מלחמת רוסיה-צרפת (1812)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפלישה הצרפתית לרוסיה
Napoleons retreat from moscow.jpg
"נסיגתו של נפוליאון ממוסקבה", ציור של אדולף נורת'ן
חלק מ: המלחמות הנפוליאוניות
תאריך התחלה: 24 ביוני עד ה- 14 בדצמבר
מקום: רוסיה
תוצאה: ניצחון רוסי מכריע
השמדת צבא צרפת ובעלות בריתה
תחילת הקואליציה האנטי-צרפתית השישית
הצדדים הלוחמים
Flag of France.svg  הקיסרות הראשונה
בעלות הברית:
Flag of the Habsburg Monarchy.svg  האימפריה האוסטרית
Flag of Preussen 1892-1918.jpg  פרוסיה 
Flag of Russia.svg  האימפריה הרוסית 
מפקדים
Imperial Standard of Napoléon I.svgנפוליאון בונפרטה
Flag of France.svg מישל נה
Flag of France.svg לואי-אלכסנדר ברטייה
Flag of France.svg לואי-ניקולא דאב
Flag of France.svg ז'אק מקדונלד
Flag of France.svg ניקולא אודינה
Flag of the Kingdom of Westphalia.svg ז'רום בונפרטה
Flag of the Duchy of Warsaw.svg יוזף פוניאטובסקי
Flag of the Kingdom of Naples (1811).svg ז'ואקים מירא
Flag of the Napoleonic Kingdom of Italy.svg אז'ן דה בוארנה
Flag of the Habsburg Monarchy.svg קרל פיליפ שוורצנברג
Flag of Preussen 1892-1918.jpg לודוויג יורק פון ווארטנבורג
Flag of Preussen 1892-1918.jpg יוליוס פון גראוורט 
Standard of the Emperor of Russia (1858).svgאלכסנדר הראשון
Flag of Russia.svg מיכאיל קוטוזוב
Flag of Russia.svg מיכאיל ברקלאי דה טולי
Flag of Russia.svg פיוטר בגרטיון
Flag of Russia.svg פיטר ויטגנשטיין
Flag of Russia.svg אלכסנדר טורמסוב
Flag of Russia.svg פבל צ'יצ'גוב 
כוחות
גרנד ארמה:
כ- 685,000 
צבא האימפריה הרוסית:
198,250 ערב המערכה
כ- 900,000 בשיא 
אבידות
הרוגים: 380,000
ניצולים: 120,000 איש (למעט עריקים מוקדמים).
מתוכם: 50,000 אוסטריים ופרוסיים, 20,000 פולנים ו- 35,000 צרפתים. 
הרוגים: 210,000 

פלישתו של נפוליאון לרוסיה ב־1812 הייתה לאבן דרך במלחמות נפוליאון. בעקבות הפלישה הצטמצמו צבאותיה של צרפת ובעלות בריתה לכדי שבריר מגודלם ערב המלחמה. את התפקיד הכביר ששיחקה מלחמה זו בהיסטוריה ובתרבות של העם הרוסי ניתן לראות ברומן "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי ובקווי הדמיון אשר מתח המשטר הסובייטי בינה לבין הפלישה הגרמנית ב־1945-1941.

המינוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לשנת 1941 נודעה מלחמה זו ברוסיה בתור "מלחמת המולדת"; לאחר מכן הונהג ברוסיה לכנותה כ"מלחמת המולדת של שנת 1812", וזאת כדי להבדיל בינה לבין "מלחמת המולדת הגדולה", השם שבו קראו הסובייטים למלחמה שהתרחשה בחזיתם בעת מלחמת העולם השנייה.

הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצדדים היריבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־24 ביוני 1812, החל הגרנד ארמה של נפוליאון, שמנה כ־700,000 איש לחצות את נהר הנמאן ופניו לכיוון מוסקבה.

