מלחמת העצמאות של אריתריאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת העצמאות של אריתריאה
תאריך התחלה: 1 בספטמבר 1961
תאריך סיום: 29 במאי 1991
משך הסכסוך: 29 שנים
מקום: אריתריאה, צפון אתיופיה
תוצאה: פירוד מאתיופיה, עצמאות אריתריאה.
הצדדים הלוחמים
מפקדים
אבידות

Flag of Ethiopia (1897-1936; 1941-1974).svg 75,000
Flag of Cuba.svg 5,000

60,000 חיילים

90,000 אזרחים

Eritrea he.PNG
מפת אריתריאה
Ge'ez.svg
בערך זה מופיע גופן געז.

כדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן געז במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, תוכלו לקבל עזרה כאן.

מלחמת העצמאות של אריתריאה (נקראת באתיופיה מלחמת אריתריאה) (התרחשה בין ה-1 בספטמבר 1961 ל-29 במאי 1991) הייתה מאבק בין ממשלת אתיופיה לבין לאומנים אריתראים הן לפני ובמקביל למלחמת האזרחים האתיופית. המלחמה התרחשה כ-30 שנה עד 1991 כאשר החזית העממית לשחרור אריתריאה (שעביה), הביסה את הכוחות האתיופים באריתריאה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם השנייה

1952 - 1958: מהחלטת האו"ם ועד הקמת תנועות ההתנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – היילה סלאסי · אתיופיה המשוחררת

האדמיניסטרציה הצבאית הבריטית הסתיימה בספטמבר 1952 שעלתה בקנה אחד עם ההחלטה של העצרת הכללית של האו"ם ב-1952 והוחלפה על ידי ממשלה אריתראית עצמאית חדשה בהתאחדות פדרלית עם אתיופיה. פדרציה עם המושבה האיטלקית הקודמת החזירה גבול ימי ללא הפרעה לאתיופיה. הסידור החדש גם אפשר לארץ להשיג שליטה בנמלים ויעזור לשתי המדינות באופן פוליטי ובאופן כלכלי. המדינות (בריטניה, ברית המועצות וארצות הברית) שהשיגו ניצחון במלחמת העולם השנייה ניסו ונכשלו בהסכם על עתיד אריתריאה ב-1948. בשנים שלאחר המלחמה איטליה ביקשה את אריתריאה בחזרה כמושבה. הסובייטים תמכו בתחילה משום שציפתה לניצחון קומניסטי בבחירות באיטליה באותו העת. מדינות ערב, ראו את אריתריאה ואוכלוסייתה המוסלמית הגדולה שלה כחלק מהעולם הערבי, ותמכו בהקמה של מדינה עצמאית. הבריטיים העדיפו חלוקה של השטח לשניים, האזוריים הנוצריים והחוף ממיציווה דרומה יסופח לאתיופיה והאזור הצפון מערבי יסופח לסודאן.

אריתריאה באתיופיה.

המשלחת של האו"ם, שהגיעה לאריתריאה בפברואר 1950, אישרה לבסוף תוכנית כוללת לאיחוד עם אתיופיה. בדצמבר העצרת כללית של או"ם אימץ תוכנית, עם התנאי שבריטניה, הכוח הנסוג, צריכה להקל את המאמצים של האו"ם ולצאת מהמושבה לכל המאוחר עד ה-15 בספטמבר 1952. האדמיניסטרציה הבריטית התקיימה עד ה-16 במרץ 1952 בבחירות לאסיפה הייצוגית האריתראית שמנתה ששים ושמונה חברים. בגוף הזה, היו במידה שווה ייצוג של נוצרים ומוסלמים, וקיבלו את החוקה שקודמה על ידי הנציב של או"ם ב-10 ביולי. החוקה אושרה על ידי קיסר אתיופיה ב-11 בספטמבר אותה שנה והאסיפה הייצוגית, נהפכה לאסיפה הלאומית של אריתריאה שלושה ימים לפני שהפדרציה הוכרזה.

