מלחמת טורקיה-אתיופיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מלחמת טורקיה-אתיופיה הייתה מלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין האימפריה האתיופית. החלה בפלישה עות'מאנית וכיבוש העיר מאסאווה ב-1557. המלחמה נמשכה לסירוגין עד חתימת הסכם השלום ב-1624.

העילה העות'מאנית למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבה: חשיבות האזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – באב אל מנדב

החשיבות של אתיופיה (טורקית עות'מאנית: Habeşistan "חבשיסטן") עבור העות'מאנים הייתה מיקומה הגאוגרפי, מערבית למצר באב אל מנדב, ושליטתה של האימפריה האתיופית בחופה של סומליה המודרנית במפרץ עדן. העות'מאנים לא פלשו לאתיופיה בגלל חולשת הצי העות'מאני והצורך להחזיק את כל הכח שלו באזור כנגד הפורטוגזים. הפורטוגזים התעניינו באזור מסיבות כלכליות - האזור הוא פוטנציאל לעבדים, ברזל וסחורות נדירות, וחשוב למסחר בתבלינים. העות'מאנים עצמם התעניינו באזור בגלל סחורות נדירות כגון פנינים המצויות באיי דחלק, וזהב ושנהב באזור ברברה שכמותם תוארה כ"בלתי מוגבלת". סיבה נוספת היא המחויבות הדתית לכבוש את אתיופיה, שכן האתיופים הנוצרים תקפו את המוסלמים. העמים המוסלמים שישבו בקרן אפריקה וסביב אתיופיה, בייחוד בסומליה וסודאן של היום, פנו אל העות'מאנים ודרשו מהם להפסיק את המסחר עם אתיופיה הנוצרית, על פי פסיקתו של הנביא מוחמד לפיה "אתיופיה פטורה מג'יהאד" אלא אם היא תפתח במלחמה כנגד המוסלמים, כפי שקרה בתקופת מלחמת אתיופיה-אדאל.

מיקומו של מצר באב אל מנדב (מסומן בעיגול אדום).

לאחר כיבושם העות'מאני של סוריה, לבנון, ארץ ישראל, מצרים והערים הקדושות לאסלאם מכה ומדינה כחלק מהמערכה לכיבוש אזור חג'אז, אזור אתיופיה הפך למשמעותי לטורקים בגלל החג'. העות'מאנים שרצו מעבר בטוח לעולי הרגל למכה היו צריכים לבסס את כוחם באזורים המוסלמים שמדרום למזרח התיכון. הכוח המשמעותי שהפריע לעות'מאנים באזור היה האימפריה הפורטוגזית, שאר מדינות האזור, המוסלמיות בעיקר, ראו את האימפריה העות'מאנית כבעלת ברית. אחת השיטות להתפשטות האימפריה העות'מאנית הייתה לדרבן מדינות מוסלמיות לכרות ברית עימם. המדינות המוסלמיות קיבלו בעיקר נשק, ציוד צבאי ולגיונות עות'מאנים שנשלחו לאזורם. לאחר פתיחת תעלה בין הנילוס לים סוף ב-1532 העות'מאנים יכלו להעביר סחורות מהמזרח ומהודו ישירות לאנטוליה ולבירתם איסטנבול. חשיבותם של האוקיינוס ההודי והים האדום עלתה וכך גם השפעת האימפריה האתיופית הנוצרית ששלטה על מצר באב אל מנדב.

סיבות אלו היוו גורם מכריע לפלישה העות'מאנית לאתיופיה. הפורטוגזים שהקימו מבצרים באיי דחלק שלטו על דרום ים סוף יחד עם בעלי בריתם האתיופים. לעות'מאנים בתחילה לא היה עניין בפלישה לאתיופיה אלא בלחימה כנגד האימפריה הפורטוגזית, אך כאשר אתיופיה נהפכה לבעלת ברית עיקרית של הפורטוגזים באזור, העות'מאנים לאחר הבסתם של הפורטוגזים פנו לכיבוש אתיופיה.

רקע: מלחמת פורטוגל-טורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מלחמת טורקיה-פורטוגל השנייה · מלחמת אתיופיה-אדאל
מפת האימפריה הפורטוגזית.

הכיבוש העות'מאני של מצרים ב-1517 גרם לשתי האימפריות, הפורטוגזית והעות'מאנית להתנגש ביניהן לראשונה. הפורטוגזים, בראשותו של המושל אפונסו דה אלבוקרקי (Afonso de Albuquerque), החליטו לנסות לחסום את מעבר הסחורות ממזרח אסיה לאירופה דרך שטחי האימפריה העות'מאנית על ידי חסימת הכניסות לים סוף ולמפרץ הפרסי. הניסיון לחסום את מצר הורמוז ובכך לחסום את המפרץ הפרסי נכשל, למרות השליטה הפורטוגזית באוקיינוס ההודי.