חלוקתו של הגרנד ארמה הייתה כדלקמן:

  • הכוח המרכזי, המונה 250,000 חיילים בפיקודו האישי של נפוליאון.
  • שתי ארמיות נוספות:
    • בפיקודו של בנו המאומץ של נפוליאון - הנסיך אז'ן דה בוארנה (Eugène de Beauharnais) ובה 80,000 חיילים,
    • בפיקודו של אחיו הצעיר של נפוליאון - ז'רום (Jérôme Bonaparte) ובה 70,000 חיילים.
  • גיס בפיקודו של ז'אק מקדונלד (Jacques Macdonald) ובו 32,500 חיילים
  • גיס אוסטרי בפיקודו של הנסיך משוורצנברג קרל פיליפ שוורצנברג (Karl Schwarzenberg) ובו 34,000 חיילים.
  • ארמיית עתודה שמנתה 225,000 חיילים.

נוסף על זאת 80,000 חיילי המשמר הלאומי גויסו לשרות צבאי מלא כדי להגן על גבולות האימפריה עם הדוכסות הגדולה ורשה. בהתחשב בכוחות אלה, הגיע מספר החיילים שריכזה האימפריה הצרפתית על גבולותיה של רוסיה לכמעט 800,000 איש. ריכוז כוחות בסדר גודל זה היווה מעמסה עצומה על מכונת המלחמה הצרפתית בהתחשב בעובדה שבאותה עת, למעלה מ־300,000 חיילים צרפתיים לחמו בספרד ו־200,000 חיילים נוספים היו מוצבים בגרמניה ובאיטליה. 450,000 חיילים צרפתיים היוו את השלד של צבא הפלישה הגדול והשאר הורכב מצבאות בעלות בריתה. נוסף על הגיס האוסטרי כלל צבאו של נפוליאון 95,000 פולנים, 90,000 גרמנים (24,000 בוורים, 20,000 סקסונים, 20,000 פרוסים, 17,000 וסטפלים ומספר אלפים מנסיכויות ריין קטנות יותר), 25,000 איטלקים, 12,000 שווייצרים, 4,800 ספרדים, 3,500 קרואטים ו־2,000 פורטוגלים. נוסף על כך נכלל כוח משלוח בלגי והולנדי. למעשה לכל אחד מהלאומים אשר הרכיבו את האימפריה של נפוליאון היה ייצוג בצבאו.

באשר לגודלו של הצבא הרוסי ערב המלחמה, מחד יש הנוקטים במספר של 350,000 חיילם ומאידך יש הנוטים ליחס לצבא הרוסי 710,000 חיילים סדירים ערב המלחמה. קיים יסוד להניח כי המספר 400,000 הוא המדויק ביותר. כך או אחרת מוסכם כי גודלו היה קטן מזה של הצרפתי. 280,000 חיילים רוסים התפרסו על הגבול הפולני (בהכנות לפלישה לבת חסותה הצרפתית, הדוכסות הגדולה של ורשה). הצבא הרוסי התחלק לשלוש ארמיות עיקריות:

  • הארמייה המערבית הראשונה בפיקודו של מיכאיל ברקלאי דה טולי שמנתה 159,800 חיילים.
  • הארמייה המערבית השנייה בפיקודו של פיוטר בגרטיון שמנתה 62,000 חיילים.
  • הארמייה המזרחית בפיקודו של טורמסוב המונה 58,200 חיילים.

שתי ארמיות נוספות, המונות 65,000 ו־47,000 חיילים היוו עתודה.