ב-15 בספטמבר 1952 העצרת הכללית של האו"ם אישרה ואימצה ברוב של 47 מול עשרה מתנגדים את התוכנית, אריתריאה הייתה צריכה לחבור לאתיופיה במבנה פדרלי רופף מתחת לשלטונו של הקיסר היילה סלאסי אך עם אוטונומיה פנימית רחבה. הממשלה הפדרלית, שמכל הבחינות הייתה הממשלה הקיסרית הקיימת, תשלוט בענייני חוץ, הגנה, סחר בן מדינות זרות, תחבורה. הממשלה העצמי באריתריאה לעומת זאת ישלוט בעניינים ביתיים (כולל משטרה, אדמיניסטרציה מקומית, ותקציב) האזרחים יבחרו אסיפה לאומית אריתראית על המודל הפרלמנטארי. המדינה תהיה בעלת מבנה מנהלי שיפוטי עצמאי.

נאסר לשימוש, דגל אריתריאה.

כמעט מתחליתה של הפדרציה, הייצוג של הקיסר והסטאטוס הנפרד של השטח נהפכו להיות מתחת למערכת הפדרלית. באוגוסט ,1955 טאדלה באירה, האריתראי שהיה המנהל הראשי שנבחר על ידי האסיפה, התפטר תחת לחץ מהקיסר סלאסי, שהחליף את טאדלה עם מועמד משלו. הוא הכריז על האמהרית כשפה הרשמית במקום ערבית וטיגריניה ,סיים את השימוש בדגל האריתריאי והעביר מגוון רחב של עסקים מאריתריאה. בנוסף לכך השלטון רדף מפלגות פוליטיות רבות, העברת הסמכות המנהלית העצמאית מהאזור לאמהרה שבאתיופיה לא די בכך פעולות אלו עוררו את הקונפליקט בין הנוצרים למוסלמים באזור. בנובמבר 1962, רבים מחברי האסיפה הלאומית האריתריאית הואשמו בקבלת שוחד, הקיסר שינה את מעמדה של אריתריאה מאוטונומיה לפרובינציה אתיופית. כל זאת בעקבות מינוי ראס אסראט קאסה השמרני למושל הפרובינציה, הקיסר הואשם בהלאמה פדרלית של השטח.

המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1958 - 1974: מהקמת תנועות ההתנגדות ועד המהפכה האתיופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – החזית לשחרור אריתריאה · החזית העממית לשחרור אריתריאה · מלחמת האזרחים האריתראית
הצית את המלחמה: הקיסר האתיופי היילה סלאסי

ביטולה של הפדרציה שהתקבלה בהחלטת האו"ם ב-15 בספטמבר 1952 עם אתיופיה על ידי הקיסר האתיופי היילה סלאסי גיבשה התנגדות חיצונית פנימית להתאחדות עם אתיופיה. ב-1958 מספר אזרחים אריתראים שבגולה הקימו את התנועה לשחרור אריתריאה (ELM) בקהיר בירת מצרים, תחת הנהגתו של האמיד ידריס אוואט. הארגון הזה, אף על פי כן, ארגון זה נוטרל. סיעה חדשה, החזית לשחרור אריתריאה (ג'אבחה), נולדה ב-1960. בתחילה הייתה תנועה מוסלמית, ארגון זה היה ארגון לאומני ממרקסיסט וקיבל תמיכה עיראקית וסורית. כאשר נוצריים עירוניים הצטרפו לג'אבחה הוא נהפך ליותר קיצוני ואנטי-קפיטליסטי. בתחילת 1961, הארגון פנה למאבק מזוין ועד 1966 אתגר את כוחות צבא הקיסר ברחבי אריתריאה.

