מנהיגות יהודית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הלוגו של מנהיגות יהודית

מנהיגות יהודית הוא שמה של קבוצה פוליטית ימנית, בהנהגתו של משה פייגלין, הפועלת כסיעה פנים-מפלגתית בליכוד.

תולדות התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה נוסדה בחודש נובמבר 1995, כשנתיים לאחר חתימת הסכמי אוסלו, על ידי מוטי קרפל, שמואל סאקט ומשה פייגלין בניסיון להגיע להשפעה פוליטית ישירה, בעקבות כישלון מאמציה של תנועת "זו ארצנו" לעצור את תהליך אוסלו.

לאחר ניסיון לא מוצלח ב-1998 להביא לבחירתו של פרופ' ירמיהו ברנובר לתפקיד נשיא המדינה [1] בחנו חברי הקבוצה דרכים אחרות למימוש רעיונותיהם וערכיהם. בשנת 2000 הם החליטו להצטרף לתנועת הליכוד. בכך הפכה תנועת "מנהיגות יהודית" לחטיבה בתוך תנועת הליכוד, הקרויה 'חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד'. הייתה זו החלטה יוצאת דופן, שכן בדרך כלל מעדיפים גורמים אידאולוגיים לפעול במפלגות שהשקפותיהן תואמות לחלוטין לשלהן, גם אם תהיינה קטנות.

בבחירות המקדימות בליכוד לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה, הצליח נציג חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד, משה פייגלין, להגיע למקום הארבעים ברשימת הליכוד לכנסת, מיקום שנחשב לכישלון מבחינתו. בהמשך נפסלה מועמדותו על ידי ועדת הבחירות המרכזית (החלטה שאושרה לאחר מכן על ידי בג"ץ). הסיבה לפסילה הייתה הרשעתו בעבירת המרדה במסגרת הפגנות זו ארצנו ואי בקשה לקביעה שהעבירה איננה עבירה שיש עמה קלון, שהעובר עליה נדרש לתקופת צינון לפני שיוכל להתמודד בבחירות לכנסת.

חטיבת "מנהיגות יהודית" בליכוד החלה בשכנוע לאימוץ רעיונותיה ולתמיכה בהם. בבחירות האחרונות למרכז הליכוד נבחרו מאות מחבריה למרכז הליכוד, המונה כיום כ-3,600 חברים. יש מחברי הליכוד המתנגדים לחטיבת "מנהיגות יהודית" ורואים בה ניסיון השתלטות על המפלגה, אולם ישנם רבים מחבריו, ובמיוחד בשורות ותיקיה, שתומכים בה ורואים בה כוח מרכזי וחשוב בליכוד.

בשנת 2005 עיקר פעולתה של התנועה היה בצירוף מתפקדים נוספים לליכוד, במאבק בתוכנית ההתנתקות ובגיוס תמיכה להחלפת ראש הממשלה אריאל שרון במועמדה.

לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה התמודד פייגלין על ראשות התנועה בבחירות הפנימיות. בבחירות אלו זכה פייגלין בכ-13% מהקולות, תוצאה שהוגדרה על ידו כניצחון. בהמשך הוא נמנע מלהתמודד לרשימה לכנסת בתמורה להכרזה של בית הדין של הליכוד כי העבירה שבה הורשע אין עמה קלון [2]. בהמשך התמודד מיכאל פואה על משבצת המושבים ברשימת הליכוד, אך לא הצליח להיבחר.

בתחילת 2006 פרש מהנהגת התנועה מוטי קרפל, שהיה ממייסדיה, על רקע ויכוח בינו לבין חברי התנועה על שאלת המשך דרכה הטקטית של התנועה בליכוד. קרפל היה בדעה שעדיף לרוץ לכנסת בנפרד מהליכוד, בעוד רוב החברים האחרים סברו שיש להמשיך במסגרת הליכוד. לקראת הבחירות המקדימות ב-14 באוגוסט 2007 חזר מוטי קרפל לפעול במסגרת החטיבה.

בבחירות המקדימות לראשות התנועה שנערכו באוגוסט 2007, זכה משה פייגלין ב-23% מהקולות ואילו בבחירות האחרונות שנעשו בליכוד לראשות התנועה , ב- 31.1.12 בהן התמודד מול בנימין נתניהו זכה פייגלין בכ-25% מהקולות. הפעם, לראשונה, רק כשליש מהקולות שקיבל היו מסניפי התנועה שמעבר לקו הירוק ואילו שני שלישים הגיעו מסניפי ליכוד ותיקים במרכז הארץ, שלא נמנו עד כה בין תומכיו.

הבחירות לכנסת השמונה עשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות המוקדמות לרשימת הליכוד לכנסת השמונה עשרה הציבה חטיבת מנהיגות יהודית חמישה מועמדים: משה פייגלין ברשימה הארצית, אסיה אנטוב ושמואל סאקט במקומות המשוריינים לעולים, שגיב אסולין למקום המשוריין לצעירים, כנציג השפלה, ובעז העצני כנציג מחוז יש"ע. את קמפיין הבחירות שלה ניהלה החטיבה תחת הסיסמה "פייגלין, אפשר להאמין".

