מנדט השמים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מנדט השמים הוא מונח בהגות המדינית הסינית שנטבע במהלך עליית שושלת ג'ואו לשלטון.

על פי התפיסה המכונה "מנדט השמים", השמיים (במובן הכוח העליון, האלוהות) מעניקים את זכות השלטון לבני אדם ישרים ולא לרעים ולמושחתים, מכאן זכותה של שושלת קיסרית חדשה להפיל שושלת קיימת, במידה והשושלת המופלת מושחתת ומכאן ההצדקה להפלת שושלת שאנג. תפיסה זו, המנוגדת לתפיסה שהקיסר הוא בן השמיים, מקנה צידוק להחלפת השושלת המכהנת. אולם בכך תמון גם את זרע הפורענות של השיטה, כשכל אדם, ולו גם בן למשפחה חסרת יחוס, יכול לאתגר את המשפחה הקיסרית בטענה שסר חינה בעיני השמים והמנדט עבר אליו.

לאורך תקופות סין הקדומה, וסין הקיסרית, שימשה טענה למנדט השמים, ככלי בידי מפילי שושלות, ומדיחי קיסרים.

הדוכס של ג'ואו שחבר למלך הראשון של השושלת של ג'ואו, בקרב מויה בו הפילו מהשלטון את אחרון מלכי שושלת שאנג, תוך הטבעת המונח מנדט השמים

קונפוציוס, הפילוסוף הסיני החשוב ביותר, ביסס את המושג בפילוסופיה שלו. על פיו, מנדט השמיים שמור לשליט שהוא "איש המעלה" (סינית- 君子 ג'ונזי), האדם האידאלי על פי קונפוציוס, וחי על פי העקרונות שמחייבים את איש המעלה.

הופעת הטיעון לראשונה - קרב מוּיֵה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סיום האלף השני לפנה"ס הופיעה שושלת ג'ואו, בתחום שליטת שושלת שאנג סביב אגן הנהר הצהוב, כשהיא דוחקת את רגלי שושלת שאנג. בשנת 1046 לפנה"ס נערך קרב מויה, בו הצליחו שליטי ג'ואו (המלך והדוכס) להכניע את אחרון מלכי שושלת שאנג די קסין.

אחת האמונות במורשת הסינית היא שישנם שני סוגים של רוחות: הרוח הגדולה, שהיא רוח השושלת, ורוחות המשפחה, שיכולות לנהל משא ומתן עם הרוח הגדולה. קיימת היררכיה בעולם הרוחות. במקרה של שושלת שאָנְג, הרוח הגדולה הייתה שאָנְג-די (shangdi 上帝 ה"אל במרומים"). כאשר שושולת ג'וֹאוּ הפכה לשולטת, נדרשה הוכחה לכך שהרוחות שלה הן החזקות ביותר ורוחות האב של המלך הן הגבוהות בהיררכיה. כדי להצדיק את השינוי ההיררכי בעולם הרוחות, הרוח הגדולה הוחלפה משאָנְג-די לרוח בשם טְיׇאן ("שמיים" 天), שאינה מעניקה מעמד של קבע לרוחות משפחה מסוימת, אלא מקנה מנדט על תנאי לשושלת הזכאית לכך, ומסירה מנדט זה כשהזכאות פגה בשל שלטון כושל.

תפיסות הטיעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיעון: צדיקים מול מושחתים ורשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי גרסה זו ניתנה זכות השלטון לישרים ולא לרעים ולמושחתים, ויש זכות לשושלת קיסרות חדשה להפיל שושלת קיימת עקב היותה של השושלת המופלת מושחתת. ההוכחה לצדקת המהלך, טמונה בהצלחתו, כלומר מהלך שייכשל לא נועד להצליח מתחילה, בעוד הפיכה מוצלחת היא הוכחה לצדקת המורדים.

טיעון לפי התפיסה הדאואיסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפיסה הדאואיסטית, המאוחרת יותר, טוענת שמורת רוחם של השמים מובעת באמצעות אסונות טבע, כדוגמת רעידות אדמה, בצורת, שיטפונות, ארבה, מקרי מוות תכופים של השליטים.

דוגמאות טיעון: צדיקים מול מושחתים ורשעים, למנדט משמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפלת שושלת שאנג על ידי שושלת ג'ואו בפיקוד שליט ג'ואו המלך וו, ודודו העוצר, הדוכס של ג'ואו, שליטי ג'ואו מתוארים כצדיקים ומוסריים, ואילו מלך שאנג מתואר כרשע גמור, הולל, שתיין, רוצח בדם קר, פוגע גם באנשים הקרובים ביותר אליו.
  • כיבוש שש המדינות השכנות העיקריות על ידי קיסר שושלת צ'ין הראשון, שאיחד את סין, ראה עצמו כקיסר-אל, וראה בהצלחת הבסת צבאות שכנותיו על ידי הצבא החזק שבנה, אישור לאלוהותו, וזכותו לקיסרות על כל סין.

דוגמאות טיעון לפי התפיסה הדאואיסטית למנדט משמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפלת שושלת האן המערבית על ידי ואנג מאנג קיסר שושלת שין היחיד, נתמכה במותם התכוף של שרשרת קיסרים בשושלת האן המערבית, בין 7 לפנה"ס ועד 8 לספירה שלטו 4 קיסרי האן המערבית.
  • חיסולו של וואנג מאנג על ידי המורדים בשושלת שין, נתמך באסון הצפות קשות של הנהר הצהוב בסין.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]