הגידול בפעילות המהירה של הג'אבחה יצר גם מחלוקות פנימיות בין אלמנטים כפריים עירוניים, סוציאליסטים ולאומניים ובין נצרות ואסלאם. אף על פי שמחלוקות האלה לא לקחו כל צורה ברורה, הם גדלו ככול שהג'אבחה האריך את המבצעים שלו והשיג פרסום בינלאומי. ביוני, 1970 ראש הליגה המוסלמית בזמנו, וסמאן סאלאה סאב, יצר את הארגון הארגון לשחרור פופולרי מכריח שהוביל לייסוד של החזית העממית לשחרור אריתריאה (שעביה) ב-1972. שני הארגונים משכו בתחילה מספר גדול של אינטלקטואליים עירוניים, נערים נוצריים והחלו להראות מייצג סוציאליסטי חזק ולאומניות. עד 1975 השעביה מנתה יותר מ 10,000 חברים. אף על פי כן, הגידול של השעביה גרם ללוויות רבות ולאסונות במיוחד בין 1972 ל-1974 כאשר מספר הפצועים היו מעל 1,200 נפש. ב 1976 וסמאן איחד את השעביה יחד עם הארגון לשחרור פופולרי מכריח ויצר ארגון משותף, איחוד ששיקף את ההבדלים בין הלוחמים באריתריאה והנציגים בחוץ לארץ וגרם גם תחרויות אישיות והבדלים אידאולוגיים יסודיים, איחוד זה גרם לבקעים בתוך התנועה הבדלנית של אריתריאה.

1974 - 1987: מהמהפכה האתיופית ועד ההכרזה על הרפובליקה הסוציליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – המהפכה האתיופית · מלחמת האזרחים האתיופית · הדרג · הטרור האדום
החונטה הצבאית האתיופית
Derg-badge.jpg

אחרי הפלת הקיסר היילה סלאסי בעקבות המהפכה האתיופית באתיופיה ב-1974, קם שלטון שהיה לניניסטי שנקרא הדרג. המלחמה שעדיין המשיכה החלה להיות קשורה יותר ויותר למלחמת האזרחים האתיופית וארגוני ההתנגדות האריתריאים והאתיופים במיוחד הוויאנה שיתפו פעולה להפלת הדרג. הבעיה האריתראית, שהתקיימה מאז שלטונו של סלאסי, הייתה עניין של ויכוח מקיף בתוך הדרג. היה ויכוח לגבי המדיניות כלפי אריתריאה עקב מותו של מנהיגה הראשון הגנרל אמאן, ב-23 בנובמבר 1974, ב "שבת הארורה". הדרג החליט להטיל מצור על הג'אבחה ועל השעביה. נסיונות למרוד נכשלו שוב ושוב, באמצע שנת 1978 קבוצות מתקוממים השתלטו על רוב אזורי הכפר אבל אך לא על העיירות העיקריות כמו כרן, מאסאווה, אסאב, ומקומות אחרים. למרות העזרה והתמיכה הצבאית ממדינות קומניסטיות הדרג לא הצליח להשמיד את המורדים האריתראים.

העזרה הצבאית מהגוש הקמוניסטי הפכה את אתיופיה תחת הדרג לחלק מהגוש הסוציאליסטי ואתיופיה הייתה בעלת הברית הקרובה ביותר של הגוש הקומניסטי באפריקה, הדרג היה אחד מהשלטונות המחומשים ביותר באזור כתוצאה מעזרה צבאית ענקית בעיקר מברית המועצות, מזרח גרמניה, קובה וצפון קוריאה. ב-1977 הממשלה החלה במאבק נגד ההתקומויות באריתריאה בהססנות. אחרי הצלחות הממשלה התחיליות בלקיחת השטח מחדש בסביבות העיירות העקריות ובכמה מהדרכים הראשיות ב-1978, וב-1979 הסכסוך החל לדעוך. קמפיינים שנתיים של הצבא האתיופי לסילוק השעביה מעמדות סביב העיירה הצפונית נאקפה נכשל שוב ושוב ועלה ביוקר לממשלה. המתקוממים האריתראים והטיגראינים החלו לשתף פעולה, השעביה סיפק ציוד ואימונים שעזר לבנות את הוויאנה לתוך לחימה כוללת. בין 1982 ל-1985 השעביה והדרג נהילו מספר שיחות דיפלומטיות לפתרון הסכסוך באריתריאה אך ללא הועיל.

