מלחמת יוון-טורקיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת יוון-טורקיה
חלק ממלחמת העצמאות של טורקיה
Izmir15Mayis1919.jpg
כיבוש איזמיר על ידי היוונים - 15 במאי 1919
תאריך:

מאי 1919 עד אוקטובר 1922

מקום:

מערב אסיה הקטנה

תוצאה:

ניצחון הטורקים, הסכם לוזאן וחילופי האוכלוסייה בין טורקיה ויוון

עילה:

חלוקת האימפריה העות'מאנית
ופלישת הצבא היווני לאסיה הקטנה

הצדדים הלוחמים
Flag of Turkey.svg התנועה הלאומית הטורקית ואחר כך
האסיפה הלאומית הגדולה של טורקיה
Flag of Greece (1822-1978).svg יוון
כוחות

120,000

200,000

אבידות

20,540 הרוגים

23,500 הרוגים

מלחמת יוון-טורקיה (טורקית Türk-Yunan Cephesi יוונית Ελληνοτουρκικός πόλεμος 1919-1922) הייתה עימות מזוין לאחר מלחמת העולם הראשונה וחלק ממלחמת העצמאות של טורקיה, שהתרחש במערבה של אסיה הקטנה בין התנועה הלאומית הטורקית ולאחר מכן כוחות האסיפה הלאומית הגדולה של טורקיה מצד אחד, לבין צבא יוון מצד שני. המלחמה נמשכה שלוש וחצי שנים מכיבוש איזמיר בידי היוונים בחודש מאי 1919 ועד חתימת שביתת הנשק של מודניה באוקטובר 1922. מלחמת יוון-טורקיה הסתיימה בניצחונם של הטורקים ובנסיגתם של היוונים מתחומי אסיה הקטנה ותראקיה המזרחית, וביססה במידה רבה את ההסכמות שהיוו יסוד לחתימת הסכם לוזאן ולחילופי האוכלוסייה בין שתי המדינות.

הפלישה היוונית לאיזמיר בתחילתה של המלחמה נחשבת לגורם החשוב ביותר בהיווצרותה וצמיחתה של התנועה הלאומית הטורקית, ומבין שלוש המלחמות שניהלה טורקיה במהלך מלחמת העצמאות שלה, הייתה מלחמה זו הקשה והממושכת ביותר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפשטות יוון במאה ה-19 ו-20

מאז מלחמת העצמאות היוונית שהסתיימה עם חתימתה של אמנת קונסטנטינופול ב-1832 והקמתה של מדינה יוונית עצמאית בפלופונסוס ובמרכז יוון, טיפחו גורמים אירידנטים יוונים את "רעיון יוון הגדולה" (Μεγάλη Ιδέα - "רעיון הגדולה"). בבסיסו של רעיון זה עמדה השאיפה לבסס מדינה יוונית שתשתרע בכל מקום בו התגוררו בני הלאום היווני ובעיקר לאורך חופי הים האגאי, בתראקיה המזרחית, מקדוניה ובקפריסין, ולאורך חופיה הדרומיים והצפוניים של אסיה הקטנה. הרעיון שאב את חיותו גם מתחושות היסטוריות ודתיות אשר רצו בחידוש ימיה של האימפריה הביזנטית "היוונית-אורתודוקסית", ובחידוש ריבונות יוונית-נוצרית במקומות הקדושים לנצרות, ובמיוחד בקונסטנטינופול שיש שראו בה את בירתה האמיתית של יוון.

כאשר הסתיימה מלחמת הבלקן הראשונה ב-1913 כבר כללה המדינה היוונית את תסליה, אפירוס, מקדוניה הדרומית, ואת רוב איי הים האגאי, אולם גם כך התגוררו יוונים רבים באירופה מחוץ לתחומי יוון.

