ממלכת לאון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממלכת לאון (עב')
Reino de León (ספ')
Reinu de Llión (לאו')
Leon banner.svg

דגל
Leon Arms.svg
סמל
אירועי הקמה חלוקת ממלכת אסטוריאס. גארסיה הראשון יורש את ממלכת לאון.
הוקמה 910
אירועי פירוק איחוד הממלכות בין ממלכת קסטיליה וממלכת לאון מובילים ליצירת הכתר של קסטיליה.
התפרקה 1301
ישות קודמת Emblema del Reino de Asturias.svg ממלכת אסטוריאס
Bandeirareinogaliza.svg ממלכת גליסיה
ישות יורשת Bandera de la Corona de Castilla.svg כתר קסטיליה
PortugueseFlag1143.svg ממלכת פורטוגל
משטר מונרכיה
שפה לטינית, לאונזית‏‏‏[1], אסטורית, קסטיליאנית, גליסית-פורטגזית, וייתכן שגם מוסערבית
יבשת אירופה
עיר בירה לאון (עיר)
קואורדינטות הבירה 42°36′N 5°35′W / 42.600°N 5.583°W / 42.600; -5.583קואורדינטות: 42°36′N 5°35′W / 42.600°N 5.583°W / 42.600; -5.583
שטח נכון ל-1030 90,000 קמ"ר
דת נצרות (רומית קתולית), אסלאם, ויהדות.
מפת ממלכת לאון בשנת 1030.

ממלכת לאון הייתה מדינה עצמאית באזור הצפון-מערבי של חצי האי האיברי. היא נוסדה ב-910 כאשר העתיקו הנסיכים הנוצריים של אסטוריאס לאורך החוף הצפוני של חצי האי את מקום מושבם העיקרי מהעיר אוביידו לעיר לאון. ב-1139 הפכו המחוזות האטלנטיים לממלכת פורטוגל, והחלק המזרחי, הפנימי יותר של הממלכה, הפך לחלק מממלכת קסטיליה ב-1230.

מ-1296 עד 1301 הייתה ממלכת לאון שוב עצמאית ואחרי האיחוד עם קסטיליה היא שמרה על מעמדה כממלכה עד 1833, עת מוזגה לתוך ממלכת ספרד המאוחדת, כאחד מאזוריה. ב-30 בנובמבר 1833 פורקה למחוזות לאון, סמורה, וסלמנקה. ב-1978 מוזגו שטחיה של ממלכת לאון, יחד עם שישה מחוזות מקסטיליה הישנה, לתוך הקהילה האוטונומית של קסטיליה ולאון.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר לאון נוסדה על ידי הלגיון הרומי השביעי (בדרך כלל נכתב Legio Septima Gemina, בעברית - לגיון התאום השביעי). היה זה מקום המפקדה של הלגיון בתקופת האימפריה המאוחרת וכן היה זה מרכז למסחר בזהב אשר נכרה באזור לאס מדולאס הקרוב. ב-540 נכבשה העיר על ידי המלך הוויזיגותי-אריאני ליובגילד, אשר לא הפריע לאוכלוסייה הקתולית נוצרית המבוססת זה מכבר. ב-717 נפלה לאון שוב, לידי המורים. לאון הייתה מהערים הראשונות שנכבשו מחדש ברקונקיסטה הנוצרית של חצי האי האיברי, והפכה לחלק מממלכת אסטוריאס ב-742.

לאון הייתה עיירה קטנה בזמן הזה, אך כאחת הערים הרומיות לשעבר בממלכת אסטוריאס, הייתה בעלת חשיבות . במהלך התקופה הוויזיגותית שימשה העיר מושב ההגמון, ושילוב העיר לתוך ממלכת אסטוריאס הביא לגיטימיות למלכי אסטוריאס אשר ביקשו להנהיג כנסייה איברית מאוחדת בתקופה שבה רובו של חצי האי האיברי היה תחת שלטון מוסלמי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-9-10: הייסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאון נוצרה כממלכה נפרדת כאשר המלך האסטורי, אלפונסו "הגדול", חילק את ממלכתו בין שלושת בניו. לאון נורשה לידי גארסיה הראשון. יורשו היה אורדוניו השני, מלך לאון (914-924) שהעביר את בירת ממלכת אסטוריאס ללאון.

אורדוניו השני, מלך לאון היה גם מנהיג צבאי אשר הנהיג משלחות צבאיות מלאון דרומה לסביליה, קורדובה, וגואדלחרה, בליבה של הטריטוריה המוסלמית.