1987 - 1991: מהכרזת הרפובליקה הסוציליסטית ועד נפילת המשטר האתיופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אתיופיה

בסוף שנת 1987, ארגוני הגרילה הצליחו להשתלט על כ-90 אחוז משטחם של אריתריאה וטיגראי. במרץ 1988, השעביה יזם את אחד הקמפיינים המצליחים ביותר שלו והכה בעמדות של צבא אתיופיה בעיר נאקפה ובעיירה אפאבאט, היכן שהדרג הקים בסיסים למתקפות חדשות נגד המתקוממים. ביומיים של לחימה, המתקוממים האריתריאים השמידו שלוש מחלקות של צבא אתיופיה, כ-18,000 חיילים אתיופים נהרגו או נפצעו והאריתראים אוחזו בכמויות גדולות של ציוד, כולל כלים כבדים כמו שריון וארטילריה. לאחר מכן, העיירה אפאבאט, עם כל ההספקה הצבאית האתיופית, נפלה לשליטתה של השעביה, שאז האריתראים החלו לאיים על כל ריכוזים הצבא האתיופי ושלטו כמעט בכל צפון אריתריאה.

מפלת הצבא האתיופי באריתריאה נגרמה בגלל העיכובים של המורדים בתיגראי. כוחות המורדים בצפון אתיופיה בייחוד, ה-וויאנה סילק את הצבא האתיופי נגד סדרת התקפות של הממשלה בתחילת מרץ. הממשלה שתקפה את תיגראי נכשלה באופן פורעני, עם ארבע מחלקות צבאיות אתיופיות הושמדו ורוב הציוד שלהם נלכד. בתחילת אפריל, הוויאנה השתלט על העיירה אדיגראט שבצפון תיגראי ששולט על הדרך העיקרית המחברת בין אדיס אבבה לאריתריאה. לאחר מכן, ממשלה אתיופית הצליחה להשתלט על האזור המשולש שבין העיר אסמרה, כרן, מאסאווה ונמל אסאב בדרום מזרח. הניצחונות של הוויאנה בתיגראי הוליכו לבסוף לכבישה כוללת של אזורים נרחבים באתיופיה כמו בגמדר, וואלו ואפילו חלקים משוואה.

אתר הנצחה למלחמת העצמאות האריתראית.

בתחילת 1990, השעביה תקף את נמל מאסאווה ואת חוף הים שלצידה. וכבש את העיר תוך בשלושה ימים. חיל האוויר האתיופי הפגיז את מסוע בלי הפסקה במשך חצי השנה הקרובה. במקביל, תנועות ההתנגדות האתיופיות חיזקו את המאבק הצבאי שלהם כנגד הצבא האתיופי. חרף המספר הגדולים של הצבא והעזרה הסובייטית המקיפה שקיבל, חיילי הממשלה חזרו מובסים בחזיתות הכפולות. עם ההתמוטטות של ברית המועצות, הדרג איבד את בת בריתו העיקרית והצבא לא יכל יותר לעמוד מול הלחימה. בחודשים הראשונים של 1991, התקופות מקבילות באריתריאה ובתוך אתיופיה הדפו את הצבא האתיופי מעמדות האחרונות. במאי 1991, השעביה כבשה את הערים האחרונות בשליטת על ידי הממשלה אתיופיות. ב-24 במאי 1991, הבירה אסמרה נכבשה בקרב האחרון לקראת הניצחון הסופי. החיילים אתיופיים ברחו מהעיר ונכנעו. שלושה ימים אחר כך, הצבא האתיופי הפסיד בקרב הסופי באתיופיה, והחזית העממית המהפכנית הדמוקרטית (איחדג) השתלטה על הבירה, אדיס אבבה. המלחמה באריתריאה ומלחמת האזרחים הסתיימו. באפריל 1993, התרחש משאל עם במדינה ותוצאותיו הובילו להכרזה על עצמאות האזור מאתיופיה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאבקים מודרניים בקרן אפריקה

מלחמת העצמאות האריתראית · מלחמת האזרחים האריתראית · מלחמת האזרחים האתיופית · מלחמת אוגדן · מלחמת האזרחים הסומלית · מלחמת האזרחים הג'יבוטית · משבר איי חאניש · מלחמת בדמה · מבצע קיום החופש · מלחמת סומליה · מאבק אוגדן