הדרישות הטרטוריאליות של יוון בוועידת פריז

מחלוקת קשה בין קונסטנטינוס הראשון מלך יוון לבין ראש הממשלה אלפתריוס וניזלוס בשנותיה הראשונות של מלחמת העולם הראשונה, הביאה לכך שיוון נותרה ניטראלית עד שנת 1917. וניזלוס נאלץ להתפטר והיה שוב לראש ממשלת יוון בחודש מאי 1917. הוא הצטרף למדינות ההסכמה, הכריז מלחמה על מעצמות המרכז תוך שהוא זוכה להבטחה מצידו של ראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג'ורג', כי יוון תזכה באיוניה, תראקיה המזרחית והאיים האגאים בוזג'אאדה (טנדוס) וגקצ'אדה (אימברוס). ימים ספורים לאחר תום המלחמה, ב-14 בנובמבר 1918, חצו כוחות יוונים וצרפתים את המריצה, נכנסו לשטחי תראקיה המזרחית והגיעו לקרבת איסטנבול. כשנפתחו דיוני ועידת השלום בפריז ב-18 בינואר 1919, לקחה בהן חלק גם יוון. הוועידה התאפיינה בשיתוף פעולה בין המדינות המנצחות ובעלות בריתן ברצונן ליישם את תוכניותיהן משנות המלחמה לניטרול כוחה הנותר של האימפריה העות'מאנית ולחלוקת שטחיה ביניהן. מאידך, בכל הקשור לאופן יישומם של עקרונות אלה, נפערו ביניהן מחלוקות שניזונו מהבטחות ומאינטרסים סותרים. אחת המחלוקות העיקריות הייתה בין איטליה ויוון באשר לעתידה של מערב אנטוליה, והעיר איזמיר בפרט, והביאה את האיטלקים לעזוב את דיוני הוועידה ב-24 באפריל 1919. האיטלקים נעדרו מהדיונים משך שבועיים בלבד, אך זה כל שהיה נחוץ ללויד ג'ורג' כדי לשכנע את האמריקאים ואת הצרפתים להעדיף את הבטחתו מימי המלחמה ליוונים, על פני הבטחות סותרות שניתנו לאיטלקים. כך, במאי 1919 ניצל וניזלוס את האמור בהפסקת האש של מודרוס כי מדינות ההסכמה יוכלו לתפוס "כל נקודה אסטרטגית" במקרה של איום על ביטחונן, והחל את ההשתלטות היוונית על איזמיר ומערב אסיה הקטנה במטרה להקדים את האיטלקים שנחתו בחופי אנטליה מדרום.

1919: הפלישה היוונית לאסיה הקטנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש איזמיר ואייבליק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 במאי 1919 החל כיבושה של איזמיר בידי הצבא היווני. 20,000 תושבים יוונים ונוצרים אחרים הקבילו את פניו של הכוח היווני כמשחרר[1]. להגעת הכוח היווני נלוו מעשי השפלה - גברים אולצו להסיר את תרבושיהם ואלה נרמסו תחת רגלי ההמון, רעלות נקרעו מפניהם של נשים והאספסוף החל במעשי ביזה אשר כוונו כנגד בתי המוסלמים[2]. האירועים גלשו עד מהרה לאבידות בנפש. חסן טהסין, עיתונאי ולאומן טורקי ירה את "היריה הראשונה" והרג את נושא הדגל היווני במצעד. בחילופי האש שהתפתחו נהרגו כ-300 עד 400 טורקים וכמאה יוונים[3]. ב-21 במאי 1919 הגיע הנציב היווני הראשון לאיזמיר ובעיר הוכרז שלטון צבאי. תוך חודש מתחילת הפלישה הרחיבו היוונים את שליטתם לטווח של כמאה ק"מ מאיזמיר, תוך שהם מגיעים עד איידן (Aydın) בדרום ופרגמון בצפון. ב-28 במאי 1919 נחת כוח יווני גם באייבליק שבצפון-מערב אסיה הקטנה כ-150 ק"מ מצפון לאיזמיר.

ככלל לא ניצב מול היוונים כוח צבאי מאורגן וההתנגדות בערים וכפרים שונים הייתה בדרך כלל פרי יוזמה מקומית. מקורות טורקים ואחרים טוענים למעשי איבה שביצעו היוונים באוכלוסייה המוסלמית במקומות שונים, אך מעשים אלה והיקפם נתונים במחלוקת על ידי היוונים, למעט במקרים שנחקרו על ידי גורם בלתי תלוי, כפי שקרה באיידן.

קרבות איידן[עריכת קוד מקור | עריכה]

