניעה שנחתמה באייקוצ'ו לגבי סיום המלחמה בפרו ובאלטו פרו, מינה עצמו למשנה למלך ואולנייטה הכפיף עצמו אליו; אך המהלך לא צבר תאוצה, הניסיון נכשל, וגם הסכם לגבי הפוגה בת ארבעה חודשים בין סוקרה לאולנייטה נדחתה בידי בוליבר. בקרב שהתחולל בין אולנייטה לבין אחד מפקודיו שערק עם יחידתו לצד המורדים - נהרג אולנייטה. ארנאלס שלח את אורדינינאה לתוך אלטו פרו, ומשהגיע לשם - סירב להכפיף עצמו לארנאלס והפך לכוח עצמאי. ב-7 באפריל 1825 נכנע ואלדס המלוכני ובכך הסתיימה המערכה באלטו פרו.

מאחזים מלוכנים אחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקסיקו הכריזה על עצמאותה בספטמבר 1821, אך למלוכנים נותר מאחז בסן חואן דה אולואה (San Juan de Ulúa) שבוורה קרוס עד נובמבר 1825, וניסיונות לכיבושו המשיכו עד לקרב פואבלו ויאחו (Pueblo Viejo) בספטמבר 1829.

כוחותיו של בוליבר כבשו מחדש את לימה בסיוע תגבורות מקולומביה הגדולה. גם לאחר חתימת הסכם הכניעה באייקוצ'ו המשיכו המלוכנים, יחד עם היחידות שערקו מצד המורדים, לשלוט בעיר הנמל קייאו, עד לכניעתה ב-23 בינואר לאחר שכמחצית מהחיילים מתו מרעב וממגפות.

בינואר 1828, כשלוש שנים לאחר נפילתו של אולנייטה, ניסה המלוכני פרנסיסקו חוויאר אגילרה (Francisco Javier Aguilera) להתקומם כנגד שלטונות בוליביה, אך נכשל והוצא להורג.

באי צ'ילואה (Chiloé) שבצ'ילה המשיכה ההתבצרות של המלוכנים בראשות אנטוניו דה קינטנייה (Antonio de Quintanilla) שהדף התקפה צ'ילאנית בקרב מוקופויי (Mocopulli) ב-1824, ורק לאחר מערכה נוספת בפיקוד הנשיא עצמו - רמון פריירה (Ramón Freire) - הגיעו הצדדים להסכם בינואר 1826.

בדרום ארגנטינה התחוללה מלחמת גרילה תוך שיתוף פעולה בין כוחות מלוכניים לשעבר בראשות האחים פינצ'רה (Pincheira) ואינדיאנים מקומיים שנמשכה עד 1832, עת חוסלה בידי הצ'ילאנים.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה השיגו בדרך הכוח את מטרתן לשחרר את ממלכת המשנה לשעבר מאחיזתה של ספרד, אם כי לא הצליחו לייסד מדינה מאוחדת אלא מספר מדינות (ארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי, בוליביה) בשל כישלונה של ארגנטינה לכבוש אותן מידי המושלים המלוכנים שסירבו להצטרף למהפכת מאי. בנוסף - שטחים ממיסיונס עברו לידי ברזיל.

אלטו פרו, לימים בוליביה, לא נכבשה חרף ניסיונות חוזרים ונשנים מצד ארגנטינה; ומי ששחרר אותה לבסוף היה בוליבר בעזרת כוחות מקולומביה הגדולה.

פרגוואי הפכה עצמאית מכיוון שהשלטון לאחר קבלת העצמאות הסתגר ונמנע מלהצטרף לארגנטינה, תוך שהוא זוכה לתמיכת האוכלוסייה בכך. ארגנטינה הכירה בפרגוואי בשנות ה-50 של המאה ה-19.

השלטונות באורוגוואי בראשות ארטיגס סירבו להיצטרף לארגנטינה, והיא הוכרה כמדינה עצמאית בעקבות מלחמת ארגנטינה–ברזיל (1825–1828) שניתן לראותה כחלק ממלחמת העצמאות של ארגנטינה.

המדינה הראשונה שהכירה בעצמאותה הייתה בריטניה הגדולה ב-2 בפברואר 1825.

ב-1826 שינו הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה את שמן לארגנטינה (República Argentina), והדבר עוגן בחוקה מאותה השנה.