על פי מספרים אלה ניתן להסיק כי גודלו של הצבא הרוסי אשר ניצב מול נפוליאון מיד עם חצייתו את נהר הנמן עמד על כ־400,000 חיילים. בנוסף על זאת הצליחה הדיפלומטיה הרוסית להביאה לשלום עם שבדיה והאימפריה העות'מאנית ובכך להשקיט את הגבולות עמן, דבר שאפשר לרתום יותר מ־100,000 חיילים מחזיתות אלו להגנה על הגבול המערבי. מאמצים נוספים שהשקיעו הרוסים להגדלת צבאם נשאו פרי ובספטמבר 1812 עמד גודלו של הצבא הרוסי על 920,000 חיילים, חלק ניכר מהם חסרי אימון בסיסי, לא כולל יחידות קוזקים בלתי סדירות אשר על פי ההערכות תרמו כ־75,000 חיילם למספר הכולל.

המסע למוסקבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה החלה ב־22 ביוני 1812. זמן קצר לפני כן שלח נפוליאון הצעת פיוס אחרונה לסנקט פטרבורג וכשזו נותרה חסרת תשובה, הורה לצבאו להתקדם אל תוך שטחה של האימפריה הרוסית. בראשית הוא כמעט ולא נתקל בהתנגדות משמעותית והגיע במהרה לעומק שטח האויב. ההתנגדות הרוסית הייתה ספונטאנית ונקודתית בלבד וברקלאי, המפקד העליון סירב להלחם חרף שכנועיו של בגרטיון, כיוון שחשש מתבוסה בקרב פנים אל פנים. פעמים מספר ניסה ברקלאי לייצב קו הגנה, אך כל פעם הוקדם על ידי הצרפתים בטרם סיים את כל ההכנות הנדרשות ונאלץ לסגת. נסיגה זו מוצגת לעתים ובאופן מוטעה כדוגמה לאסטרטגיית האדמה חרוכה – הלכה למעשה הנסיגה הרוסית לא היוותה חלק מתוכנית אב כלשהי שתכליתה הייתה למשוך את הצרפתים אל מעמקי רוסיה כשהחורף הרוסי והשיבושים באספקה יסייעו להביס אותם. בלא התייחס לתוצאות של אסטרטגיה זו, הפיקוד הרוסי דחה על הסף אפשרות למערכה מכרעת בתנאים מטיבים לנוכח עוצמתה ומהירותה של ההתקדמות הצרפתית.

הלחץ הפוליטי על ברקלאי וראיית האסטרטגיה שבה נקט כבלתי סבירה בעיני העם הובילו להדחתו מהפיקוד העליון והחלפתו על ידי קוטוזוב הפופולרי. למרות הרטוריקה וההתרברבות של קוטוזוב הוא דבק במדיניות קודמו, כאשר הבין כי מערכה מכרעת נגד הצרפתים טומנת בחובה תוצאה הרת אסון לצבאו. בסופו של דבר עלה בידו של קוטוזוב לבסס קו הגנה בבורודינו, לאחר הקרב על סמולנסק (16-18 באוגוסט) שהסתיים בנסיגה רוסית, אך ללא הכרעה. קרב בורודינו שב־7 בספטמבר היה ליום קרב עקוב מדם שבו נגרמו לצדדים עשרות אלפי אבדות. הקרב הסתיים ללא הכרעה, אך בעקבות האבדות הכבדות שספג הצבא הרוסי (הוא איבד כמחצית מכוח האדם שלו), העדיף קוטוזוב לסגת למחנה טרטוטינו.

עד לרגע זה הצליחה רוסיה לגייס כוחות תגבורת לצבאה ולהביאו לכ־900,000 חיילים כאשר 100,000 בקירבה ישירה למוסקבה - שרידי צבאו של קוטוזוב ששוקמו בחלקם ואורגנו מחדש אחרי קרב בורודינו. יכולת זו של הרוסים לתגבר את כוחותיהם באופן שוטף הקנתה להם יתרון מכריע אשר בסופו של דבר הביאה לידי ניצחונם המוחץ במלחמה.