לאחר מספר שנים של מלחמות אזרחים בתקופת שלטונם של פרואלה השנייה, אלפונסו פרוילאס ואלפונסו הרביעי; בשנת 931 עלה רמירו השני לכס המלוכה, והביא יציבות לממלכה. כמפקד צבאי נועז אשר הביס את המוסלמים בשטחיהם שלהם, משלחותיו הצבאיים הביאו לכך שעמק הדוארו הפך לשטח הפקר בין הממלכות הנוצריות בצפון והממלכות המוסלמיות בחצי האי האיברי. רמירו השני אשר כונה "השטן" על ידי אויביו המוסלמים בשל כושרו הצבאי, הנהיג את הכוחות הלאונזים בכיבוש מדריד, וכיבוש הפרובינציה של טולדו, בליבה של החליפות של קורדובה.

הממלכות הנוצריות הספרדיות בערך בין השנים 925-929; ניתן לשים לב כי קסטיליה הינה רוזנות לאונזית ולא ממלכה עצמאית, וכן כי גליסיה היא ממלכה עצמאית.

במקביל להתקדמותם של הכוחות הלאונזים היה תהליך אשר נקרא רֶפּוֹבְּלַאסְיוֹן, אשר כלל איכלוס מחדש של אזור המֶסֶטַה באנשים מגליסיה ובמיוחד מאסטוריאס ולאון. הגירה זו של אנשים לאונזים השפיעה בצורה עמוקה על ההשפה הלאונזית. במהלך תקופת הרֶפּוֹבְּלַאסְיוֹן נוצרה צורת אמנות חדשה בשם האמנות המוסערבית. אמנות מוסערבית היא ערבוב של יסודות ויזיגותים, קלטים, מוסלמים וביזנטים. דוגמאות נכבדות לאמנות זו הם הכנסיות הלאונזיות בסן מיגל דה אסקאלדה, וסנטיאגו דה פניאלבה.

במהלך המאה ה-10, ממלכת לאון התפשטה דרומה ומזרחה, ובכך מבטיחה את הטריטוריה שתוודע בשם רוזנות בורגוס. מבוצרת עם מספר מבצרים בורגוס נשארה בתוך לאון עד לשנות ה-930, כאשר הרוזן פרנאן השני מקסטיליה החל במערכה להרחיב את בורגוס ולהפוך אותה לעצמאית ולניתנת להורשה מאב לבן. הוא לקח לעצמו את התואר רוזן קסטיליה כהתייחסות למבצרים (castillos בספרדית) הרבים באזור (מסביב לבורגוס), והמשיך להרחיב את אזורו על חשבונה של לאון על ידי כריתת ברית עם חליפות קורדובה, עד 966 לסה"נ, אז הוא הובס בידי סנצ'ו הראשון, מלך לאון.

המאה ה-11: שיא קיומה והתפתחות הערים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת לאון המשיכה להיות החשובה ביותר בין כל הממלכות של חצי האי האיברי. עם זאת, סנצ'ו השלישי, מלך נווארה (1004-1035) איחד לתוך תחום שלטונו את רוזנות קסטיליה בשנות ה-1020, והוסיף את לאון בשנה האחרונה לחייו, ובכך השאיר את ממלכת גליסיה לעצמאות זמנית. בחלוקת האדמות שבאה אחרי מותו, בנו פרננדו ירש את רוזנות קסטיליה. שנתיים לאחר מכן, פרננדו כבש את לאון וגליסיה. במשך שלושים שנה, עד מותו ב-1065, הוא שלט על הממלכה המשולבת של קסטיליה ולאון כפרננדו הראשון, מלך לאון. במאבקים האלו שבתוך תרבות ענייה ומבודדת, אשר בה ייצור מלח ונפחות נחשבו כתעשיות, הצבאות אשר הכריעו את גורל הממלכות הורכבו ממאות בודדות של אנשים לוחמים.

הנס של המלכים הלאונזים בימי הביניים (עד למאה ה-13). זהו אחד מהדגלים ההרלדיים העתיקים בעולם, ואשר עדויות לקיומו קיימות עוד משנת 1150.

