מלכודת הרווחה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מלכודת הרווחה הוא מצב שבו מערכות המיסוי והרווחה במדינה יוצרות תמריץ לאזרחים להישאר תלויים בתשלומים שהם מקבלים ממערכת הרווחה.

מצב זה מכונה לעתים גם בשם "מלכודת האבטלה" או "מלכודת העוני"‏[1], אבל אלו הם מונחים מטעים. מלכודת רווחה היא מקרה פרטי של מעגל העוני, אשר מתייחס בעיקר לתמריץ הכלכלי של הפרט. ישנם מנגנונים רבים נוספים כמו אי שוויון בגישה לחינוך, לתחבורה או לבריאות אשר מהווים מלכודות עוני ואבטלה מסוג שונה.

תמריצים לאבטלה ואי גידול בשכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הבחנה בין שני תמריצים שונים.

  • "מלכודת האבטלה" מתרחשת כאשר קיים הפרש קטן בין הכנסה מעבודה בשכר נמוך, לבין דמי האבטלה (או תגמולי רווחה אחרים, כגון הבטחת הכנסה). הפרש זה יכול להיות קרוב להוצאות הכרוכות ביציאה לעבודה, או אף קטן מהן כך שדבר זה מקטין את התמריץ של הפרט לצאת לעבוד, או אף מהווה תמריץ שלילי.
  • "מלכודת העוני" או "מישור העוני", או "שיפוע העוני" – מתייחס למצב שבו הטבות, התלויות ברמת ההכנסה מעבודה, פוחתות ככל שההכנסה עולה, זאת בצירוף מס הכנסה וניכויים אחרים, כל אלה מקטינים את הרצון להרוויח שכר גבוה יותר בעבודה, בין אם בעבודת שעות נוספות או בפיתוח מיומנויות נוספות. דבר זה נובע מכך שיש אזור מעל השכר המינמלי, שבו תוספת שמשולמת לעובד, לא מגדילה בהרבה, או לא מגדילה כלל את שכר הנטו שלו, היות שלאחר קיזוז ההטבות, שכרו נשאר כשהיה.

רבים ממקבלי הטבות הרווחה אינם מסוגלים לעבוד, עקב זקנה, נכות, התמכרות לסמים, חוסר התאמה לדרישות המינימום של שוק העבודה ועוד. ביחס לאלה לא ניתן לדבר על מלכודת הרווחה. מושג זה מתייחס רק למקבלי הטבות רווחה המסוגלים לעבוד, אך מצב הקצבאות מהווה תמריץ שלילי כנגד הצטרפותם לשוק העבודה.

מנגנון ודוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן מובאת דוגמה לאופן בו באה לידי ביטוי מלכודת הרווחה: אם חד-הורית המקבלת גמלת הבטחת הכנסה מוצאת משרה חלקית, שבה תשתכר שכר מינימום לשעה. אבל, השכר אותו תשתכר בעבודתה יופחת מסכום הגמלה שתקבל, וכך לא יוותר לה למעשה כל רווח ממשי מן העבודה. לעתים, היא אף תפסיד כסף כתוצאה מן היציאה לעבודה, לנוכח העובדה כי משכר העבודה שתרוויח ינוכו מסים. בנוסף, יתווספו בדרך כלל הוצאות נוספות עקב היציאה לעבודה (הוצאות עבודה), למשל מציאת השגחה לילדיה בעת שהיא עובדת. לכן, למרות שהיא תורמת לפעילות הכלכלית הכספית, היא עלולה למעשה למצוא עצמה במצב כלכלי גרוע יותר, לעומת מצבה קודם שהחלה לעבוד.

הרעיון מאחורי מלכודת הרווחה נובע, מהנחות על הדרך שבה בני אדם מקבלים החלטות, לאור הערכה אישית של זמנם ומאמציהם. להלן דוגמה תאורטית נוספת: אדם המקבל הבטחת הכנסה בסך 1,500 ש"ח לחודש למעשה אינו עושה דבר כדי לקבל סכום זה. הוא מקבל הצעה לעבודה שבה ישתכר 2,500 ש"ח לחודש. האם עליו לקבל את המשרה? במבט הראשון התשובה היא "בוודאי", היות שברור כי יצמח לו רווח כלכלי גדול יותר מעבודה, 1,000 ש"ח יותר בחודש, המייצגים גידול של 66% בהכנסותיו החודשיות. אולם מן השכר שיקבל הוא יצטרך לשלם מסים, נניח שהדבר יפחית את שכרו ל-2,200 ש"ח ולכן הגידול האמיתי בהכנסתו יהיה רק 700 ש"ח לחודש. אף בכך יש שיפור במצבו הכלכלי, אבל השיפור הזה מגיע במחיר של הרבה יותר שעות עבודה. אדם זה יצטרך לעבוד ככל הנראה 40 שעות בשבוע בעבודתו החדשה, כאשר הגידול האמיתי בהכנסתו לשעה אינו עולה על שכר המינימום. בנוסף יגדלו אף הוצאותיו, למשל בזמן ובכסף שיוציא על נסיעה לעבודה. במצב זה הוא ישקול את התועלת מן הרווח הכלכלי הנוסף כנגד "המחיר" שיאלץ לשלם כתוצאה מעבודתו. לא תהיה זו הפתעה אם יחליט כי הרווח הכלכלי הנוסף אינו מצדיק את המאמץ. בנסיבות אלה ניתן לומר כי "נלכד" במלכודת הרווחה.