תעלומת כיבושה של מוסקבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת התהיות שמעלה חקר מלחמה זו היא מדוע בחר נפוליאון להתקדם לעברה של מוסקבה ולא לעבר סנקט פטרבורג הבירה. זוהי תעלומה היסטורית כיוון שעל פניו היתרון הצבאי והמדיני בהתקדמות אל עבר סנקט פטרבורג הינו מובן וברור. נפילתה של סנקט פטרבורג שבה רוכזו רוב מוסדות השלטון של האימפריה הייתה גורמת לרוסיה נזק כבד ומקשה מאוד על המשך המלחמה. חשוב לציין כי ב־1808 התרחשה מלחמה בין רוסיה לשבדיה שבמהלכה נחלה שבדיה תבוסה קשה ונאלצה לוותר על שטחה של פינלנד לטובת רוסיה. עקב כך העדיפה שבדיה לשמור על נייטרליות במהלך הפלישה הצרפתית מחשש לתגובה הרוסית, אך ייתכן מאוד כי התקדמותו של נפוליאון צפונה בשילוב עם ניתוק של הצי הבלטי מבסיסיו ומספינותיו, הייתה יכולה להוביל לשינוי במעמדה של שבדיה כלפי הרוסים ולשנות את מאזן הכוחות. אם כן נשאלת השאלה, מדוע בכל זאת בחר נפוליאון להתקדם אל עבר מוסקבה? אחד ההסברים האפשריים לכך נעוץ בעברה ההיסטורי של רוסיה ובמצבה הפוליטי. בתחילת המאה ה-18 העביר הצאר פטר הגדול את הבירה ממוסקבה העתיקה וההיסטורית לסנקט פטרבורג המערבית אשר יסד זה עתה, עם כך איבדה מוסקבה את מעמדה כמרכז קבלת ההחלטות באימפריה. רבים מאצילי מוסקבה לא מצאו את מקומם באימפריה המתחדשת ונותרו ללא השפעה פוליטית שומרי טינה כלפי פטר וחידושיו. ייתכן כי נפוליאון סבר כי ימצא בני ברית באצולת מוסקבה אשר ימי זוהרה וגדולתה טרם נשכחו ויקים במוסקבה ממשלת בובות בחסות צרפתית כפי שנהג במדינות אחרות שכבש. הלכה למעשה נחל נפוליאון כישלון ביוזמתו זו, ולא נמצא אציל מוסקבאי אחד אשר מוכן היה לשתף פעולה עמו. בהסתמך על תוצאה זו ניתן לומר בבירור שכיבוש מוסקבה היה צעד מיותר מבחינה פוליטית ואף הרסני מבחינה צבאית.

פתרון נוסף לסוגיה זו מציע במאמרו המוקדש לכך ההיסטוריון הרוסי טרלה. לדבריו נפוליאון נפל קורבן להבנתו השגויה את מהותה וזהותה של רוסיה. חרף התמורות שהתחוללו ברוסיה במאה השנים הקודמות לפלישתו, נתפסה רוסיה בעיני המערב עדיין כממלכת מוסקבה. שם זה דבק בממלכה הרוסית לאחר שסיים הצאר הרוסי הראשון איוואן הרביעי (האיום), לאחד סביב הנסיכות הגדולה של מוסקבה את נסיכויות רוסיה לממלכה רוסית מאוחדת במאה ה־16. בטרם הפלישה אמר נפוליאון שאם יכבוש את קייב יתפוס את רוסיה ברגליה, אם יכבוש את סנקט פטרבורג יתפוס את רוסיה בראשה ואם יכבוש את מוסקבה יתפוס את רוסיה בליבה. משפט זה בהחלט מבטא את הבורות שאפיינה את תפיסתה של מהותה וזהותה של האימפריה הרוסית על ידי איש המערב הממוצע מימי נפוליאון, שראה ברוסיה ממלכה ברברית-אקזוטית שמאוכלסת על ידי חצי-אנשים חצי-דובים כשמוסקבה היא עיר קדושה בעבורם, בעלת תפקיד דומה למכה בעיני האסלאם. ברור מעל לכל ספק כי נפוליאון, שהיה מהאישים המשכילים בדורו, לא היה שותף לדעות קדומות מעין אלה אך סבר גם הוא כי סנקט פטרבורג הינה הבירה הפורמלית של רוסיה ואילו מוסקבה הינה עיר בעלת מעמד מיוחד וסמלי בעיני העם הרוסי. בהסתמך על הבנתו זו סבר נפוליאון כי נפילתה של מוסקבה תכה בתדהמה את העם הרוסי ותשמוט את הקרקע מתחת לרגליהם של הדוגלים בהמשך התנגדות לצרפתים.