מוקדם במהלך קיומה, לאון שכנה ישירות מצפון לחליפות קורדובה העשירה, המתוחכמת, והחזקה. כאשר מחלוקות פנימיות פלגו את הנאמנויות האנדלוסיות במאה ה-11, עידן חדש נוצר שבו את החליפות הגדולה החליפו ממלכות הטאיפה הקטנות. במצב החדש הזה הממלכות הנוצריות כבר לא היו צריכות לשלם מס לחליפות, אלא יכלו לדרוש תשלומים (Parias) בתמורה לטובות או בגלל סחיטה.

וכך, למרות היותם מושפעים במידה מעטה מהמדינות היורשות של החליפות לשעבר, פרננדו הראשון הלך על פי דוגמתם של רוזני ברצלונה ומלכי אראגון, והוא נהיה עשיר מאוד מהתשלומים של ממלכות הטאיפה. כאשר הוא מת ב-1065, אדמותיו והתשלומים חולקו בין שלושת בניו, אשר מהם גארסיה צץ כמנצח, בעימותים הקלאסיים בין האחים, הנפוצות בירושות פאודליות.

מעט באירופה ידעו על עושר חדש וגדול בממלכה כה מבודדת שלהגמונים בה כמעט ואין שום קשר אם רומא, חוץ מכך שפרננדו ויורשיו (מלכי לאון וקסטיליה) היו התורמים הגדולים של מנזר קלוני, בו ראש המנזר הוגו (מת 1109) לקח על עצמו את כנסיית המנזר השלישית, הענקית, שהייתה כ"כוכב הצפון" לכל אדם בסביבה. דרך סנטיאגו הביאה צליינים מכל רחבי אירופה המערבית לקבר המשוער של השליח יעקב בן זבדי בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה, והאכסניות הגדולות והכנסיות לאורך הדרך, עודדו בנייה בסגנון רומנסקי.

אלפונסו השישי היה המלך החשוב ביותר של לאון בימי הביניים. הוא נטל תחילה את השלטון על לאון, ולאחר מכן קסטיליה וגליסיה, וכאשר אחיו מת בהתקפה על העיר הלאונזית סמורה, הוא הוכתר כקיסר ספרד וקיבל כבוד מכל המלכים של חצי האי האיברי.

המאה ה-12: קשר בין הנצרות לאסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-12 אירופה השלימה התקדמות ענקית בתחום האינטלקטואלי תודות ללאון ולקסטיליה. דרך הארצות המוסלמיות הצליחו תושבי חצי האי האיברי להציל עבודות קלאסיות אשר נשכחו קודם לכן באירופה, וכן בעזרת המגע עם המדענים המוסלמיים.

דרך סנטיאגו רק עזרה להגדיל את סחר החליפין בידע בין ממלכות לאון, קסטיליה, ושאר אירופה ביותר ממובן אחד.

במאה ה-12 גם הופיעו מספר מסדרים דתיים המבוססים על פי הסגנון האירופי כמו מסדר קלטראבה, אלקנטארה, סנטיאגו. וכן נוסדו גם מספר רב של מנזרים ציסטרסיאניים.

המאות ה-13-14: לאון וקסטיליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Flag of Spain.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של ספרד

היספניה

הכיבוש המוסלמי של ספרד

אל-אנדלוס והרקונקיסטה

ממלכת ספרד

ספרד ההבסבורגית

עידן ההארה

המאה ה-19

אנרכיזם בספרד

הרפובליקה הראשונה

הרסטורציה

הרפובליקה השנייה

מלחמת האזרחים

שלטון פרנקו

ספרד המודרנית

ספרד


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממלכת קסטיליה

כיבוש טולדו, הבירה הויזיגותית העתיקה, ב-1085 על ידי אלפונסו השישי, מלך לאון הייתה נקודת מפנה בהתפתחותם של לאון וקסטיליה וציון דרך בתולדות הרקונקיסטה. מוזערבים נוצרים מאל-אנדלוס עברו צפונה כדי ליישב את אזורי הספר הנטושים, והראייה המסורתית של ההיסטוריה הספרדית הייתה שהם הביאו איתם את שאריות התרבות הקלאסית והוויזיגותית, וכן אידאולוגיה חדשה של "רקונקיסטה" - מסע צלב נגד המורים. היסטוריונים מודרניים רואים בכיבוש טולדו כסמן לשינוי בסיסי ביחסים בין הדרום המורי אשר נשתנו מסחיטה פשוטה של מס עובד להתפשטות טריטוריאלית מוחלטת. אלפונסו השישי נשאב לתוך הפוליטיקה המקומית על ידי הסכסוך הפנימי בתוך טולדו וירש את הבריתות הפוליטיות של ערי המדינה. הוא מצא עצמו מול בעיות שאותם לא הכיר קודם, כמו מינוי והתמודדות עם ההגמון הקתולי בטולדו, והצבת חילות מצב במעוזים מוסלמים קטנים, הטאיפאס, אשר היו תלויים בטולדו ואשר קנו את טובת המלך בזהב, ממסחרם עם אל-אנדלוס והמגרב. בכך, אלפונסו השישי מצא את תפקידו כמלך קתולי מוגדר מחדש כאשר הוא שולט על ערים גדולות בעלות נתינים עירוניים מוסלמים ומתוחכמים, ואוכלוסייה נוצרית גודלת.