יריק אלי אפה וחייליו באיידן

הקרבות המשמעותיים הראשונים במלחמה התחוללו באיידן (Aydın savunması) והחלו ב-27 ביוני 1919 ונמשכו עד 4 ביולי 1919. איידן היא עיר מרכזית בעמק נהר בויוק מנדרס (טורקית Büyük Menderes, בעבר "מאנדר" מיוונית Μαίανδρος) במערב טורקיה, ובאותה עת התגוררו בה כ-12,000 טורקים וכ-8,000 יוונים. העיר לא נכללה במנדט שניתן על ידי ועידת פריז להתפשטות היוונית באסיה הקטנה, אך למרות זאת כבשו אותה היוונים ב-27 במאי 1919, ובעיר ובסביבתה החלו מעשי איבה בין התושבים היוונים והטורקים. חודש לאחר מכן, ב-27 ביוני 1919, הציבה מיליציה טורקית מקומית בהנהגת יריק אלי אפה (Yörük Ali Efe) מארב לסיור יווני מדרום לעיר בתגובה לשריפת כפרים טורקים, ורדפו אחריו עד לעיר. למחרת פתח הצבא היווני בהפגזה ארטילרית על העיר אשר גרמה, בין היתר, לשריפת רובע ג'ומה הטורקי, ובמעשי טבח באוכלוסייה הטורקית. בליל 29 ביוני 1919 פינה הצבא היווני את איידן והמיליציה של אלי אפה השתלטה עליה תוך שהיא מעלה באש את הרובע היווני, מתנכלת לתושבים היוונים ומבצעת מעשי ביזה. ב-2 ביולי 1919 הורה וניזלוס לנציב היווני באיזמיר לכבוש את איידן מחדש בניגוד להוראתו המפורשת של נציג מדינות ההסכמה שלא לעשות כן, וב-4 ביולי 1919 השתלט הצבא היווני על העיר ושלח אש ברובע הטורקי שבמערב בעיר. לפי דוח ועדת החקירה של מדינות ההסכמה שחקרה את האירועים שהתרחשו באיידן בין מאי לספטמבר 1919, בשבוע הלחימה שהתחולל בעיר, נשרפו כשני שלישים משטח העיר עצמה ומספר כפרים בסביבתה[4]. את מספר ההרוגים לא ניתן היה לאמוד במדויק וזה נע בין 900 ל-2,000 יוונים ובין 1,200 ל-1,500 טורקים. הוועדה העריכה את הנזק הכלכלי ב-9.2 מיליון ליש"ט שהינם שווי ערך ל-500 מיליון דולר במונחי שנת 2005. רוב האוכלוסייה הטורקית נמלט אל אזור ההשפעה האיטלקי ממזרח לעיר, והעיר נותרה בהריסותיה עד לכיבושה מחדש בידי הטורקים ב-7 בספטמבר 1922.

1920: הסכם סוור והרחבת שטח השליטה היווני[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבות מלחמת יוון-טורקיה התחדשו שוב רק ביוני 1920 כאשר היוונים פתחו במתקפה שהקנתה להם שליטה בכל מערבה וצפון-מערבה של אסיה הקטנה, מעמר נהר בויוק מנדרס בדרום ועד לחופיו הדרומיים של ים השיש בצפון. בחודש יולי 1920 נכבשו בורסה ואיזניק וב-4 באוגוסט 1920 כבשו היוונים את גליפולי בצידם האירופי של מצרי הדרדנלים.

הסכם סוור שנחתם בצרפת ב-10 באוגוסט 1920 ביסס באופן רשמי את שליטתה של יוון בתראקיה המזרחית להוציא את איסטנבול, באיים בוזג'אאדה וגקצ'אדה ובאיזמיר וסביבתה. לפי ההסכם נותרה איזמיר באופן רשמי בשליטת הסולטאן העות'מאני, ועוד נקבע שיוקם בה פרלמנט מקומי ועניינה יישוב לפי הצורך להכרעה בינלאומית לאחר חמש שנים. הסכם סוור לא אושרר על ידי הסולטאן העות'מאני והאסיפה הלאומית הגדולה של טורקיה הודיעה כי איננה מכירה בו.

בתמיכתו של ראש ממשלת בריטניה לוייד ג'ורג' אשר ביקש לכפות את הסכם סוור על טורקיה, חידשו היוונים את התקדמותם באסיה הקטנה באוקטובר 1920. מטרתם של היוונים הייתה להביס את כוחות האסיפה הלאומית הגדולה של טורקיה, ולהביא את מוסטפא כמאל אל שולחן המשא ומתן. התקדמות הצבא היווני לא נתקלה בהתנגדות טורקית ממשית ובדצמבר 1920 הגיעו היוונים עד סמוך לאסקישהיר, כ-150 ק"מ בלבד מערבית לאנקרה.