נפילת מוסקבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפוליאון נכנס למוסקבה השוממת, כאשר כל מחסניה רוקנו מבעוד מועד על ידי המושל רסטופצ'ין. בהסתמכותו על כללי המלחמה הקלאסיים, העריך נפוליאון שלאחר נפילת הבירה (למרות שסנקט פטרבורג הוכרזה כבירתה הרשמית של רוסיה בתחלת המאה ה־18 למוסקבה היה מעמד מיוחד של ה"בירה השנייה") יכיר הצאר אלכסנדר הראשון בתבוסתו ויורה לצבאו להיכנע, אך לא כך היה הדבר. במוסקבה פרצו שרפות ענק שהתפשטו במהרה, בתיה אשר בחלקם הניכר היו עשויים עץ נשרפו כליל והותירו את הצרפתים ללא קורת גג. נפוליאון עצמו כמעט ונשרף באחת השריפות כשהארמון בו שהה עלה בלהבות. נהוג לחשוב שהשרפות היו מעשי ידם של הרוסים.

לאחר תבוסתו שב וציין נפוליאון כי לו היה מקדים בשבועיים לעזוב את מוסקבה היה מסוגל להשמיד את צבאו המשתקם של קוטוזוב ליד טרוטינו. דבר אשר מעבר לכל ספק היה משאיר את רוסיה חסרת ישע מפניו של נפוליאון, כיוון שהיה מתיר אותה ללא הכוח המגן המאוחד הגדול ביותר שלה שהיה מסוגל לעמוד מול נפוליאון.

הנסיגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יושב על גחליה של מוסקבה החרוכה, חסר כל תקווה לכניעת הרוסים וניצב בפני תמרוני הצבא הרוסי המאלצים אותו לעזוב את העיר, התחיל נפוליאון את נסיגתו הארוכה. בקרב מלויארוסלבץ, אילץ קוטוזוב את הצרפתים להשתמש באותה דרך בה התקדמו מזרחה מספר חודשים קודם לכן; כשהוא חוסם את אגפם הדרומי ומונע שימוש בדרכי נסיגה אחרות, השתמש קוטוזוב בהתקפות גרילה תכופות, והיכה ללא הרף בנקודות התורפה של הצרפתים – קוי האספקה הארוכים. חיל הפרשים הרוסי בשיתוף עם קוזקים רכובים, תקף והתיש יחידות צרפתית מבודדות. מציאת אספקה נהייתה למשימה בלתי אפשרית כמעט ורבים מהחיילים הצרפתיים החלו לערוק.

החורף הרוסי אשר החל בנובמבר 1812, הערים קשיים נוספים על הצבא הצרפתי כשחיילים וסוסים החלו למות מרעב, היפותרמיה, כוויות קור ומסעות מפרכים. חציית נהר הברזינה טמנה בחובה מפלה חדשה לצרפתים, כשקוטוזוב החליט לפתוח במתקפה, חלקו של הצבא הצרפתי שלא הספיק לחצות את הנהר הושמד, נפל בשבי וטבע במי הנהר. בשבועות שלאחר קרב ברזינה הלך צבאו הנסוג של נפוליאון והצטמצם וב־14 בדצמבר 1812 גורש מגבולות רוסיה. רק 22,000 מחייליו של נפוליאון שרדו את הפלישה לרוסיה. אבדותיו של הצבא הרוסי בקרבות מלחמה זו השתוו לאלה של הצרפתים, אך האבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית היו גבוהות בהרבה – אזרחים רוסים רבים שלרוע מזלם המלחמה הגיעה לביתם - קיפחו את חייהם. במלחמה נהרגו 300,000 צרפתים, 70,000 פולנים, 50,000 איטלקים, 80,000 גרמנים, וכ־450,000 רוסים. נוסף על האבדות בנפש איבד הצבא הצרפתי 200,000 סוסים ויותר מ־1,000 כלים ארטילריים שונים.

