מלחמת השפות הפינית
מלחמת השפות הפינית הוא כינוי למאבק ציבורי שהתחולל בפינלנד במהלך כמה עשרות שנים, מסוף המאה ה-19 ועד שנות ה-30 של המאה ה-20, על מעמדה של השפה הפינית לעומת השפה השבדית. בעקבות המאבק הציבורי התחזק מעמדה של השפה הפינית, והיא הפכה לשפה העיקרית של פינלנד, אך התגבשה מדיניות דו-לשונית שבה לשפה השבדית יש מעמד רשמי והיא מקצוע לימוד חובה במערכת החינוך הפינית. השריד היחיד שנותר למלחמת השפות הוא הוויכוח שמתעורר מדי פעם האם להוסיף ולחייב לימודי שבדית בבתי ספר שבהם לומדים דוברי פינית.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
השפה הפינית היא שפתם של רוב אזרחי פינלנד, אך יש במדינה מיעוט לא מבוטל של דוברי שבדית. שתי השפות שונות מאוד זו מזו ושייכות למשפחות שונות בסיווג המקובל בבלשנות היסטורית, אך דוברי שתי השפות מקיימים קשרים הדוקים מזה מאות שנים. במאה ה-13 הפכה פינלנד לחלק מממלכת שבדיה. בעקבות זאת, הפכה שבדית לשפת הממשל והחינוך הגבוה לצד הלטינית. בנוסף, החלה הגירה של איכרים שבדים אל אזור החוף של פינלנד. מרבית האוכלוסייה הוסיפה לדבר פינית, אך האליטה הפינית השתמשה בשבדית כשפה גבוהה, וכמו כן נוצר בתוך האוכלוסייה הפינית מיעוט גדול ששפת אמו שבדית. בשנת 1809 נאלצה שבדיה לוותר על פינלנד, ולהעביר את השלטון בה לרוסיה בעקבות מלחמת פינלנד שהתחוללה באותה שנה בין שבדיה לרוסיה. פינלנד קיבלה מעמד של דוכסות גדולה בתוך האימפריה הרוסית.
[עריכה] התחזקות התנועה הלאומית הפינית
שינוי השלטון לא ערער בתחילה את מעמדה של האליטה הפינית ואת מעמדה של השפה השבדית, אולם התנועה הלאומית הפינית, שהחלה להתפתח במאה ה-18, התחזקה, והגבירה את מאבקה למען השימוש בשפה הפינית בכל תחומי החיים. חלק ממנהיגי התנועה החליפו את שמותיהם משמות שבדיים לשמות פיניים והטיפו למען יצירת זהות פינית ייחודית. התנועה הלאומית הפינית כללה, בין היתר, גם אנשים ששפת אמם הייתה שבדית וגם אנשים מהאליטה הדו-לשונית, אך הם שאפו להתנער מהזהות השבדית ולאמץ זהות פינית. התנועה סיכמה את האידאולוגיה שלה במילים: "איננו שבדים עוד ולעולם לא נוכל להיות רוסים, אם כן הבה נהיה פינים".
העובדה שהתנועה הלאומית כללה גם אנשי אליטה דוברי שבדית הקנתה לה השפעה רבה, אולם קמה לה אופוזיציה של תומכים בהמשך הדומיננטיות של השפה השבדית. ב-1863 השיגה התנועה הלאומית את הישגה המשמעותי הראשון, כשהשפה הפינית הוכרזה שפה רשמית בפינלנד, במעמד שווה למעמדה של השפה השבדית.