1921: בלימת ההתקדמות היוונית וניצחונות הטורקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבות אינני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפך במלחמה החל בראשית 1921 כאשר האסיפה הלאומית הגדולה של טורקיה הצליחה להתארגן ולהציב כוח לוחם בהנהגת איסמט פשה בקרב אינני הראשון (Birinci İnönü Muharebesi) שהתרחש ב-11 בינואר 1921 סמוך לאסקישהיר. לקרב נודעה חשיבות רבה הן במישור הלאומי והן במישור הבינלאומי, שכן הוא הראה כי לתנועה הלאומית הטורקית הייתה יכולת צבאית ממשית שלא ניתן להתעלם ממנה. נציגי האסיפה הלאומית הגדולה של טורקיה הוזמנו לדיונים הבינלאומיים שהמשיכו והתקיימו בלונדון ובפריז ובאופן אבסורדי משהו השתתפו האחרונים בדיונים לצידם של נציגי הממשלה העות'מאנית באיסטנבול. בנוסף לכך, הניצחון הטורקי הוביל את הרוסים לתמוך בטורקיה וב-16 במרץ 1921 נחתם הסכם ידידות בין האסיפה הלאומית הגדולה של טורקיה לבין רוסיה אשר נודע כהסכם מוסקבה (טורקית Moskova Antlaşması, רוסית Московский договор). אולם ממשלת יוון מצידה המשיכה והאמינה בעליונותה הצבאית באסיה הקטנה וב-26 במרץ 1921 פתחה בקרב אינני השני (İkinci İnönü Muharebesi). בקרב שנמשך חמישה ימים שוב ניצחו הכוחות הטורקים בהנהגת איסמט פשה, ששינה לאחר מכן את שמו לאיסמט אינני.

קרב סקריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1921 שוב התקדמו כוחות תגבור יוונים מזרחה והגיעו עד לנהר הסקריה, כ-100 ק"מ מערבית לאנקרה. ב-23 באוגוסט 1921 חצו היוונים את הנהר במטרה להבקיע את דרכם לאנקרה, והכוח הטורקי נסוג. בתחילת ספטמבר 1921 הגיעו היוונים למרחק של 40 ק"מ בלבד דרומית-מערבית לאנקרה, אך למרות הצלחתו ביקש מפקד הצבא היווני אישור לנסיגה בשל האבידות הכבדות שספג ובשל התדלדלות התחמושת שנבעה מהתארכות קווי האספקה. גם הטורקים שקלו נסיגה למרות משלוחי נשק שהגיעו מרוסיה, אך היוונים הקדימו אותם, וכשקיבלו אישור לכך, נסוגו ב-4 בספטמבר 1921. הטורקים ניצלו עובדה זו וכבשו חלק מהשטח בחזרה ב-8 בספטמבר 1921, ואף על פי שהכוח הטורקי נבלם בסופו של דבר, הסתיים קרב סקריה ב-13 בספטמבר 1921 בניצחונם של הטורקים. בקרב סקריה הגיעו היוונים אל הנקודה המזרחית ביותר במהלך המלחמה ואיימו איום ממשי על אנקרה, מרכזה של התנועה הלאומית הטורקית.

1922: סיום הקרבות ושביתת הנשק של מודניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות כשלונותיהם במלחמה פנו היוונים למדינות ההסכמה בתחילת 1922 בבקשת סיוע, אולם בריטניה, איטליה וצרפת שינו את גישתן אגב הבנה שהחלטות הסכם סוור מ-1920 שוב אינן ישימות ויש לערוך בהן תיקונים. בשלב זה כבר הסתיימה מלחמת טורקיה-צרפת וגם האיטלקים החלו לפנות את כוחותיהם מדרום אנטוליה. היוונים נותרו בגפם במערכה ומבחינה דיפלומטית נהנו רק מתמיכת הבריטים. בדיונים שנערכו בלונדון הציעו מדינות ההסכמה להכריז על שביתת נשק אך מוסטפא כמאל סירב לכל הסדר שלא יכלול את פינויין המלא של אסיה הקטנה ותראקיה המזרחית מכל הכוחות הזרים ששהו בהן. שני הצבאות ניצלו את ההפוגה להתארגנות, אך הממשלה היוונית החליטה להחזיק בשטחים הנרחבים שכבש צבאה ובקו הגנה שנמתח לאורך 700 ק"מ מצפון לדרום, דבר שהקשה עד מאוד על היערכותו של הכוח היווני. יתר על כן, חלק מהכוח היווני הועבר לתראקיה לקראת התקפה על איסטנבול, התקפה שלא יצאה מעולם אל הפועל, והמורל בקרב החיילים היוונים נפגע כתוצאה מהתמשכות המלחמה והשהות הממושכת בשטח עוין.

