ממזרים חסרי כבוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממזרים חסרי כבוד
Inglourious Basterds Poster Israel.jpg
כרזת הסרט בישראל
שם במקור: Inglourious Basterds
בימוי: קוונטין טרנטינו
הפקה: לוורנס בנדר, קוונטין טרנטינו מיכאל פסבנדר
תסריט: קוונטין טרנטינו
שחקנים ראשיים: בראד פיט
כריסטוף ואלץ
מייק מאיירס
דיאן קרוגר
מלאני לורן
אלי רות'
מיכאל פסבנדר
דניאל ברוהל
טיל שווייגר
הקרנת בכורה: Flag of Israel.svg 17 בספטמבר 2009
Flag of Germany.svg 20 באוגוסט 2009
Flag of the United States.svg 21 באוגוסט 2009
משך הקרנה: 153 דקות
שפת הסרט: אנגלית
גרמנית
צרפתית
תקציב: $70,000,000
הכנסות: $311,659,582
פרסים: פרס גילדת שחקני המסך, פרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר, פרס סאטורן
דף הסרט ב-IMDb

ממזרים חסרי כבודאנגלית: Inglourious Basterds) הוא סרטו השביעי של הבמאי קוונטין טרנטינו, שיצא לאקרנים בשנת 2009. בדומה לסרטיו הקודמים, הסרט מתאפיין באלימות פואטית וגרפית ובהומור שחור. הסרט צולם בכמה אתרים, בהם גרמניה וצרפת. הסרט מתרחש בצרפת הכבושה על ידי הנאצים, ועוסק בשני קווי עלילה הקשורים לשלטון הנאצי: קו עלילה אחד עוסק ביהודייה-צרפתייה צעירה שברחה מהנאצים, והשני עוסק בקבוצת חיילים יהודים מצבא ארצות הברית, המכונה ה"ממזרים", אשר פועלים לנקמה אלימה בחיילים נאצים. אף שמדובר בסרט מלחמה, טרנטינו מגדיר אותו כמערבון ספגטי עם איקונוגרפיה של מלחמת העולם השנייה.

הסרט זכה בפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר (כריסטוף ואלץ), בפרס גילדת שחקני המסך לאנסמבל השחקנים הטוב ביותר ובפרס סאטורן לסרט הפעולה/הרפתקאות הטוב ביותר לשנת 2009.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק ראשון: היה היה... בצרפת תחת הכיבוש הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט נפתח בצרפת הכבושה, בשנת 1941. קולונל האנס לנדה (כריסטוף ואלץ), המכונה "צייד היהודים", מגיע לבית כפרי של משפחה צרפתית ומתחיל לנהל, על פניו, שיחת חולין על כוס חלב. בהמשך מתברר כי מטרת הביקור היא לחקור את פרייה לפדיט (דני מנושה), רפתן צרפתי, אודות שמועות על כך שהוא מסתיר משפחה יהודית בשם דרייפוס בביתו. במהלך החקירה מצליח לנדה לשבור את לפדיט ומאתר את מקום המסתור של המשפחה היהודית מתחת לרצפת הבית. היות שלפדיט ולנדה דיברו באנגלית, משפחת דרייפוס לא הבינה שלפדיט הסגירם. בסיום השיחה לנדה מסמן לחייליו לירות ברצפת הבית, וכתוצאה מכך כל בני המשפחה נהרגים מלבד שושנה דרייפוס (מלאני לורן), נערה מתבגרת המצליחה לברוח בריצה אל היער הסמוך.

פרק שני: ממזרים חסרי כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה מוצגים לראשונה ה"ממזרים", צוות של חיילים אמריקאים-יהודים מהמשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS). מנהיגם, סגן אלדו ריין, הידוע גם בשם "אלדו האפאצ'י" (בראד פיט), מכריז על המשימה והייעוד של הצוות: לגרום בהלה והרס ברחבי הרייך השלישי על ידי הרג אכזרי של חיילי צבא גרמניה רבים ככל האפשר וקרקופם. ריין מכריז גם שאין לקחת שבויים וכי על כל איש צוות מוטלת החובה להשיג לפחות 100 קרקפות של נאצים. בסצנה הבאה מוצגים "הממזרים" בצרפת הכבושה, מקרקפים יחידה של חיילים נאצים. אחד מאנשי הצוות, דוני (אלי רות'), שנודע בקרב הגרמנים בשם "הדוב היהודי", הורג באלימות רבה סמל גרמני עם מחבט בייסבול. ריין בתגובה מכריז כי זו אחת מצורות הבידור היחידות שלהם. היחידה מונה גם את הוגו שטיגליץ (טיל שווייגר), ששוחרר מהכלא על ידי הצוות אחרי שמשך את תשומת לבם בכך שהרג 13 קציני גסטפו.

