מינהל מקרקעי ישראל

סמל מינהל מקרקעי ישראל

מינהל מקרקעי ישראל הוא הגוף המנהל את קרקעות המדינה, והוא פועל על-פי חוק יסוד: מקרקעי ישראל, תש"ך-1960.

המינהל מנהל את הקרקעות שבבעלות שלושה גופים:

• מדינת ישראל: מקרקעין שהיו בבעלות הנציב העליון הבריטי ערב הקמת המדינה וכן מקרקעין שנרכשו או הופקעו לטובת המדינה לאחר הקמתה.
• קרן קיימת לישראל: מקרקעין שנרכשו על ידי הקרן במהלך שנות קיומה מאז נוסדה בשנת 1901, למטרת התיישבות יהודית בארץ ישראל.
• רשות הפיתוח: הם מקרקעי מי שהוגדרו על ידי המדינה כ"נפקדים" - ערבים תושבי ארץ ישראל המנדטורית שעזבו את המדינה במהלך מלחמת העצמאות, אשר נמכרו על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים לרשות הפיתוח, גוף שהוקם על פי חוק בשנת 1951. התמורה ממכירתן נמסרה לאוצר המדינה לצרכיו השוטפים, אולם נרשמה, כסכום שיעמוד במסגרת הסדר שלום כולל למימון יישוב הפליטים במקומות הימצאם, בקיזוז התביעות הנגדיות שיהיו ליהודים עולי מדינות ערב על הרכוש שהניחו במדינות אלה.

בניהולו של המינהל נמצאים 93 אחוזים משטח מדינת ישראל שהם כ-‎22 מיליון דונם.

מדיניות המינהל נקבעת על ידי מועצת מקרקעי ישראל, שהוקמה על פי חוק יסוד מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960.

רוכשי אדמות המינהל רוכשים אותן בחכירה לדורות ולא בבעלות. הרכישה היא באחת משתי דרכים:

1. חתימת "חוזה פיתוח" עם המינהל לפיו מתחייב היזם (בין שהינו אדם פרטי העומד לבנות את בית מגוריו על גבי אדמת המינהל, ובין אם זו חברה קבלנית העומדת לבנות בתי דירות למכירה לציבור), לפתח את הקרקע ולבנות עליה בהתאם לתוכניות שאושרו על ידי המינהל.
2. חתימת "חוזה חכירה" עם המינהל, בין אם על ידי האדם הפרטי שהקים את בית מגוריו על אדמת המינהל, בגמר בניית הבית, ובין אם על ידי מי שקנה דירה או נכס אחר, בבניין שהקים קבלן על אדמת המינהל (ובאופן זה גם כל אדם אחר, החל ממי שרכש מן הרוכש הראשון וכל הרוכשים הבאים בשרשרת הרכישות של אותו נכס).

תחומי הפעילות המרכזיים של מינהל מקרקעי ישראל הם:

• ניהול מלאי המקרקעין שבאחריות המינהל
• יצירת עתודות לקרקע בבעלות ציבורית למטרות לאומיות
• שיווק קרקעות והקצאתן לייעודים שונים
• טיפול בחוכרים ובמשתכנים
• פיקוח על שימושי קרקע שונים

מנהל הרשות כיום, הוא בנצי ליברמן.

ועדת רונן ורכישת אדמות המינהל

בשנות ה־90, בעקבות החלטת ועדה ממשלתית שנקראה "ועדת רונן", מועברת זכות בעלות (העדיפה על חכירה) לרוכשי דירות מגורים בשיכונים הציבוריים שנבנו על אדמות המינהל, בעת הרישום הראשון של הדירה ע"ש המשתכן בלשכת רישום המקרקעין (המכונה בציבור בשם "הטאבו") על ידי החברה המשכנת. זאת בהתקיים לגביהם 3 תנאים:

• שהדירה היא בבניה רוויה, דהינו בבית דירות שיש בו לפחות 2 קומות ו 4 דירות.
• שזכויות החכירה של המשתכן הינן מהוונות (דהיינו שמלוא דמי החכירה, עבור תקופת החכירה במלואה, שולמו על ידי המשתכן מראש, דבר המקנה למשתכן פטור מתשלום דמי חכירה שנתיים והפוטר אותו מתשלום דמי הסכמה למינהל בעת מכירת דירתו לאחר).
• שהבניין בו מצויה הדירה לא הוקם על אדמת הקרן הקיימת, אשר באמנת היסוד שלה משנת 1901 אימצה את האמור בתנ"ך ויקרא פרק כ"ה פס' כ"ג

	וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת

(דהיינו שהבניין הוקם על גבי מקרקעין שבבעלות מדינת ישראל או רשות הפיתוח בלבד).

באופן זה נרשמו בשנים האחרונות כ-40,000 דירות בבעלות רוכשיהן והן מהוות מה שנהוג לכנות בציבור "קרקע פרטית".

מחלוקות בנוגע למינהל

שני נושאים הנוגעים למינהל מעוררים מחלוקת בציבור:

1. ניצול אדמות המגזר החקלאי שבבעלות המינהל למטרות מסחריות של הקמת קניונים ושכונות מגורים יוקרתיות, כלומר שימוש חורג. בעניין זה חלו בשנים האחרונות שינויים במדיניות המינהל לכאן ולכאן. תוך כדי התנודות שחלו בעניין זה, הוקמו בשנים האחרונות קניונים ושכונות מגורים על גבי האדמות החקלאיות של קיבוצים רבים. ההתפתחות האחרונה בעניין זה היא ההוראה שנתן היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז בראשית שנת 2005 שלא לאשר את ההחלטה מספר 979 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל, שהעניקה זכויות מסחריות בתוך חלקות המגורים שבנחלות החקלאיות. ככל הנראה הסוגיה בכללותה טרם הוכרעה סופית.
2. איסור החכרת בתי מגורים שהוקמו על אדמות הקק"ל לאנשי המגזר הערבי, כיוון שמטרת הקק"ל כפי שנקבעה באמנת היסוד שלה משנת 1901 היא לרכוש קרקעות להתיישבות יהודים בארץ ישראל. יש הסבורים שיש בכך משום אפליה לא מוצדקת של ערבים ודרוזים אזרחי ישראל. הסיבה לכך היא שלפני קום המדינה היו בבעלות המנדט הבריטי והיישוב היהודי פחות מ־20% מהקרקעות (עוד כמה אחוזים היו ללא בעלות, בעיקר בנגב), לאחר מלחמת העצמאות הגדילה המדינה במהירות את כמות הקרקעות שבבעלותה, וכיום היא מחזיקה בכ־92% מהאדמות בתחומי הקו הירוק. המדינה עשתה זאת בעיקר על ידי הפקעת רכושם של פליטים פלסטינים, אשר ברחו בזמן מלחמת העצמאות, וחזרתם לבתיהם נמנעה. בנוסף, כשני שלישים מהאדמות שהיו בבעלותם של ערביי ישראל, הופקעו (רובן הגדול בזמן הממשל הצבאי). כיום נותרו בבעלותם הפרטית של ערביי ישראל, המהווים כ־18% מאוכלוסיית ישראל, רק כ־3.5% משטח המדינה (אם כי יש לציין שבבעלות פרטית של יהודים, המהווים כ-80% מאוכלוסית ישראל, נמצאים גם כן רק 3.5% משטח המדינה - כלומר, באופן יחסי לגודל האוכלוסיה, כמות הקרקע הפרטית שבידי ערבים גבוהה פי חמש מזו שבידי יהודים).