מגבלות המודל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש לשים לב שהתאורים הנ"ל הינם תאורים מופשטים, אשר אינם לוקחים בחשבון כמה מנגנונים אחרים המתקיימים במציאות. הבטחת הכנסה או דמי אבטלה אינם ניתנים לאדם "בלא שיעשה דבר" אלא בדרך כלל הדבר תלוי בשורה של חוקים שונים המגבילים אותו בצורות שונות, ומטילים עליו חובות שונות (כמו חתימה בלשכת התעסוקה עבור דמי אבטלה לדוגמה). דבר נוסף הוא שהבטחת הכנסה אינה מהווה פרנסה בטוחה, שכן היא תלויה בפוליטיקאים ובפקידים ממשלתיים.

דבר נוסף הוא ניתוח דינמי של הכנסות, או אופק הכנסה עתידי. במציאות אנשים מייחסים חשיבות לא רק לשכר המיידי אותו הם מקבלים, אלא למבנה השכר האפשרי בעתיד. בקבלה לעבודה, אפשר לקבל שכר נמוך בתחילה, אבל ליהנות מיתרונות כלכליים אחרים, כמו למידה תוך כדי עבודה, הזדמניות לקידום בתוך העבודה או לעבודה במקום אחר וכו' – דברים שיאפשרו אופק הכנסה עולה. בנוסף לכך לאבטלה יש עלות גבוהה גם במונחים אחרים המשפיעים על הרווחה: דיכאון, שיעמום, חרדה, תחושת תלות, וחוסר תוחלת ברמה הנפשית, וכן הפרעות בריאותיות פיזיולוגיות. בנוסף לכך ישנה סטיגמה חברתית שלילית על רבים מבין המובטלים – וכל אלה מהווים תמריצים חזקים למציאת עבודה, גם בהינתן הפרש קטן בין קצבאות לשכר מינמום.

המושג של מלכודת הרווחה מדגים כיצד מערכות רווחה סוציאליות יכולות ליצור תמריץ שלילי לכניסה לעבודה. למרות שמערכות הרווחה נועדו במקורן לייצור אמצעי מיגון לאזרחים מובטלים וכך להעלות את רמת חייהם, הן עלולות ליצור מצבים שבהם אצל מקבל גמלת הרווחה נוצר תמריץ שלילי לצאת לעבוד, כיוון שהכנסתו הנקייה מעבודה, לעומת קבלת גמלה שאיננה מחייבת כל עבודה, איננה גבוהה דיה כדי לפצות אותו על המאמץ שעליו להשקיע בעבודה.

מקובל לחשוב שלמצב זה השפעה שלילית על החברה כיוון שהוא מפחית את התמ"ג, את היעילות הכלכלית, פוגע בהקצאת משאבים יעילה, וברמת המיומנות של הפרטים, ותורם לאבטלה ולאי שוויון.

כמו כן יש לשים לב, שבעוד שתשלומי רווחה שונים עלולים ליצור מלכודת רווחה, היעדרם של מנגנוני רווחה, עלול לגרום למלכודות עוני אחרות, שיכולות להיות לא פחות חמורות. לדוגמה, במדינות עניות רבות ההורים העדיפו שילדיהם יעבדו ויעזרו בפרנסת המשפחה, ובכך יש מלכודת עוני אחרת שבה העניים מתפרנסים מעבודות שלא מצריכות השכלה. הכנסה של חינוך חינם, או סבסוד לחינוך, היא מנגנון רווחה, ולכן היא מקטינה את התמריץ של הפרט ללכת לעבוד, אולם בה בעת היא מגדילה את היכולת של ילדיו לצאת ממלכדות העוני.