המפה ששירטט שארל מינארד מציגה את מסלול מסעו של נפוליאון ברוסיה. עובי הקו מייצג את גודל צבאו ההולך ופוחת של נפוליאון במהלך המסע: הקו החום בדרך הלוך והקו השחור בדרך חזור. בתחתית הציור נמצא גרף שמציג את הטמפרטורה בדרך חזרה, במעלות ראומיר.
Magnify-clip.png
המפה ששירטט שארל מינארד מציגה את מסלול מסעו של נפוליאון ברוסיה. עובי הקו מייצג את גודל צבאו ההולך ופוחת של נפוליאון במהלך המסע: הקו החום בדרך הלוך והקו השחור בדרך חזור. בתחתית הציור נמצא גרף שמציג את הטמפרטורה בדרך חזרה, במעלות ראומיר.

הקשר ההיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היכל התהילה הצבאית בארמון החורף עם דיוקנאות של גיבורי המלחמה הרוסים.

לניצחון הרוסי ב־1812 נודעת חשיבות רבה גם מפני שגדע את שאיפותיו של נפוליאון להשיג עליונות כלל אירופית וגם מפני שהיווה נקודת מפנה במלחמות נפוליאון שהובילה בסופו של דבר למפלתו. עבור רוסיה המושג "מלחמה לאומית" יסד מודל לחוסן והזדהות לאומית והשליך רבות על אופיו של הפטריוטיזם הרוסי במאה ה־19. השפעה נוספת של התעוררות לאומית הייתה ביצירת דחף עז לשינויים והתחדשות בקרב העם הרוסי אשר בא לידי ביטוי בשורה של מהפכות אשר הסתיימו בסופו של דבר בנפילת המשטר הצארי ב־1917.

נפוליאון לא הובס סופית ברוסיה. ב־1813 הוא הצליח לגייס צבא המונה 400,000 צרפתים ו-250,000 בעלי ברית כדי להאבק על השליטה בגרמניה. בקרב האומות אשר התחולל בין ה־16 ל־19 באוקטובר 1813 הובס נפוליאון ונסוג לצרפת בה נחל מפלה סופית במהלך המערכה על צרפת אשר ניהל ב־1814. התבוסה ברוסיה שידרה בבירור לכל עמי אירופה כי נפוליאון אינו בלתי מנוצח והייתה לדחף שדחק בתנועת השחרור הלאומית בגרמניה למרוד בשלטונו של נפוליאון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבות במלחמות הנפוליאוניות (מחולקים לפי הקואליציות האנטי-צרפתיות)
ראשונה שנייה שלישית
קרב נירווינדן | קרב כף סנט וינסנט קרב הפירמידות | קרב הנילוס | קרבות בארץ ישראל | קרבות איטליה | קרב קופנהגן | קרב ההונלידן | קרב מרנגו גרנד ארמה | קרב כף פיניסטרה | קרב טרפלגר | קרב אולם | קרב אוסטרליץ
רביעית חמישית שישית שביעית
קרב קופנהגן | קרב יינה-אאורשטד | קרב אילאו | קרב היילסברג | קרב פרידלנד קרב אבנסברג | קרב אספרן-אסלינג | קרב וגראם הפלישה לרוסיה | קרב בורודינו | קרב דרזדן | קרב סמולנסק | קרב ויטוריה | קרב לייפציג קרב ווטרלו