מלחמה באמצעות שליח

מלחמה באמצעות שליח (מכונה גם מלחמת פרוקסי) היא מלחמה שבה שני יריבים משתמשים בצדדים שלישיים כתחליף ללחימה ישירה זה בזה. בעבר לעיתים השתמשו בממשלות שלמות כצד שלישי אך כיום מקובל להשתמש בקבוצות טרור, שכירי חרב וצדדים שלישיים נוספים. המטרה היא להכות ביריב מבלי להוביל למלחמה בהיקף מלא. מלחמות מסוג זה נוהלו לעיתים לצד עימותים מלאים בין שני צדדים יריבים. כמעט ולא ניתן לנהל מלחמת פרוקסי טהורה שכן לקבוצות הנלחמות עבור מדינה מסוימת יש לרוב אינטרסים משלהן הנבדלים לרוב מאלו של המדינה אשר מממנת את הקבוצות.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת האזרחים בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עימות ידוע אשר הציג דפוסים של מלחמת פרוקסי היה מלחמת האזרחים בספרד. מה שהחל כעימות פוליטי פנימי התלקח במהירות לקרב בין הפאשיסטים של פרנסיסקו פרנקו לבין האנרכיסטים והקומוניסטים. בצד הפשיסטי ניצבו גרמניה הנאצית ואיטליה. ברית המועצות הזרימה משאבים ויועצים כדי לחזק את הקומוניסטים בספרד.

התקוממות השיעים בתימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – ההתקוממות השיעית בתימן

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמות פרוקסי היו שכיחות במהלך המלחמה הקרה. הדבר נבע מכך ששתי מעצמות הגרעין ברית המועצות וארצות הברית לא גילו עניין לנהל מלחמה ישירה זו בזו. מלחמה שכזו הייתה עשויה להתדרדר לכדי מלחמה גרעינית. צדדים שלישים שימשו במלחמת הסובייטים באפגניסטן, במלחמת האזרחים באנגולה, במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם.

מלחמת הפרוקסי הראשונה במהלך המלחמה הקרה הייתה מלחמת האזרחים ביוון. במהלך המלחמה ניסו מורדים קומוניסטים שנתמכו על ידי מדינות סובייטיות ביוגוסלביה, אלבניה ובולגריה להפיל את ממשלת יוון שעמדה לצד בעלות הברית. הקומוניסטים היוונים הצליחו לכבוש את רוב שטחה של יוון עד אשר התקפת נגד חזקה של הממשלה אילצה אותם לסגת. בעלות הברית ניצחו לבסוף בשל תהום אידאולוגית שנפערה בין סטלין לבין טיטו. טיטו הדיר תמיכתו מצבא השחרור היווני על ידי סגירת גבולות יוגוסלביה. ללא תמיכה סובייטית המרד קרס.

דוגמה נוספת למלחמת פרוקסי הייתה תמיכתה החשאית של גרמניה המזרחית בסיעת הצבא האדום שהייתה פעילה משנת 1968 וביצעה שרשרת של התקפות טרור במערב גרמניה במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 ובמידה פחותה בשנות ה-80. לאחר איחוד גרמניה בשנת 1990, התברר שהסיעה קיבלה סיוע כלכלי ולוגיסטי מהשטאזי, ארגון הביטחון והמודיעין במזרח גרמניה. השטאזי סיפק למספר טרוריסטים מקלט ואף זהויות חדשות. לא למזרח גרמניה ולא לסיעת הצבא האדום היה עניין לחשוף את שיתוף הפעולה ביניהם. מזרח גרמניה הייתה מעורבת באוסטפוליטיק ולא היה לה עניין לחשוף את תמיכתה בארגון טרור הפועל במערב גרמניה.