רוב קרקעות המדינה הוקצו למטרות התיישבות, חקלאות ולכוחות הביטחון. על הקרקעות המוקצות הוקמו כ־700 יישובים יהודיים בכל אזורי המדינה על פי שיטה שנודעה כ"חוזה תלת-צדדי". לפי הסדר זה, קרקעות המדינה נמצאות בחכירה רב-דורית משותפת של:

1. היישוב כקולקטיב.
2. מינהל מקרקעי ישראל
3. הסוכנות היהודית.

כמו כן, ניתנה ליישובים היהודים רשות לסנן את תושביהן על פי התאמתם ליישוב, מנגנון שנוצל ביישובים רבים למניעת כניסתם של אזרחים ערבים. חוקיותו של מערך ממסדי זה עורערה על ידי הפסיקה בבג"ץ קעדאן. שופטי בג"ץ קיבלו את העתירה שהוגשה באמצעות האגודה לזכויות האזרח בישראל וקבעו כי המדינה לא הייתה רשאית לפי דין להקצות קרקעות מדינה לסוכנות היהודית, לצורך הקמת היישוב הקהילתי קציר על בסיס של אפליה בין יהודים לבין מי שאינם יהודים. בינואר 2005 קבע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז כי על הפרקליטות להשיב לבג"ץ על עתירה שהוגשה בנדון, כי עמדת הפרקליטות היא כי על קק"ל למכור אדמות גם לערבים. מזוז ביסס קביעתו על עקרון השוויון.

על המצב שבו רוב מוחלט של אדמות המדינה נמצא בבעלות ציבורית קמו עוררים בטענה כי הדבר מנוגד לעקרון זכות הפרט לקניין חופשי ומונע יוזמה חפשית. מנגד נטען כי ללא בעלות מדינת ישראל על אדמותיה לא ניתן היה לקלוט את גלי העלייה, לאפשר דיור ציבור לעולים, למחוסרי דיור ולזוגות צעירים ולהקים את ערי הפיתוח (באמצעות חברות ציבוריות משכנות כדוגמת עמידר ועמיגור), ואת ההתיישבות החקלאית במלוא היקפה.

מעבר מהחכרה למכירה

פרק זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולשכתב אותו. הסיבה לכך: פירוט יתר.

במסמך של משרד האוצר מחודש אפריל 2009 המציג את הרפורמות המבניות במשק לשנים 2009-2010 נרשם כי יש "להעביר בחוק את הבעלות בקרקע לידי כלל החוכרים המחזיקים בחוזי חכירה לדורות ביעודי מגורים ותעסוקה. ‏‏"

במסמך מוצע להקים רשות מקרקעין ממשלתית חדשה שתנהל את קרקעות המדינה - רשות מקרקעי ישראל.

הרפורמה מתחילה בקרקעות העירוניות אולם בסעיפים 14 ו-15 של אותו מסמך מופיעות הנחיות שמטרתן הפשרת הקרקע החקלאית (המהווה את החלק הגדול בקרקעות המדינה) לסחר נדל"ני.

משרד האוצר מסביר צעדים אלו בכך שלטענתו המינהל מהווה חסם בפני הפיתוח הכלכלי במדינת ישראל, היות שהקרקע מהווה גורם ייצור מרכזי במרבית הפעילויות הכלכליות במשק. ‏‏

שינוי זה הוצע במסגרת חוק ההסדרים 2009 המכיל בתוכו סעיף "הרפורמה במקרקעי ישראל". רפורמה זו, היא למעשה חלק מתהליך של הפרטת המינהל, ונמתחת עליה ביקורת ציבורית רבה, הן בגלל המשמעות הרחבה של הפרטת המינהל ושל מכירת קרקעות המדינה - והן בגלל השיטה של שינוי החוק במסגרת חוק ההסדרים - המונעת דיון ציבורי ראוי בנושא. כמו כן יש הטוענים כי השינוי מנוגד לחוק יסוד: מקרקעי ישראל (1960) ולאמנת קק"ל עם המדינה (1961). (על פי ההסכם הקואליציוני של הליכוד עם ש"ס ‏‏. אם קק"ל לא תסכים לשינויים המוצעים ברפורמה תיסוג מדינת ישראל מאמנה זו איתה, ולמעשה תאבד קק"ל את השפעתה על המדיניות הקרקעית בישראל).