ספרד הכירה בעצמאותה של ארגנטינה בהסכם מ-29 באפריל 1857 שלא אושר, וההסכם הסופי מ-21 בספטמבר 1863.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא מלחמת העצמאות של ארגנטינה בוויקישיתוף

ארגנטינה, היסטוריה, מלחמת העצמאות, 1810-1817, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ במאמר זה הם נקראים במונח הנייטרלי 'המורדים'
^ הליטורל (El Litoral) כולל את האזור כיום שוכנות בו הפרובינציות מיסיונס, קוריינטס, אנטרה ריוס, צ'אקו, פורמוסה וסנטה פה שזורמים בהן הנהרות אורוגוואי ופרנה הנשפכים ל ריו דה לה פלטה.
^ קבילדו הוא מועצת העיר או בניין מועצת העיר וקבילדו פתוח הוא אספה כללית של ראשי בתי האב. נעשה כאן שימוש במונח הספרדי כי השימוש בו כיום מתייחס למשמעותו בתקופה הקולוניאלית.
^ בארגנטינה יש נטייה עד היום להשקיף על האירועים מנקודת מבטה של בואנוס איירס - העיר הגדולה, הבירה של תת-הממלכה ובהמשך של הרפובליקה, ועיר הנמל שדרכה התבצע המסחר ונוצר הקשר עם אירופה. ההתייחסות לאזורים האחרים היא כאל הסְּפר, הפרובינציות, אזורי הפנים וכו'.
^ לישובים רבים בדרום אמריקה יש שמות מלאים שמציינים שם של קדוש נוצרי בסמוך לשם המוכר של המקום, אך בשימוש יומיומי מסתפקים בשם המקוצר בלבד, ובמקרה זה - קוטגאיטה
^ לפרגוואי אין גבול ימי אך נהר הפרנה היה מספיק רחב לכל סוגי הספינות שהיו קיימות אז
^ כדי להגיע לאסונסיון - בלגרנו יצטרך לצלוח את הפרנה או את נהר פרגוואי
^ אזור שכלל חלקים מפרגוואי, אורוגוואי, ברזיל וארגנטינה; וקיבל את שמו מהמיסיונרים הישועיים שפעלו באזור ומשבטי הגוארני שחיו שם
^ גשר האינקה, המעבר הראשי בין שתי תתי הממלכות - פרו וריו דה לה פלטה.
^ בשל המרחקים וקשיי התקשורת במציאות הטכנולוגית דאז - הצבאות נהנו ממידה רבה של אוטונומיה בניהול המערכות ובקבלת ההחלטות.
^ מיסיונס הייתה אז פרובינציה גדולה בהרבה מזו של היום, בגבול ארגנטינה-ברזיל.
^ מדובר בסלנג מקומי - שיכול אותיות של derrota - תבוסה, שמופיע באפוס הלאומי הארגנטינאי "מרטין פיירו".
^ עדיין תחת הכיבוש הצרפתי (מאי 1808 - דצמבר 1813)
^ הטריאומווירט חשד שבלגרנו מנסה להקים צבא פרטי ושהדגל לא נועד לבדל אותו מהספרדים אלא מהכוחות מבואנוס איירס.
^ אחת העילות הפורמליות למהפכת מאי 1810 הייתה העובדה שפרננדו ה-7 היה במעצר בידי הצרפתים, והמשנה למלך סיסנרוס שנשלח לבואנוס איירס לא נשלח על ידו אלא על ידי החונטה שראתה את עצמה כממלאת מקומו. פורמלית, ניתן היה עדיין לצפות שעם שובו לשלטון - יכבדו את סמכותו.
^ לאחר הטריאומווירט השני נקבעה שיטת ממשל חדשה בה נבחר דירקטור לתקופה של שנתיים.
^ הפרובינציות של מנדוסה (Mendoza), סן חואן (San Juan) וסן לואיס (San Luis).
^ שמו הפרטי היה ויליאם אך בארגנטינה מקובל לתרגמו לספרדית בתור גיז'רמו
^ בירת האינקה לשעבר שבפרו
^ בקיץ ניתן לחצות את האנדים בקלות לצ'ילה
^ כיבוש צ'ילה דרך מנדוסה ולאחר מכן כיבוש פרו
^ רונדו סיים את תפקידו ביום התבוסה בקרב, חואן פדרו אגירה (Juan Pedro Aguirre) החליף אותו למשך 11 ימים, וכך הסתיימה תקופת השליטים הבכירים.
^ בארצות דוברות ספרדית יש נטייה להגות את השמות "כפי שהם כתובים", וכך הם מוכרים בדרך כלל.
^ הנמל הראשי של צ'ילה
^ טריטוריה תחת ממשל צבאי המסופחת לתת ממלכה.
^ כתוצאה מכך - לא נורתה ולו ירייה אחת במהלך הקרב והוא התבסס על מהלכים טקטיים ושימוש ברימונים.