הצעות לפתרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיומה של מלכודת הרווחה תלוי בהפרש שבין ההכנסה מקצבת רווחה לבין שכר המינימום שניתן להשתכר מעבודה. מלכודת הרווחה נוצרת כאשר ההפרש בין השניים קטן מדי. לכן, הפתרון הכללי למלכודת הרווחה הוא להגדיל את ההפרש שבין שני מקורות ההכנסה, בין אם על ידי העלאת שכר המינימום או על ידי הפחתת גמלאות הרווחה (או על ידי שתי הפעולות גם יחד).

במדינות אירופה, בקנדה ובישראל הפתרונות הניתנים לבעיה זו הם, בדרך כלל, הפחתת המיסוי על בעלי הכנסות נמוכות, או קביעת רמת הכנסה נמוכה שאיננה שוללת את קצבת הרווחה, ובכך ניתן תמריץ חיובי למקבל הגמלה למצוא משרה חלקית בשכר מינימום שתאפשר לו רווח כלכלי ממשי.

עם זאת בארצות הברית, ביפן ובאוסטרליה ננקטו פתרונות קיצוניים יותר לבעיה זו. פתרונות אלה כוללים הפחתה קיצונית בגובה קצבאות הרווחה ואפילו ביטול קצבאות מוחלט. מתנגדי פתרונות כאלה טוענים כי צעדים שכאלה עלולים להותיר את שכבת האוכלוסייה הענייה ללא כל רשת ביטחון סוציאלי ולחשוף אותה לסכנות של רעב, מצב העלול לעורר בעיות קשות יותר מן הבעיות הנפתרות על ידי פעולות אלה. מצד שני, תומכי צעדים כאלה טוענים שביטול מערכת קצבאות הרווחה הממשלתיות לא תשפיע על ארגוני הצדקה הפרטיים, על תמיכה משפחתית ותרומות מיחידים בחברה ומנגנונים חברתיים אלה ימנעו את חזונות האסון. בנוסף, אלה התומכים בקיצוץ קצבאות הרווחה או בביטולן טוענים כי הפחתת קצבאות ממשלתיות אלה תגביר את התמריץ לצאת ולעבוד, או לפחות יבטל את התמריץ השלילי המונע מאזרחים לעבוד.

בין דרכים אחרות שהוצעו לפתרון סכנת מלכודת הרווחה יש התומכים בהכנסת מינימום מובטחת ובמס הכנסה שלילי, המבוססים על התפיסה כי לכל אזרח, בין אם הוא עובד ובין אם לאו, יש להבטיח כמות קבועה של תשלומי רווחה (אצל אנשים המשתכרים למחייתם התשלום יעשה באופן של החזר חלקי של מס הכנסה). באופן כזה למובטלים המוצאים עבודה מכניסה לא יופסקו תשלומי הרווחה שקיבלו, אלא שהכנסתם מתשלומי רווחה תפחת באופן הדרגתי ככל שתגדל הכנסתם מעבודה. מנגנון כזה יספק תמריץ חיובי יותר למצוא עבודה.

פתרון נוסף הוא תוכניות של רווחה לעבודה – תוכניות המיועדות לצמצם את התלות של אזרחים נמוכי הכנסה במערכת הרווחה על ידי שילובם בשוק העבודה. מטרה זו מושגת הן על ידי הסרת חסמים המונעים השתלבות בשוק העבודה, דוגמת היעדר השכלה רלוונטית או תנאים משפחתיים מגבילים, והן על ידי ענישה של מי שאינם משתלבים בשוק העבודה בהתאם לדרישות, בדרך כלל בצורה של מניעת קצבאות. המינון שבו משולבים מקל וגזר אלו משתנה ממדינה למדינה, כשבמדינות מסוימות דוגמת דנמרק הדגש הוא על סיוע בהשתלבות, ובאחרות – דוגמת ארצות הברית ובריטניה – על ענישה. בישראל נהוגה תוכנית ויסקונסין, שזכתה לביקורת רבה על הדגש שהיא שמה על ענישת הלקוחות.

אחד המניעים החזקים ביותר המונע נפילה למלכודת הרווחה הוא כבוד עצמי. תלות בקצבאות רווחה נושאת עימה סטיגמה חברתית, אשר יכולה לעתים לפגוע בכבודו העצמי של הנזקק, במידה כזו שהוא יגייס את הכוחות הנדרשים לשבור את מעגל התלות, ללא עזרה חיצונית. כל זאת למרות שהדבר עלול לעלות לו במחיר כלכלי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בעקבות המאמר Field, F and Piachaud, D. 1971: "The Poverty Trap", in: New Statesman, 3 December, pp. 772-773 העוסק במלכודת הרווחה, חרף המשתמע משמו.