שיטת הפעולה של הצוות כוללת השארה של חייל גרמני אחד בחיים כעד שיפיץ את הידיעה על הפשיטות שלהם על יחידות נאציות. הם חורטים צלב קרס על מצחו של הניצול על מנת לחשוף את זהותו כנאצי גם אחרי המלחמה ולזרוע בכך עוד פחד בקרב הצבא הגרמני.

פרק שלישי: לילה גרמני בפריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש שנים לאחר הימלטותה מופיעה שושנה שוב בפריז, בזהותה המאומצת "עמנואל מימייה", הבעלים של בית קולנוע קטן בשם "לה גאמר". היא פוגשת את פרדריק צולר (דניאל ברוהל), צלף גרמני וגיבור מלחמה, שמשחק בסרט התעמולה הנאצי "גאוות האומה", אשר עלילתו מבוססת על מעלליו במהלך אחד הקרבות. למרות ששושנה מגיבה בקרירות אל צולר, הוא מנסה להרשים אותה ומצליח לשכנע את שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס (סילבסטר גרות) לקיים את הקרנת הבכורה של הסרט בקולנוע שלה, בנוכחות הפיהרר אדולף היטלר (מרטין ווטקה) עצמו והכפופים אליו, כגון הרמן גרינג ומרטין בורמן, וכן ראש האבטחה של ההקרנה, "צייד היהודים" קולונל האנס לנדה. שושנה נחרדת לראות שוב את האיש שרצח את משפחתה, ואם זה לא הספיק, הוא מתחקר ביחידות, תחקור שבו הוא נראה כאילו הוא יודע את האמת והוא עומד לשבור אותה (בדומה לתחקורים שעשה ללפדית ובריג'ט פון האמרסמארק). אבל בסוף, הוא מסיים את התחקור ועוזב את שושנה שפורצת בבכי ברגע שלנדה הלך.

שושנה מבינה כי הנוכחות של צמרת השלטון הגרמנית וקצינים נאצים מספקת הזדמנות מצוינת לנקמה. בעזרת בן זוגה השחור מרסל (ג'קי אידו), מקרין הסרטים בקולנוע, היא מחליטה לשרוף את בית הקולנוע במהלך הקרנת הבכורה. לשם כך הם מתכננים להשתמש בתכונת הדליקות הגבוהה של סרטי נייטרית 35, המאוחסנים בכמויות גדולות בחדרי האחסון שבמקום. היא גם מחליפה את סוף הסרט בקטע מצולם של עצמה, שבו היא מציגה את זהותה היהודית ואת כוונת הנקמה שלה. להמחשת אופיו של סרט הצילום כחומר בעירה, משתמש טרנטינו בקטע מן הסרט סבוטז' של אלפרד היצ'קוק.