שני הממלכות, לאון וקסטיליה, נפרדו בשנת 1157, כאשר תבוסה גדולה של אלפונסו השמיני, מלך קסטיליה החלישה את סמכותה של קסטיליה.

שני המלכים האחרונים של ממלכת לאון העצמאית (1157-1230) היו פרננדו השני ואלפונסו התשיעי. פרננדו השני הוביל את לאון בכיבושה של מרידה, עיר אשר קיימת עוד מתקופת הרומאים. אלפונסו התשיעי, מלבד כיבוש כל אקסטרמדורה (כולל הערים קסרס ובדחוס), היה המלך המודרני ביותר בתקופתו, והוא ייסד את אוניברסיטת סלמנקה ב-1212 וכינוס הפרלמנט הראשון עם ייצוג לאזרחים אשר נראה במערב אירופה - הקורטס של לאון.

המלך האחרון של ממלכת לאון העצמאית, אלפונסו התשיעי, לא רצה שממלכתו תעלם מהמפה עם מותו ומינה את יורשיו כסאנצ'ה ודולצה, בנותיו מאשתו הראשונה. לאחר מותו של אלפונסו התשיעי ב-1230, בנו מברנגלה, מלכת קסטיליה, פרננדו השלישי, מלך קסטיליה, פלש ללאון ונטל על עצמו את הכתר. בכך הוא הפך לריבון המשותף של שני הממלכות מאז מותו של אלפונסו השביעי ב-1157. במקביל, מחוזות החוף האטלנטיים נפרדו מממלכת לאון והפכו לממלכת פורטוגל העצמאית.

האיחוד בין לאון וקסטיליה מעולם לא היה מקובל על העם הלאונזי. למלך פרננדו השני נדרשו שנתיים כדי לדכא מרידות לעצמאות בממלכת לאון. לכן, בנו אלפונסו העשירי החזיר את העצמאות לממלכת לאון, אך זה לא כובד על ידי יורשו סאנצ'ו השביעי. אחיו חואן, חיכה עד 1296 כאשר סאנצ'ו מת, כדי להיות מוכתר - חואן הראשון, מלך לאון, גליסיה, וסביליה. ב-1301 חואן הוכרח לוותר על כס המלוכה, ומלך קסטיליה נטל את הכתר של לאון ואיחד את שני הממלכות.

המאות ה-15-18: הכתר של קסטיליה, משבר ואימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכתר של קסטיליה

ממלכת לאון קיימה את מבנהה במהלך העת החדשה ושימרה את המאפיינים של הארגון הטריטוריאלי, אשר הישתקפו במפות של המאות ה-16‏‏, ה-17, וה-18. וכן גם במוסדות כמו האדלאנטמיינטו של ממלכת לאון, נציב תלונות הציבור של ממלכת לאון, וכו'.

המאה ה-19: העלמותה הרשמית של הממלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעתה האחרונה של ממלכת לאון במהלך ההיסטוריה הייתה בין ה-1 ביוני עד ל-25 בספטמבר 1808, כאשר החונטה הפטריוטית של לאון נטלה על עצמה את הריבונות על ממלכת לאון במהלך מלחמת העצמאות של ספרד. חונטה זו התקיימה עד אשר זו מסרה את הריבונות לחונטה העליונה המרכזית של ספרד על פי החוק של חוקתה.

ב-1833 הוחל בחלוקה למחוזות (ושנמצאת בתוקף עד היום) אשר נעשתה בהנהגתו של חבייר דה בורגוס. חלוקה זו העלימה בצורה סופית את כל החלוקות הטריטוריאליות הקודמות. עם יצירת המחוזות, הועברו מחוזות שלמים לתוך אזורים שלהם לא היה שום גוף מנהלי עליון או סמכות. אחד מהם הוא לאון.

