מלחמת עשר השנים
 | ||||||||||||||||||
| המתנדבים הקאטלניים עוזבים את ברצלונה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 10 באוקטובר 1868 – 28 במאי 1878 (9 שנים ו־32 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב אחרי |
המלחמה הקטנה  | |||||||||||||||||
| מקום | קובה | |||||||||||||||||
| תוצאה |
הסכם סאנחון:
| |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
מלחמת עשר השנים (בספרדית: Guerra de los Diez Años) הייתה הראשונה בסדרה של שלוש מלחמות בין תושבי קובה לבין הממשל הספרדי הקולוניאלי, בשלהי המאה ה-19. המלחמה נמשכה בין 1868 לבין 1878, וכשתי המלחמות שבאו אחריה, המלחמה הקטנה ומלחמת העצמאות, לא הביאה לעצמאות קובה, אך היוותה ציון דרך חשוב בדרך לכך.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-60 של המאה ה-19 פקד את קובה משבר כלכלי, שהגיע לשיאו בשנים 1867-1866. חרף המשבר, הממשל הקולוניאלי המשיך לגבות מסים גבוהים, שרובם המכריע כלל לא הושקעו בקובה עצמה, אלא שימשו את מנגנוני השלטון או הועברו לספרד. באותה העת היוו הספרדים 8% מהאוכלוסייה, אך החזיקו בלמעלה מ-90% מההון. בנוסף על הפערים הכלכליים, היו גם פערים פוליטיים - רוב תושביה של קובה היו נטולי זכויות פוליטיות, ונעדרו את היכולת להשפיע על הנעשה בה.
מאז ראשית המאה ה-19 קמו התארגנויות בדלניות שונות, ממניעים שונים, אך רובן ככולן דוכאו במהרה על ידי השלטון הספרדי. ביולי 1867 הוקם ארגון בדלני חדש, שנבדל מקודמיו בזהות מקימיו: בהנהגתו נמנו כמה מעשירי בעלי המטעים בקובה, בעיקר מאזור ביאמו ומנסניו שבמחוז אוריינטה, ביניהם פרנסיסקו ויסנטה אגילרה וקרלוס מנואל דה סספדס, שהיה לדמות הבולטת בו. הספרדים ניסו לעצור את ההתארגנות באמצעות מאסרו של בנו של סספדס, אוסקר. סספדס סירב לשאת ולתת עמם, ובנו הוצא להורג.
אירועי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-10 באוקטובר הגיע סספדס לעיירה יארה, בין ביאמו למנסאניו, שחרר את עבדיו, וקרא להם להצטרף אליו למאבק למען עצמאות קובה. קריאתו, שנודעה בשם "Grito de Yara" ("קריאת יארה"), היוותה את יריית הפתיחה של המלחמה. ביום שלמחרת ספגו כוחותיו של סספדס מהלומה קשה, והוא נמלט עם 12 מאנשיו בלבד. עם זאת, המהלך שהניע צבר תאוצה, ורבים נענו לקריאתו. בתוך ימים ספורים כבר השתלטו כוחות מורדים על שמונה עיירות באוריינטה. עד סוף החודש כבר מנו כוחות המורדים כ-12 אלף לוחמים. לכוחות הצטרף גם מקסימו גומס, קצין לשעבר בחיל הפרשים הספרדי, שהגיע מהרפובליקה הדומיניקנית וסייע בפיתוח טקטיקות לחימה.
ב-20 באוקטובר השיגו המורדים ניצחון משמעותי, כאשר השתלטו על ביאמו. במהלך הקרבות כתב המשורר פרוצ'ו פיגרדו את השיר "La Bayamesa", לימים המנונה של קובה. הספרדים הצליחו להשיג מחדש את השליטה בעיר לאחר שלושה חודשים, ואולם בשלב זה, היא כבר חרבה. בהמשך, גלשו הקרבות גם לקמגואיי ולמחוז לאס ויאס (מחוז ויה קלרה של ימינו), אך לא הגיעו להוואנה ולמערבה של קובה.
בראשית 1869 החליף סספדס את גומס בתומאס ג'ורדן, אמריקני ששירת כקצין בצבא הקונפדרציה, והביא עמו גם ציוד מארצות הברית.
ב-10 באפריל התכנסה בקמגואיי אספה מכוננת, במטרה להקנות למאבק גם משמעות ארגונית ומשפטית. באספה השתתפו נציגים מכל האזורים שהשתתפו בלחימה, ובתום הדיונים הוכרז כינונה של רפובליקה והאסיפה הוגדרה כבית הנבחרים. אחד הנושאים המרכזיים שעמדו על הפרק היה השאלה האם יש צורך במנהיג אחד לצבא ולעניינים האזרחיים, או שיש להפריד בין הסמכויות. רוב הנוכחים בחרו באופציה השנייה. סספדס נבחר לנשיא הרפובליקה והגנרל מנואל דה קסאדה למפקד הצבא.