פרק רביעי: מבצע קינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריטים שומעים על כוונתם של נאצים בכירים רבים להופיע להקרנת הבכורה של הסרט "גאוות האומה", והגנרל אד פינץ' (מייק מאיירס) הבריטי שולח לפריז קצין מומחה לסרטי הרייך השלישי, סגן ארצ'י היקוקס (מיכאל פסבנדר), כדי להוביל מתקפה שתתרחש במהלך האירוע. היקוקס עובד עם ה"ממזרים" ועם סוכנת כפולה גרמניה, שחקנית בשם בריג'ט פון האמרסמארק (דיאן קרוגר). האמרסמארק מארגנת מפגש עם היקוקס וה"ממזרים" במרתף של מסבאה צרפתית, אך בהגיעם למקום לבושים כקצינים נאצים, הם מגלים כי סועדים שם גם מספר חיילים נאציים, בהם סמל גרמני בשם וילהלם (אלכסנדר פיהלינג), שחוגג את לידת בנו עם חבריו. היקוקס, שטיגליץ ווילהלם וייקי נפגשים עם האמרסמארק, אבל המפגש משתבש כאשר וילהלם פותח בשיחה איתם ומציק להם. היקוקס מנסה לאיים עליו, אך וילהלם מבחין שלהיקוקס יש מבטא גרמני משונה. אז מתעורר חשדו של בכיר גסטפו (אוגוסט דיהל) ששהה במקום, הוא משוחח איתם וחושף את ההתחזות לאחר שהיקוקס מזמין שלוש כוסות ויסקי באמצעות סימון באצבע, אמה וקמיצה (במקום באגודל, אצבע ואמה, כנהוג אצל גרמנים). פורץ קרב יריות, וכולם נהרגים מלבד וילהלם והאמרסמארק, שנפצעת ברגלה. אז מגיע אלדו ריין ונוצר מצב של תיקו מקסיקני בינו לבין וילהלם, אך וילהלם משתכנע להנמיך את נשקו והאמרסמארק יורה בו למוות.

ריין חוקר את האמרסמארק על האירוע במסבאה, והיא מספרת על השינויים במיקום הקרנת הבכורה של סרט הקולנוע, ועל כך שהיטלר יהיה נוכח בה. ריין מחליט להמשיך את הפעולה בקולנוע עם שלושה "ממזרים" נוספים: דוני, יוטוביץ' (בי .ג'י נובאק), ועומר (עומר דום), שייכנסו במסווה של המלווים האיטלקיים של האמרסמארק.

במקביל, "צייד היהודים" קולונל לנדה חוקר את הרציחות במסבאה. הוא מוצא נעל עקב מיותמת, ולידה מפית חתומה על ידי האמרסמארק שניתנה לווילהלם.

פרק חמישי: נקמת הפנים הענקיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולנוע "לה גאמר" בו מתרחשת פעולת ההתנקשות

בערב הקרנת הבכורה מגיעים האמרסמארק, ריין וה"ממזרים" האחרים כשהם מחופשים כמו שנקבע מראש. במהלך ההאירוע ניגש אליהם קולונל האנס לנדה ומתחיל לתחקרם. הוא שואל את גברת פון האמאסמארק לפשר פציעתה ברגל והיא משקרת לו כי מקור הפציעה הוא בתאונת טיפוס הרים. בהמשך הוא מבקש להכיר את מלוויה הממזרים אשר התחפשו לאיטלקים ומצליח בעזרת שליטתו השוטפת בשפה האיטלקית לעלות על המזימה. לאחר כניסת רוב הקהל להקרנה, הוא מתחקר את האמרסמארק בחדר פרטי ובודק האם הנעל שמצא במסבאה מתאימה לה. לאחר שמתברר לו כי חשדותיו אומתו, הוא חונק אותה למוות ומורה לעצור את ריין ויוטוביץ'.

לאחר שהוציא את ריין ויוטוביץ' מהקולנוע, לנדה מציע להם עסקה: הוא יאפשר את המשך הפעולה על ידי עומר ודוני שנותרו באולם, בתוספת הדינמיט שלקח מאלדו והניח תחת מושבו של היטלר, ובכך תושמד ההנהגה הנאצית ויושם הקץ למלחמת העולם השנייה - אם יקבל חסינות מפני העמדה לדין על פשעי מלחמה, עיטור הכבוד של הקונגרס האמריקאי עבורו ועבור ה"ממזרים", אזרחות אמריקאית, פנסיה צבאית מלאה וקרקע משלו על האי ננטקט במסצ'וסטס. הוא גם דורש שיגידו שהוא היה שותף למבצע. המפקד של ריין מסכים לעסקה.