במלחמת קוריאה ברית המועצות והרפובליקה העממית של סין תמכו בקומוניסטים בקוריאה הצפונית ובסין כנגד כוחות האומות המאוחדות אשר הובלו על ידי ארצות הברית. ברית המועצות לא התערבה במלחמה באופן ישיר אלא על ידי שליחת טייסים. ברם, מעורבותה של סין הייתה ישירה והיא שלחה מיליוני חיילים בשנת 1950 אשר מנעו מכוחות האו"ם להביס את הממשלה הקומוניסטית של הצפון.

בתקופת מלחמת וייטנאם ציידה ברית המועצות את צפון וייטנאם ואת הוייט מין באימונים ובאמצעים לוגיסטיים ואספקה. בכך נמנעה ברית המועצות מכניסה ישירה לתוך המלחמה בניגוד למעורבותה הצבאית של ארצות הברית.

במלחמה שבין המוג'אהידין והצבא האדום במהלך הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, גיבתה ארצות הברית את המוג'אהידין בנשק, אספקה ואימונים.

מלחמת סיני החלה לפי נתנאל לורך כיוזמה של צרפת ובריטניה שלחצו על ישראל ולפי גרסה אחרת מתוך אינטרסים משותפים לישראל ושתי המעצמות. לקראת מלחמת ששת הימים, ברית המועצות עודדה את פרוץ העימות על ידי העברת מידע כוזב על ריכוז כוחות צבא בצפון ישראל, מתוך אינטרס להקים בסיס ימי בסוריה ולהגדיל את התלות הכלכלית של מדינות ערב באספקת נשק. במלחמת יום הכיפורים הן ברית המועצות והן ארצות הברית גיבו את בנות בריתן באספקת חירום של נשק. כן הייתה מעורבות של המעצמות במהלכי המלחמה לקראת הפסקת האש, כמו הלחץ של ארצות הברית על ישראל להימנע מכיתור הארמייה השלישית. על פי פרסומים מאוחרים יותר, העימות בין המעצמות הגיע לכדי כוננות גרעינית.

במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, תמכה סוריה בנוצרים המרוניים שבארגון החזית הלבנונית בנשק ובחיילים. ישראל תמכה בחזית הלבנונית גם כן באספקת נשק, טנקים וכסף. הארגון לשחרור פלסטין תמך בתנועה הלאומית של לבנון.

אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרור אנגולה מפורטוגל ב-1975 החלו קבוצות לאומניות יריבות להילחם זו בזו על השליטה במדינה. הקבוצה הבולטת ביותר הייתה הMPLA המרקסיסטית לניניסטית. קבוצה זו זכתה לתמיכה משמעותית של ברית המועצות ושל הגוש המזרחי. לאחר שממשלת אנגולה דרשה עזרה, שלחה קובה כוח משימה של כ-40,000 חיילים בצבא קובה. שתי קבוצות ימניות בולטות היו UNITA וכן קבוצת הFNLA. ארגון UNITA היה בעל שורשים מאואיסטיים. הארגון נתמך בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי הרפובליקה העממית של סין במסגרת המלחמה של הארגון בשלטון הפורטוגזי. הייתה זו תקופה שבה הסינים והסובייטים ניסו להתחרות על ההשפעה שלהם בעולם.

עם סיום מלחמת העצמאות הפכו ארצות הברית ודרום אפריקה לתומכות העיקריות של UNITA. שיתוף הפעולה של UNITA עם שלטון האפרטהייד של דרום אפריקה הפך שנוי במחלוקת. מלחמת האזרחים באנגולה החלה ב-1975 ונמשכה עד 2002.

בשנת 1975 פלשו כוחות דרום אפריקאים לאנגולה על מנת לתמוך ב-UNITA ולמנוע ממורדים דרום אפריקנים להקים שם בסיס. SWAPO היה ארגון שמאל אשר דגל בסיום השלטון של דרום אפריקה על נמיביה. הארגון ניהל מלחמת גרילה נגד הדרום אפריקנים בתמיכת ממשל אנגולה הקומוניסטית. הCIA, תמך גם ב UNITA וגם ב FNLA.