העימות הראשון בין העות'מאנים והפורטוגזים החל ב-1538, כאשר הביילארביי (Beylerbeyi - "נסיך הנסיכים") של מצרים סולימאן פאשה (Süleyman Paşa), נלחם כנגד הפורטוגזים בניסיון לכבוש מידם שטחים בהודו. התקפה זו של העות'מאנים נכשלה אך כוחותיו של סולימאן פאשה הצליחו לכבוש את עדן, דבר שפגע מאוד ביכולת הפורטוגזים למנוע מסחר דרך ים סוף. המלחמה בין פורטוגל והעות'מאנים בקרן אפריקה הייתה על רקע מלחמת אתיופיה-אדאל. אתיופיה, שאליה פלשו כוחות סולטנות אדאל הסומלית ב-1529, פנתה לפורטוגל לעזרה צבאית, וב-10 בפברואר 1541 הגיעו הכוחות הפורטוגזים הראשונים לעיר מאסאווה. העות'מאנים, שכבר שלחו לגיון שלם לצד הכוחות של אדאל, החליטו לשלוח לגיון נוסף לאזור.

הלחימה בין הפורטוגזים והעות'מאנים מחוץ לשטח אתיופיה החל ב-1538 כאשר העות'מאנים הטילו מצור ימי על העיר דיו שנבנתה על ידי הפורטוגזים ב-1535. הכוח הימי העות'מאני הובל על ידי שליחו של הסולטאן סולימאן הראשון, חוסיין פאשה. כוח פורטוגזי תחת פיקודו של אסטבאו דה גאמה שיצא מגואה ב-31 בדצמבר 1540 הגיע לעיר עדן ב-27 בינואר 1541, ומשם המשיך למאסאווה באתיופיה, לשם הגיע ב-21 בפברואר. רוב הכוח המשיך משם צפונה, אך כאשר הגיע לנמל סואץ גילה שהעות'מאנים ידעו על מסעו ובכך סיכלו את התקפתו. אסטבאו שינה את כיוונו דרומה וחזר לנמל מאסאווה, לא לפני שתקף את נמל א-טור שבחצי האי סיני.

קרן אפריקה ערב פלישת אדאל ב-1529.

בפברואר 1542 כוחותיו של כריסטובאו דה גאמה (Cristovão da Gama) התנגשו לראשונה עם הצבא של אדאל והעות'מאנים בקרב בכאנטה. בקרב זה ניצחו הפורטוגזים. לאחר מכן הפורטוגזים יחד עם האתיופים ניצחו גם בקרב ג'רטה, אך בקרב שלאחר מכן הפורטוגזים הובסו על ידי המוסלמים בקרב וופלה, שבו כריסטוף נלקי בשבי והוצא להורג כאשר סירב להתאסלם. בסופו של דבר הקיסר האתיופי גלאוודיוס אירגן את צבאו מחדש ויחד עם הפורטוגזים הצליח להביס את צבא אדאל ולהרוג את אחמד גראן בקרב ווינה דגה. בקרבות נוספים ליד דיו השמידו הפורטוגזים את הכוח הימי העות'מאני.

העות'מאנים הפסידו במספר קרבות ימיים נוספים, הראשון שבהם ב-1547 כאשר האדמירל פירי ראיס (Piri Reis) נתן פקודה לצי העות'מאני באוקיינוס ההודי וב-26 בפברואר 1548 לכבוש מחדש את עדן. ב-1552 הפורטוגזים כבשו מחדש את בנדר עבס ומוסקט. בהמשך הפורטוגזים הצליחו לכבוש את האי הורמוז בכניסה למפרץ הפרסי, ב-1556 העות'מאנים הפסידו את בבחריין, והצי העות'מאני נהרס כליל בעקבות סערה ליד גוג'אראט.

ב-1554 הוכרזו מחוזות אל-חסה וחבש כחלק מהאימפריה העות'מאנית. המשימה לכבוש את האימפריה האתיופית הוטלה על אזדאמיר פאשה (Özdemir Pasha). הצבא העות'מאני פלש לאתיופיה ב-1557.

הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהפלישה עד מותו של יסחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

העות'מאנים, תחת פיקודו של אזדאמיר פאשה, פלשו תחילה לממלכת מדיר בהר שבצפונה של האימפריה האתיופית. הפולשים הצליחו לכבוש את ערי החוף מאסאווה וארקיקו, המשיכו לפנים הארץ, והצליחו לכבוש את עיר הבירה האזורית דאברווה, שם הקימו מוצב קדמי. כיבוש האזור גרם להפסקת היצוא מאתיופיה ולהכנסת נשק חם לאזור. על התושבים המקומים שנכבשו הוטל מס גולגולת. הקיסרים האתיופים לא עמדו מול העות'מאנים מכיוון שצבא אתיופיה היה עסוק בקרבות בדרום אתיופיה נגד אמירות הרר והעומד בראשה נור אבן מוג'היד. עיקר הלחימה נגד העות'מאנים נפל על המלך המקומי בהר נגוס יסחק, שהשיג נשק חם ומרד כנגד העות'מאנים. מרד זה הצליח בהתחלה והעות'מאנים נסוגו חזרה לעיר מאסאווה, אך לאחר שהעות'מאנים התארגנו מחדש, הם הצליחו לדכא את המרד.