ממשל: הקורטס והמועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו כל הממלכות הימי-ביניימיות, הכוח העליון בחסד האל היה שייך למלך. עם זאת במהלך השנים התפתחו קהילות כפריות ועירוניות אשר קיבלו החלטות בנוגע לבעיות היום-יום.

כך התפתחו המועצות, או הקונסיליום כצורה של שלטון עצמי של גרעינים באוכלוסייה אשר בהם כל היושבים היו מיוצגים כמו שמעידה על כך מועצת ברבחה, סן סדורניל ובאריו (955):

"אנו כולנו, אשר אנו חלק ממועצת ברבחה, באריו, וסן סדורניל, גברים ונשים, צעירים וזקנים, בוגרים וקטינים, רשעים וטובים [...]"

מועצות אלו התפתחו למועצות ייצוגיות אשר בה חלק אחד מהיושבים ייצג את השאר. בצורה זו השיגו המועצות את הכוח למנות שופטים ושוטרים, ראשי ערים, כרוזים, ולבלרים.

לפני עליית כוחם של המועצות, היה צורך בקיום תקשורת בין המלך והמועצות השונות, וכך נולד הקורטס של לאון בשנת 1188 בעיר לאון. בקורטס של לאון הימי-ביניימי, תושבי הערים היו קבוצה קטנה המוכרת בשם "לבוראטורס" (Laborators) אשר לא היו בעלי סמכות לחוקק חוקים, אך היו בנקודת קישור בין המלך ושאר הממלכה, דבר אשר ממלכות לאון וקסטיליה היו חלוצות בו בימי הביניים באירופה. הקורטס היה מורכב אם כן משלושה מעמדות - הכמורה, האצולה, ונציגי הערים, ואשר הופיעו במעין דיאלוג בין המלך והכמורה מחד, ונציגי הערים והכפרים מאידך.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת לאון ייצרה חלק מהכתבים העתיקים ביותר בשפות הרומאניות של חצי האי האיברי: ה"נודיסיה דה קסוס".

היקף הטריטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני יצירת הכתר של קסטיליה יחד עם ממלכת קסטיליה, ממלכת לאון כיסתה את השטח המצוי כיום בתחומם של ההקהילות האוטונומיות: גליסיה, נסיכות אסטוריאס; וכן גם המחוזות לאון, סמורה, חלקו הגדול של מחוז סלמנקה, ושל המחוזות ויאדוליד[2], פלנסיה[2](הסיבה לכך היא שבמספר מפות מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, המחוזות לעיל נכללו באזור ההיסטורי של לאון), וכן גם החלק המערבי של מחוז קסרס, בדחוס, וצפון מחוז הואלבה.‏[3][4]

קיסרים לאונזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תואר זה אומץ במאה העשירית לסה"נ על ידי המלכים הלאונזים כביטוי לשאיפה לכינון חצי אי איברי מאוחד, ואשר ממנו משתמעת העליונות המדינית של לאון לעומת שאר הממלכות בחצי האי שנוסדו באותה העת. המלכים הלאונזים שאפו להקים מחדש את המדינה ההיספנו-גותית, בהאמינם כי הם היורשים הישירים של המלך הוויזיגותי האחרון, רודריק. כבר באסטוריאס במאה ה-11 החל הרעיון הקיסרי להתקבל, במיוחד תחת שלטונו של אלפונסו השלישי המכונה "מגנוס אימפרטור" (Magnus Imperator) או "אימפרטור נוסטר" (Imperator Noster).

אורדוניו השני "אימפרטור לגיוננסה" (Imperator Legionense), רמירו השני "מגנוס בסילאוס" (Magnus Basileus), רמירו השלישי, אלפונסו החמישי, ברמודו השלישי, סאנצ'ו השלישי, מלך נווארה (האחרון נשא את התואר אחרי שירש את כס לאון וקסטיליה), אימצו את התואר קיסר.

פרננדו הראשון היה מכונה "רקס אימפרטור" (Rex Imperator = מלך קיסר), ואלפונסו השישי, מלך לאון לקח על עצמו את התואר "קיסר כל היספניה" (Imperator totius Hispaniae). ב-1135, אלפונסו השביעי הוכתר בצורה חגיגית קיסר לאון. בין הוסאלים שלו נמנו מלכי אראגון, נווארה, פורטוגל, רוזני ברצלונה, ועוד כמה מלכים מוסלמים, אשר עם מותו של הקיסר דחו את העליונות התאורטית שמטבעה הייתה חלק מהתואר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]