בנוסף למועמדים שהריצה, המליצה מנהיגות יהודית על הצבעה לרשימה הארצית עבור גלעד ארדן, בני בגין, גילה גמליאל, משה כחלון, אסנת מארק, גדעון סער ורובי ריבלין. חטיבת מנהיגות יהודית גם הפיצה שמות מומלצים עבור חלק מהמחוזות ומומלצים נוספים לרשימה הארצית לבחירה אישית של כל מצביע. רשימת המומלצים נבנתה על סמך הרקורד של האישים בהתנגדות להתנתקות ובתמיכה בעמדות ימניות, אך גם על סמך מוכנותם של המתמודדים להזדהות עם מנהיגות יהודית. כך למשל, גילה גמליאל שלא הייתה בין המורדים המובהקים בימי ההתנתקות זכתה להמלצה של מנהיגות יהודית כי הביעה תמיכה פומבית באנשי מנהיגות וכיוון שהיא הועדפה למשבצת המשוריינת לאישה על פני מירי רגב ‏‏‏[1].

מנהיג הליכוד, בנימין נתניהו, פעל בדרכים שונות להקטנת כוחה של חטיבת מנהיגות יהודית. בין השאר, שונתה שיטת בחירת העולים, כך שבחירתם נעשתה בנפרד מהרשימה הארצית, והוגדל מספר האנשים שכל מצביע רשאי לבחור, מ-10 ל-12. אף נטען שהארכת משך ההצבעה עד 1:00 בלילה נעשתה כדי לפגוע במועמדי מנהיגות יהודית.

נתניהו גם הודיע שהוא אינו מעוניין שחברי כנסת ישתתפו בכנס הבחירות המרכזי של חטיבת מנהיגות יהודית, ב-26 בנובמבר 2008, ואכן לא השתתפו חברי כנסת של הליכוד באירוע. אולם היו מספר מתמודדים שלא מחטיבת מנהיגות שהשתתפו בכנס, בהם איוב קרא, קטי שיטרית, יריב לוין ודני דנון (יו"ר הליכוד העולמי) - שהספיק להגיע אל סוף האירוע ואף לשאת שם נאום‏‏‏[2].

הצלחתה של מנהיגות יהודית הייתה חלקית. פייגלין נבחר למקום ה-20 ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת. לבסוף נדחק למקום ה-36 לאחר ערעור שהוגש על ידי אופיר אקוניס. העולים של חטיבת מנהיגות יהודית לא הצליחו להיבחר, אולם נציגי הצעירים ויש"ע של מנהיגות יהודית - נבחרו. בנוסף, בין הנבחרים במחוזות האחרים, קטי שיטרית במחוז ירושלים, יריב לוין בשפלה, שהוא גם עורך דין שמייצג את מנהיגות יהודית, ודני דנון במישור החוף היו מומלצי מנהיגות יהודית. לעומת זאת, בתל אביב ובחיפה נבחרו נציגים אחרים מאלו שהומלצו על ידי מנהיגות יהודית, בעוד שבשאר המחוזות לא היו למנהיגות יהודית מומלצים.

מומלצי מנהיגות יהודית לרשימה הארצית הצליחו להתברג במקומות גבוהים יחסית, למעט אסנת מארק שלא נכנסה למקום ריאלי.

הבחירות לכנסת התשע עשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לכתחילה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכתחילה הוא עלון תקופתי בהוצאת "מנהיגות יהודית" העוסק בנושאי יהדות, אמונה, מדיניות ועם ישראל, ומופץ באופן קבוע בין חברי מרכז הליכוד ובבתי הכנסת בישראל, יחד עם עלוני פרשת השבוע. עורך העלון הראשון היה מוטי קרפל וכיום עורך אותו שי מלכה. הפצת העלון החלה בתשנ"ז ובמהלך שנת תשס"ו הופסקה הפצתו. בסיוון תשס"ח חודשה הפצת העלון לתקופה קצרה.

הבית הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת קדם תוכנית ההתנתקות הקימו שניים מתלמידי ישיבת עתניאל וחברי "מנהיגות יהודית" בתמיכת ראשי "מנהיגות יהודית" את ארגון הבת "הבית הלאומי". מטרת הארגון הייתה למנוע את קיומה של תוכנית ההתנתקות, ("הגירוש" בלשונם). במהלך פעילותו פעל "הבית הלאומי" בכמה מישורים, שהבולט שבהם היה "ניסוי כלים", חסימת 39 צירי תנועה מרכזיים, אשר בעקבותיו נעצרו כ-300 פעילים. פעילות דומה שנוסתה תקופה קצרה אחר כך הנחילה הצלחה חלקית בלבד לארגון.

מראשי התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]