לאחר שנכשל בניסיון להגיע להבנות, חוקק הממשל הקולוניאלי מספר חוקים דרקוניים שנועדו להקל על מאבקם במורדים. בין היתר, נקבע כי מנהיגי המורדים ומשתפי הפעולה עמם שיילכדו - יוצאו להורג מיד, כמו גם צוותי ספינות הנושאות נשק, וגברים מעל גיל 15 שיימצאו מחוץ למקום מגוריהם או למטעים בלא הסבר. כמו כן, נצטוו הערים ברחבי קובה להניף דגלים לבנים או שיועלו באש. בין האירועים הידועים בהם נעשה שימוש בחוקים אלה היו הוצאתם להורג של שמונה סטודנטים מאוניברסיטת הוואנה ב-27 בנובמבר 1871, והוצאתם להורג של 53 אנשי צוותה של הספינה "וירג'יניוס" שנלכדה מחוץ למימיה הטריטוריאליים של קובה ב-4 בנובמבר 1873, מרביתם בריטים ואמריקאים.
ב-1873 חלו שינויים פרסונליים בצמרת המורדים. השר איגנסיו אגרמונטה נהרג מכדור תועה ב-11 במאי, והוחלף במקסימו גומס. חילוקי דעות פוליטיים הביאו לכך שסספדס הוחלף בסלבדור סיסנרוס בטנקורט, שכיהן עד אז כנשיא בית הנבחרים. חודשים ספורים אחר כך, ב-27 בפברואר 1874, נקלע סספדס למארב של חיילים ספרדים, ונהרג.
עיקר התמיכה במורדים הייתה באזורי האוריינטה וקמגואיי. ב-1875 החל גומס לנוע מערבה, לאזורים אליהם לא הגיעו הקרבות. גם גומס לא הצליח לגייס תמיכה מקומית, לא של בעלי המטעים ולא של העבדים, ולאחר מותו של נאמנו, הגנרל האמריקני הנרי ריב, ב-1876, נסוג מזרחה.
סיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באותה שנה אירעה תפנית מסוימת בקרבות. מ-1872 הייתה ספרד שקועה במלחמה הקרליסטית השלישית, ולא יכלה להשקיע מאמצים רבים גם בקובה. עם תום המלחמה הקרליסטית, נשלחו חיילים רבים לקובה, ומספרם הגיע לכרבע מיליון. בנוסף, גורמים שונים הביאו להיחלשות המורדים: מחלוקות פנימיות, בעיות ארגוניות ומחסור במשאבים, היעדר התמיכה במערב האי, התנגדות אמריקאית לרעיון העצמאות (ארצות הברית אף סיפקה נשק לספרדים) וכן הצלחת הספרדים בהטמעת החשש לפיו יופר האיזון בין שחורים ללבנים, שהביא לירידה בתמיכת הלבנים במורדים.
בסופו של דבר, ב-8 בפברואר 1878 פוזר בית הנבחרים, וב-10 בפברואר חתמו הצדדים על הסכם סאנחון (Zanjón). בהסכם זה הוכרזה כניעתם המוחלטת של המורדים, והם נאלצו להכיר בכך שספרד היא הריבון היחיד בקובה. לצד זאת, הסכימו הספרדים לאפשר קיומן של מפלגות פוליטיות, לאפשר חופש עיתונות והתארגנות, כל עוד אינם מופנים נגד ספרד, לשחרר את כל העבדים שהשתתפו בלחימה נגד ספרד וחלק מהמורדים שנאסרו על ידם.
מיעוט מהמורדים, בהנהגתם של אנטוניו מאסאו וקליקסטו גארסיה סירבו להכיר בהסכם, והמשיכו להילחם בספרדים, אך בקנה מידה מצומצם בהרבה. בסופו של דבר, השתכנע גם מאסאו להניח את נשקו, ופעולות האיבה פסקו ב-28 במאי.
הסכם סאנחון שם אומנם קץ לקרבות, אך המתיחות בין הקובנים לבין הספרדים נותרה בעינה, ובשנים הבאות פרצו שתי מלחמות נוספות - המלחמה הקטנה ומלחמת העצמאות. רבים ממנהיגי המורדים במלחמת עשר השנים נטלו חלק פעיל גם במלחמות אלה.