השריפה הגדולה באיזמיר - 14 בספטמבר 1922

הקרב המשמעותי האחרון במלחמת יוון-טורקיה התרחש כשנה לאחר קרב סקריה ולאחר שהמגעים הדיפלומטים כשלו. הפעם נטל מוסטפא כמאל את היוזמה והכתיב את המועד והמקום ל"התקפה הגדולה" (Büyük Taaruz). ב-26 באוגוסט 1922 תקף הצבא הטורקי את היוונים בדומלופנר (Dumlupınar) ולמחרת התפוררה ההגנה היוונית והיוונים החלו נסוגים מערבה. הקרבות נמשכו עד 30 באוגוסט 1922 והכוח הטורקי דלק בעקבות היוונים עד לאיזמיר. יום 30 באוגוסט נקבע כחג הניצחון (Zafer Bayramı) בטורקיה, וב-9 בספטמבר 1922 נכנסו הכוחות הטורקים לאיזמיר. ארבעה ימים לאחר מכן, ב-13 בספטמבר 1922 פרצה "השריפה הגדולה באיזמיר" (Büyük İzmir Yangını), וזו השתוללה וזרעה הרס בעיר עד ה-17 בספטמבר 1922. קיימות השערות שונות באשר לזהותם של גורמי השריפה, ובין אלה הכוח הטורקי הכובש, היוונים הנסוגים בסיוע הארמנים או בלעדיהם או סתם תאונה שנגרמה בשל התוהו שפקד את העיר, אך הסיבה המדויקת נותרה בגדר תעלומה. העובדה כי השריפה התחוללה בעיקר ברבעים הנוצרים תומכת באפשרות הראשונה, אולם מדיניות הצבא היווני שהותיר אחריו אדמה חרוכה עם נסיגתו לאחר קרב דומלופנר מתיישבת עם השנייה. בכל אופן, בשל הכיבוש הטורקי והאש המשתוללת החלו היוונים והארמנים לנוס מהעיר, ולמרות הוראות מפורשות של מוסטפא כמאל שלא לפגוע באזרחים, התנכלו הכוחות הטורקים לאוכלוסייה הנוצרית וטבחו בה. הטורקים רצחו את הארכיבישוף היווני של איזמיר והתעללו בגופתו. תושבים יוונים התגודדו בנמל איזמיר ובערי נמל סמוכות וניסו לעלות על כלי שיט יוונים ואחרים. ספינות בריטיות סירבו לאפשר לפליטים היוונים לעלות על סיפונן, ואף דחו את אלה שהגיעו אליהן בשחיה.

ב-11 בספטמבר 1922 כבשו הטורקים את בורסה ואחרוני החיילים היוונים נסוגו מאסיה הקטנה ב-16 בספטמבר 1922. חודש לאחר מכן, ב-14 באוקטובר 1922, אולצו היוונים להצטרף לשביתת הנשק של מודניה והמלחמה הסתיימה.

תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיומה של מלחמת יוון-טורקיה וחתימת שביתת הנשק של מודניה סללו את הדרך לניסוחו ולחתימתו של הסכם לוזאן אשר העניק לטורקיה את הריבונות בכל אסיה הקטנה ובתראקיה המזרחית. מעשי האיבה שביצעו שני הצדדים במשך המלחמה אלה באלה ביססו את התחושה שיוונים וטורקים אינם יכולים לחיות בהרמוניה אלה לצד אלה, והביאו לחילופי האוכלוסייה רחבי ההיקף עליהן הסכימו שתי המדינות.

הסיבה העיקרית לתבוסתה של יוון נעוצה בתכנון הצבאי הלקוי של המלחמה. אף שהצבא היווני החל את המלחמה ביתרון מוחלט בכוח אדם ובנשק כשלמולו לא ניצב צבא מסודר, הוא לא היה מסוגל לעמוד בדרישות המלחמה הממושכת ולשלוט בשטחים הנרחבים שכבש. התארכות קווי האספקה, הלוחמה המתמדת בשטחים המיושבים באוכלוסייה עוינת, וחוסר נכונותה של ממשלת יוון להעריך נכונה את מצב ולמקד את כוחה הצבאי בהגנת איזמיר וסביבותיה בלבד, הביאו כולם לתבוסה המחפירה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lord Kinross, Atatürk, עמ' 154
  2. ^ Gazi Mustafa Kemal - Dagobert Von Mikusch, עמ' 192
  3. ^ Ataturk: The Biography of the founder of Modern Turkey, Andrew Mango, Overlook TP, ISBN 978-1585673346, עמ' 217
  4. ^ דוח ועדת החקירה של מדינות ההסכמה בעניין אירועי איידן, מאי-ספטמבר 1919