בינתיים בהקרנת הבכורה, מתחיל הסרט ונראה כי הקהל מגיב בהתלהבות רבה. שושנה מתכוננת בתא המקרין לשריפת האולם, ואילו מרסל נועל את דלתות האולם ומחכה מאחורי מסך הקולנוע, מוכן להצית את גלגלי הסרטים. פרדריק צולר עולה אל תא המקרין אל שושנה, אך היא דוחה את חיזוריו והוא מוחה על כך ומתפרץ לתא. שושנה משטה בו להאמין שהיא נכנעת לרצונותיו ומבקשת שינעל את הדלת, אך כשהוא מסתובב היא יורה בו והוא נופל. לאחר מבט בדמותו בסרט, שושנה מרחמת עליו וניגשת אל צולר הנאנח, אך הוא יורה בה. שניהם שוכבים מתים על רצפת חדר ההקרנה.

במקביל, הקהל בקולנוע נדהם כאשר לקראת סיום הסרט מופיעה על המסך דמותה המוקלטת של שושנה, המודיעה כי היא יהודיה והצופים כולם עומדים להישרף. מרסל מצית את הסרטים, וכך המסך והאולם כולו עולים באש. דמות פניה של שושנה ממשיכה להיות מוקרנת על גבי המסך העולה באש ועשן. דוני ועומר אורבים להיטלר מחוץ לתאו ומחסלים אותו ואת יוזף גבלס, הרמן גרינג ומרטין בורמן. מתאו של הפיהרר יורים דוני ועומר לתוך ההמון המנסה לנוס. זמן קצר לאחר מכן, הדינמיט שלנדה לקח מרגליו של אלדו, והניח תחת מושבו של היטלר מתפוצץ, ובתוספת הפצצות של דוני ועומר שעמדו בסמוך, נוצר פיצוץ ענק שהורג את כל הנוכחים באולם.

בסצנה האחרונה, נוסעים לנדה והנהג שלו, עם ריין ויוטוביץ, אל קו החזית האמריקאי, שם הוא מסגיר את עצמו כחלק מהעסקה שנקבעה. בקו החזית, הוא נותן את הנשק שלו לריין במעשה סמלי של כניעה. ריין מבקש את הסכין שלו בחזרה ולאחר מכן אוזק את לנדה באזיקים. ריין יורה בנהג של לנדה ומורה ליוטוביץ לקרקף אותו. לנדה זועם ונחרד, וריין אומר לו שהממונים עליו רק ינזפו בו בשל הפרה קלה זו של תנאי העסקה ולא יענישו אותו.

לבסוף, ריין עושה ללנדה מה שעשה לכל נאצי ששחרר בחיים לאחר תקיפותיו: חורט על מצחו צלב קרס.

יצירת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוונטין טרנטינו עסק בכתיבת התסריט במשך יותר מעשור. הוא ראה בתסריט יצירת המופת האולטימטיבית שלו, והרגיש שעל התסריט להיות הדבר הטוב ביותר שכתב אי פעם. טרנטינו תכנן את הסרט ב-2001 כמערבון, שהתפתח בהמשך לגרסה של הטוב, הרע והמכוער בזמן מלחמת העולם השנייה בשטחי צרפת הכבושה. הסיפור שונה לעלילה על שתי יחידות של צבא ארצות הברית שנהגו לקרקף את הגרמנים.

השחקן מיכאל פסבנדר סיפר כי במקור אמור היה הסרט לצאת לאקרנים בשנת 2004, אולם בשנת 2002 טרנטינו הבין ש"ממזרים חסרי כבוד" עומד להיות סרט גדול מהמתוכנן, ובנוסף בתקופה זו עבדו מספר במאים אחרים על סרטים הקשורים למלחמת העולם השנייה. לפיכך העדיף להפיק בתקופה זו שלושה תסריטים כמעט גמורים אחרים שלו, ואמר על "ממזרים חסרי כבוד" כי "זה אחד מהתסריטים הטובים ביותר שאי פעם עשיתי; אבל אני מתקשה לכתוב לו סיום." כתוצאה מכך דחה את ההפקה והשקיע בבימוי של שני סרטי "להרוג את ביל".