לאחר מותו של קיסר אתיופיה גלאוודיוס ב-1559, עלה לכס הקיסרות אחיו מינאס. העות'מאנים שינו את הטקטיקה שלהם והחלו לשכנע שליטים מקומיים של הממלכות השונות באתיופיה להצטרף לאימפריה שלהם, טקטיקה שהצליחה כנגד האימפריה הספווית, בים התיכון ובבלקן. בהר יסחק, מלך מדיר, לא היה ביחסים טובים עם הקיסר מינאס וב-1560 מרד נגדו. בהתחלה המרד הצליח ויסחק הצליח לכבוש את אזור תיגראי, אך לבסוף הצליחו כוחות הקיסר לגרש את צבאו של יסחק מתיגראי. יסחק פנה אל העות'מאנים והבטיח לתת להם את הערים דאברווה, מאסאווה, ארקיקו וכל השטח שבין הערים האלו בתמורה לעזרה צבאית. העות'מאנים הסכימו ויסחק החל לנוע דרומה אל עבר תיגראי ואל יתר המחוזות הצפוניים האחרים של אתיופיה, כוחותיהם של שני הצדדים נלחמו שוב ב-1562, ללא הכרעה, ויסחק והקיסר מינאס חתמו על הסכם שלום ביניהם.

בנו ויורשו של הקיסר מינאס, סרצה דנגל שהומלך לקיסר אתיופיה ב-1563 היה ביחסים טובים עם יסחק. כחלק מההסכם הקודם יסחק פינה את הכוחות העות'מאנים מהעיר דאברווה ב-1572 אך הם חזרו זמן קצר לאחר מכן בגלל ההסכם שקדם להסכם זה. יסחק שוב פנה לעות'מאנים, יחד עם סולטאן הרר מוחמד מנסור הרביעי, ויחד הם תקפו את הצבא האתיופי ב-1579. למרות איחוד כוחותיהם, הפסידו המלכים לכוחות הקיסר האתיופי ומנהיגיהם נהרגו בקרב.

משחרור דאברווה עד הסכם השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר המשיך וכבש את הערים דאברווה וארקיקו, אך נכשל בכיבוש מאסאווה, שם הצליח להרוס את המבצר אך נכשל בכיבוש העיר. קרבות אלו גרמו לעות'מאנים לשלוח תגבורת לאזור ממצרים והם החלו בתכנון לכיבוש דאברווה שהייתה נקודת הכניסה לכיבוש אתיופיה כולה. העות'מאנים חיזקו את העיר מאסאווה, כבשו חזרה את ארקיקו, וחזרו לטקטיקה של תמיכה במנהיגים מקומיים כשהמליכו את ווד אזום כמלך החדש של מדיר בהר. ב-1588 החלו העות'מאנים בפלישה נוספת אך הובסו על ידי מנהיג מקומי, הקיסר שחשש מהפלישות של העות'מאנים תקף את העיר ארקיקו ב-1589 אך נכשל בכיבושה.

חשיבותה של אתיופיה החלה לרדת בעייני העות'מאנים יחסית לאזור הים התיכון או הגבול המזרחי עם האימפריה הספווית. לאחר מותו של אזדאמיר פאשה רבים מהשטחים שנכבשו החלו להתמרד והמרד התימני בין 1569 - 1570 הוריד עוד יותר את חשיבות אתיופיה. הגבול בין האימפריה האתיופית לאימפריה העות'מאנית נשמר והשטח שנכבש באתיופיה נהיה תחת שלטונו של הפאשה המקומי ב-1591, מכאן ואילך היה שלום יחסי בין שני הצדדים.

הקרבות בין הצדדים התחדשו ב-1615 תחת הקיסר האתיופי-קתולי סוסניוס, שפלש למאסאווה העות'מאנית. פלישה זו הכעיסה את הפאשה המקומי והובילה להחלטתו להחרים את הסחורות האתיופיות בנמל המקומי עד שהנשק שהוחרם בפלישה יוחזר אליו. בתגובה לכך הורה הקיסר סוסניוס למושלי מחוזות הצפון לא לספק סחורות למאסאווה. המתח בין הצדדים נמשך והעות'מאנים פלשו למספר אזורי כפר ב-1624 ובתגובה לכך האתיופים תקפו את ארקיקו. לבסוף חתמו שני הצדדים על הסכם שלום, לפיו הסחורה לקיסר והכנסייה האתיופית יהיו פטורים ממכס ושליחים קיסריים יהיו בעלי זכות נסיעה חופשית באזור, והעות'מאנים יקבלו עבדים. ההסכם כלל גם עונשים למפרי ההסכם. בעקבות זאת העות'מאנים דיללו את כוחם באזור והשאירו רק לגיון אחד בנוסף לכוח ארטילרי בארקיקו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סאלה אזבאראן, התגובה העות'מאנית להתפשטות האירופאית, ISBN 9754280665 (טורקית).