מלחמת קונגו השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז סוף המלחמה הקרה מלחמת הפרוקסי הגדולה ביותר הייתה מלחמת קונגו השנייה במהלכה השתמשו ממשלות הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אוגנדה ורואנדה בקבוצות צד שלישי חמושות ובלתי סדירות.

מלחמת פקיסטן הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקיסטן מנהלת מלחמת פרוקסי עם הודו מאז אמצע שנות ה-80 של המאה ה-20. היא מסתייעת בשכירי חרב ובטרוריסטים. הטרור בפקיסטן הוא אחת מבעיות הביטחון החמורות ביותר בדרום אסיה.

מלחמת האזרחים בסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מלחמת האזרחים בסוריה

מלחמת האזרחים בסוריה היא סכסוך מזוין מתמשך בסוריה בין כוחות הנאמנים לממשלת הבעת' בראשות הנשיא בשאר אל-אסד, כגון חזבאללה, לוחמים איראנים וחיילים מקומיים, ובין אלה המבקשים להדיחה, כולל מיליציות זרות עם לוחמים מוסלמים מרחבי העולם ובשם ארגונים כגון אל-קאעידה, דאעש (ISIS) ועוד. בפועל זהו סכסוך בין גורמים שיעיים כגון איראן וחזבאללה, ורוסיה אשר תומכת בהן, לבין גורמים סוניים בסוריה (73% מאוכלסיית סוריה) ומחוצה לה וארצות הברית אשר פועלת עם ארגוני המורדים להפלת המשטר של אסד.

זליגת מלחמת האזרחים בסוריה למדינות שכנות יוצרת חפיפה בין מלחמות פרוקסי אחרות שאיראן מנהלת כמו המלחמה נגד ישראל או המלחמה נגד סעודיה.

הסכסוך האיראני-ישראלי כמלחמת פרוקסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הסכסוך האיראני-ישראלי

הסכסוך האיראני-ישראלי הוא ברובו מלחמת פרוקסי, הנובע בין היתר מחוסר יכולתם של שני הצדדים לקיים עימות חזיתי עקב המרחק ביניהם. כתוצאה מכך, מעדיפה איראן לחמש את הארגונים הגובלים בישראל (חיזבאללה השיעי) או ארגונים פלשתיניים הפועלים מתוך ישראל (חמאס, הג'יהאד האיסלאמי, ועדות ההתנגדות) ולתמוך בהם צבאית וכלכלית, על מנת לנהל את המאבק בישראל דרכם.

מלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון החזבאללה הוא ארגון פרוקסי הנתמך על ידי איראן וסוריה ומשתמש בלבנון כמדינה המארחת. בעת מלחמת לבנון השנייה חשף הארגון נשק רב מתוצרת סורית ואיראנית ובכך גילה לעולם כולו את מידת התלות של הארגון במדינות נותנות החסות.

מלחמת חרבות ברזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מלחמת חרבות ברזל

למרות שאיראן מכחישה זאת, מלחמת חרבות ברזל נחשבת כחלק מהעימות בין ישראל לאיראן כאשר התפיסה בישראל היא כי איראן תוקפת את ישראל באמצעות שליחיה: חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, חזבאללה והחות'ים.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Bernd Greiner / Christian Müller / Dierk Walter (Ed.): Heiße Kriege im Kalten Krieg. Hamburg 2006, ISBN 3-936096-61-9 (Review by H. Hoff, Review by I. Küpeli)
Scott L. Bills: The world deployed : US and Soviet military intervention and proxy wars in the Third World since 1945. From: Robert W. Clawson (Ed.): East West rivalry in the Third World. Wilmington 1986, p. 77-101.
Chris Loveman: Assessing the Phenomeon of Proxy Intervention. From Journal of Conflict, Security and Development, edition 2.3, Routledge 2002, pp 30–48.