לאחר השלמת "להרוג את ביל", טרנטינו קיצץ את אורך התסריט ל-220 עמודים ותכנן להתחיל את ההפקה ב-2005. על פי הפרטים המוקדמים על הסרט, תוארה עלילה על קבוצת חיילים שנמלטו מהוצאתם להורג ויוצאים למשימה כדי לעזור לבנות הברית. הוא תיאר אותם כגברים שאינם מן הסוג הטיפוסי של גיבורי מלחמה, והסרט תואר כמערבון ספגטי בצרפת הכבושה בערך בתקופת הפלישה לנורמנדי.

טרנטינו הסביר את כוונותיו: "אני הולך למצוא מקום שדומה בדרך זו או אחרת, ליישובים הספרדים במערבוני הספגטי - שטח הפקר. עם חיילי ארצות הברית, האיכרים הצרפתים, המתנגדים הצרפתים וכוחות הכיבוש הגרמנים - זה היה סוג של שטח הפקר. זה באמת יהיה מערבון הספגטי שלי אבל עם איקונוגרפיה של מלחמת העולם השנייה."

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריסטוף ואלץ בפסטיבל קאן 2009

הביקורות על הסרט היו ברובן חיוביות. הסרט דורג בציון ממוצע של 8.3 מתוך 10 ב-IMDb, עם הקונצנזוס: "הז'אנר הקלאסי של טרנטינו. ממזרים חסרי כבוד הוא אלים, חסר מעצורים, ומבדר ביסודו".

מבקר הסרטים ג'יימס בירדנלי נתן לסרט את הציון 4 מתוך 4 כוכבים, הסרט הראשון של 2009 שקיבל ציון זה. לדבריו, "ממזרים חסרי כבוד של קוונטין טרנטינו הפך לסרט הכי טוב שלו מאז ספרות זולה"; הוא תיאר את הסרט כ"חתיכת נסיעה מהנה." רוג'ר אברט העניק גם הוא לסרט ארבעה כוכבים, וכתב כי הסרט הוא "גדול, סרט מלחמה נועז שירגיז מעטים, יזעזע אחרים ויראה שוב שהוא הדבר האמיתי". אן תומפסון מ"וראייטי" שיבחה את הסרט, אך סברה כי זו לא יצירת מופת, בטענה ש"ממזרים חסרי כבוד הוא כיף גדול לצפייה, אבל הסרט לא לגמרי נוגע... אתה לא נכנס לתוך העולם של הסרט ולוקח בו חלק, אלא צופה בו ממרחק."

לא כל הביקורות היו חיוביות. המבקר הבריטי פיטר ברדשו הצהיר שהוא מאוכזב. לדניאל מנדלסון, תסריטאי ומבקר, הפריעה הצגתם של החיילים היהודים-אמריקאיים כמבצעים מעשי זוועות דומים למעשי הנאצים: "טרנטינו סיפק אלימות נקמנית... על ידי הפיכת היהודים לנאצים."

ליאל לייבוביץ ביקר את הסרט על חוסר עומק מוסרי, וטען כי כוחו של הקולנוע טמון ביכולת להעביר ידע והבנה של תקופת המלחמה, אבל "ממזרים חסרי כבוד" משמש כ"אלטרנטיבה למציאות, עולם קסום ודמיוני שבו אנחנו לא צריכים לדאוג למורכבות של המוסר, היכן שאלימות פותרת הכל". אנתוני פרוש טען כי הסרט לא הצליח לפתח את הדמויות באופן מספק, וכי הוא "שובה לב, אך חסר מבחינת תוכן יהודי".

התגובות של מבקרי הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל קאן היו מעורבות. העיתון הצרפתי "לה מונד" קטל אותו, בטענה ש"טרנטינו הולך לאיבוד בתוך מלחמת עולם שנייה בדיונית". עם זאת, הסרט קיבל כשמונה עד עשר דקות של מחיאות כפיים סוערות על ידי המבקרים לאחר ההקרנה הראשונה בקאן. בנוסף, קיבל כריסטוף ואלץ את פרס שחקן המשנה הטוב ביותר בסיום הפסטיבל.

הסרט היה מועמד ל-4 פרסי גלובוס הזהב, כולל הסרט הטוב ביותר (דרמה). הסרט הועמד ל-8 פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר. ואלץ זכה בפרס האוסקר ובפרס גלובוס הזהב לשחקן המשנה הטוב ביותר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]