[עריכה] עצמאות פינלנד
מלחמת העולם הראשונה הביאה למלחמת האזרחים הפינית, שבה נלחמו תומכי הבולשביקים במתנגדיהם שנתמכו בידי גרמניה. בשנת 1917, עוד בטרם הסתיימה מלחמת האזרחים, הכריז הפרלמנט הפיני על עצמאות פינלנד עקב החשש מתוצאות מהפכת אוקטובר ברוסיה. הימים הראשונים לעצמאות לוו במתיחות עם שבדיה עקב מלחמת האזרחים והמשבר באיי אולנד. איי אולנד נכללו בדוכסות הגדולה של פינלנד, אך מרבית תושביהם הם ממוצא שבדי. תושבי איי אולנד לא היו מעוניינים להשתייך לפינלנד העצמאית, ותבעו שתוכר זכותם הנפרדת להגדרה עצמית. החוקה הראשונה של פינלנד שהתקבלה ב-1919 שימרה את מעמדה של השפה השבדית. "מלחמת השפות" נמשכה, אם כן, והתמקדה בשינוי החוקה כך שהשפה הפינית תקבל מעמד עדיף. בנוסף דרשו אנשי התנועה הלאומית הפינית להרחיב את הלימודים בשפה הפינית באוניברסיטאות. בעקבות מלחמת החורף ב-1939 התיישבו 420 אלף פליטים מחבל קרליה בתוך פינלנד, ועוררו את חששם של דוברי השבדית משינוי המצב הדמוגרפי וערעור מעמדם. "מלחמת השפות" הסתיימה אחרי מלחמת העולם השנייה, במידה רבה הודות למדיניותו המתונה והפרגמטית של ראש הממשלה (ולימים נשיא) יוהו קוסטי פאסיקיבי. אף על-פי שהשתייך לתנועה הלאומית הפינית (שמו המקורי היה שבדי: יוהאן גוסטף הלסטן, והוא המיר אותו בשם פיני) , הוא נקט מדיניות מתונה, ופתר את משבר פליטי מלחמת החורף בכך שיישב אותם בתחומי פינלנד מבלי לפגוע בזכויות דוברי השבדית. במהלך כהונתו התייצבה המדיניות הדו-לשונית המאפיינת את פינלנד עד היום, שעל-פיה עיקר חיי המדינה מתנהלים בפינית, אך השפה השבדית זוכה למעמד משמעותי ונכבד, וזכויותיו של המיעוט הדובר שבדית נשמרות.
[עריכה] המדיניות כיום
כיום השפה הפינית היא השפה העיקרית שבה מתנהלים ענייניה של הרפובליקה הפינית, אך השפה השבדית מוכרת כשפה רשמית. בתי הספר מחויבים ללמד פינית ושבדית כמקצועות חובה תוך התחשבות בשפת אמם של התלמידים. הכוונה היא שלימוד שפת האם יהיה שונה במתכונתו מלימוד שפת המדינה הנוספת. איי אולנד זכו לאוטונומיה שבה השפה הרשמית היחידה היא שבדית, אך הם נותרו כפופים לרפובליקה הפינית. הרשויות המקומיות בפינלנד רשאיות להחליט האם הן דוברות פינית, שבדית או דו-לשוניות. המדינה מחויבת לספק שירותים כלל-ארציים בשתי השפות. המתיחות בין פינלנד לשבדיה הסתיימה לאחר מלחמת העולם השנייה ומאז שנות ה-50 שורר שיתוף פעולה כלכלי ופוליטי בין שתי המדינות. פועלים פינים רבים יצאו לעבוד בשבדיה והפיקו תועלת מלימוד השפה השבדית. עם זאת, הוויכוח לגבי חובת לימודי השבדית נותר בעינו, ועד היום יש הקוראים לבטלה.
[עריכה] מצבה של קהילת דוברי השבדית
שיעורם של הפינים-שבדיים הדוברים שבדית כשפת אם באוכלוסיית פינלנד ירד במשך השנים: בשנת 1610 היה שיעורם 17.5% מהאוכלוסייה, ב-1900 - 12.9%, ב-1920, זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות, היה שיעורם 11%, וכיום עומד שיעורם באוכלוסייה על 5.5% בלבד - כ-290 אלף נפש. מבין הדוברים שבדית, 9% חיים באיי אולנד, 6% חיים בערים דוברות שבדית (על-פי ההגדרה הרשמית), ו-79% חיים בערים דו-לשוניות. על השפעתם של הדוברים שבדית על תרבותה של פינלנד אפשר ללמוד מכך שכמה מאנשי הרוח הפינים הבולטים שייכים לקהילה הזו. הסופרת והציירת טובה ינסון, למשל, שכתבה את ספרי המומינים היא פינית דוברת שבדית, שכתבה את ספריה בשבדית. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 הייתה הגירה משמעותית של פינים לשבדיה, בעיקר מסיבות כלכליות. ההערכה היא שמספר המהגרים לאורך התקופה הזאת הגיע לכ-540 אלף נפש, מהם 60 אלף דוברי שבדית.