[1] במאמר זה הם נקראים במונח הנייטרלי 'המורדים'

[2] הליטורל (El Litoral) כולל את האזור כיום שוכנות בו הפרובינציות מיסיונס, קוריינטס, אנטרה ריוס, צ'אקו, פורמוסה וסנטה פה שזורמים בהן הנהרות אורוגוואי ופרנה הנשפכים ל ריו דה לה פלטה.

[3] קבילדו הוא מועצת העיר או בניין מועצת העיר וקבילדו פתוח הוא אספה כללית של ראשי בתי האב. נעשה כאן שימוש במונח הספרדי כי השימוש בו כיום מתייחס למשמעותו בתקופה הקולוניאלית.

[4] בארגנטינה יש נטייה עד היום להשקיף על האירועים מנקודת מבטה של בואנוס איירס - העיר הגדולה, הבירה של תת-הממלכה ובהמשך של הרפובליקה, ועיר הנמל שדרכה התבצע המסחר ונוצר הקשר עם אירופה. ההתייחסות לאזורים האחרים היא כאל הסְּפר, הפרובינציות, אזורי הפנים וכו'.

[5] לישובים רבים בדרום אמריקה יש שמות מלאים שמציינים שם של קדוש נוצרי בסמוך לשם המוכר של המקום, אך בשימוש יומיומי מסתפקים בשם המקוצר בלבד, ובמקרה זה - קוטגאיטה

[6] לפרגוואי אין גבול ימי אך נהר הפרנה היה מספיק רחב לכל סוגי הספינות שהיו קיימות אז

[7] כדי להגיע לאסונסיון - בלגרנו יצטרך לצלוח את הפרנה או את נהר פרגוואי

[8] אזור שכלל חלקים מפרגוואי, אורוגוואי, ברזיל וארגנטינה; וקיבל את שמו מהמיסיונרים הישועיים שפעלו באזור ומשבטי הגוארני שחיו שם

[9] גשר האינקה, המעבר הראשי בין שתי תתי הממלכות - פרו וריו דה לה פלטה.

[10] בשל המרחקים וקשיי התקשורת במציאות הטכנולוגית דאז - הצבאות נהנו ממידה רבה של אוטונומיה בניהול המערכות ובקבלת ההחלטות.

[11] מיסיונס הייתה אז פרובינציה גדולה בהרבה מזו של היום, בגבול ארגנטינה-ברזיל.

[12] מדובר בסלנג מקומי - שיכול אותיות של derrota - תבוסה, שמופיע באפוס הלאומי הארגנטינאי "מרטין פיירו".

[13] עדיין תחת הכיבוש הצרפתי (מאי 1808 - דצמבר 1813)

[14] הטריאומווירט חשד שבלגרנו מנסה להקים צבא פרטי ושהדגל לא נועד לבדל אותו מהספרדים אלא מהכוחות מבואנוס איירס.

[15] אחת העילות הפורמליות למהפכת מאי 1810 הייתה העובדה שפרננדו ה-7 היה במעצר בידי הצרפתים, והמשנה למלך סיסנרוס שנשלח לבואנוס איירס לא נשלח על ידו אלא על ידי החונטה שראתה את עצמה כממלאת מקומו. פורמלית, ניתן היה עדיין לצפות שעם שובו לשלטון - יכבדו את סמכותו.

[16] לאחר הטריאומווירט השני נקבעה שיטת ממשל חדשה בה נבחר דירקטור לתקופה של שנתיים.

[17] הפרובינציות של מנדוסה (Mendoza), סן חואן (San Juan) וסן לואיס (San Luis).

[18] שמו הפרטי היה ויליאם אך בארגנטינה מקובל לתרגמו לספרדית בתור גיז'רמו

[19] בירת האינקה לשעבר שבפרו

[20] בקיץ ניתן לחצות את האנדים בקלות לצ'ילה

[21] כיבוש צ'ילה דרך מנדוסה ולאחר מכן כיבוש פרו

[22] רונדו סיים את תפקידו ביום התבוסה בקרב, חואן פדרו אגירה (Juan Pedro Aguirre) החליף אותו למשך 11 ימים, וכך הסתיימה תקופת השליטים הבכירים.

[23] בארצות דוברות ספרדית יש נטייה להגות את השמות "כפי שהם כתובים", וכך הם מוכרים בדרך כלל.

[24] הנמל הראשי של צ'ילה

[25] טריטוריה תחת ממשל צבאי המסופחת לתת ממלכה.

[26] כתוצאה מכך - לא נורתה ולו ירייה אחת במהלך הקרב והוא התבסס על מהלכים טקטיים ושימוש ברימונים.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]