בדיון שנערך בכנסת על הרפורמה במינהל ב22.7.09 בחרו חברי סיעת העבודה לא לנכוח במליאה, למעט "המורדים" במפלגה עמיר פרץ, שלי יחימוביץ', איתן כבל ואופיר פינס שהצביעו נגד הרפורמה. גם חברי סיעת הבית היהודי בחרו להצביע נגד הרפורמה. הרפורמה לא הצליחה לגייס רוב של תמיכה בכנסת ועל כן נדחתה ההצבעה בנושא. חברת הכנסת יחימוביץ' טענה כי מדובר ב"ניצחון האידאלים על האינטרסים".

דעות נוספות על תהליך ההפרטה

מבקרי הרפורמה מצביעים של מספר משמעויות שיהיו לה על החברה הישראלית:

• אין דרך להבטיח שהקרקע בבעלות פרטית לא תירכש גם על ידי גורמים עוינים למדינה.

• מבחינה כלכלית חברתית - בעלי האמצעים שבאפשרותם תהיה רכישת קרקעות, ירכשו לעצמם למעשה כוח בלתי ניתן להתרה על הכלכלה הישראלית, בהיות הקרקע מרכיב ההון הבסיסי ביותר (כמעט ולא ניתן לייצר בלא קרקע). יכולת של המדינה לתכנן ולהיות מעורבת בכלכלה יפחת. הדבר עשוי גם להיות בעל משמעות במציאת דיור לעולים חדשים ויצירת תעסוקה בפריפריה.
• מבחינה סביבתית - ייווצר קושי באכיפת חוקים "ירוקים" ובשמירה על מרחבים ירוקים בכלל על קרקע פרטית. הארגונים הירוקים והאזרחיים איגדו את צעדי המחאה שלהם תחת הקואליציה האזרחית-סביבתית נגד הפרטת הקרקעות, ויצאו בקמפיין ציבורי ותקשורתי תחת הכותרת "ביבי יחלק את ירושלים. לעשירים"[3].

ההתנגדות לרפורמה מגיעה ממגוון רחב של הקשת הפוליטית. בין המתנגדים:

• תנועות הנוער: הנוער העובד והלומד (ותנועת דרור ישראל בכללה), השומר הצעיר, המחנות העולים ובני עקיבא.
• בין מתנגדי הרפורמה ישנה גם קבוצת אנשי אקדמיה שפרסמה מכתב גלוי לראש הממשלה . בין החותמים על המכתב : פרופ' ערן פייטלסון, ראש ביה"ס למדיניות ציבורית וממשל באוניברסיטה העברית, פרופ' דני רבינוביץ, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, בי"ס פורטר ללימודי סביבה, אוניברסיטת תל אביב, ד"ר דרור אבישר, אוניברסיטת תל אביב ודוקטור דוד לרר, מנהל מכון הערבה ללימודי סביבה.
• גם רבנים מסוימים מתנגדים לרפורמה .
• ארגונים ירוקים: החברה להגנת הטבע, מכון דש"א, אדם טבע ודין.
• ארגונים חברתיים :התנועה לאיכות השלטון,יסו"ד-ישראל סוציאל-דמוקרטית, עבודה שחורה, אתר לחץ חברתי, האגודה לצדק חלוקתי.
• ארגונים ציוניים : המכון לאסטרטגיה ציונית
• חברי כנסת מהאופוזיציה, ואף מספר חברי כנסת מהקואליציה דוגמת ציפי חוטובלי ובוגי יעלון מסיעת הליכוד, "המורדים" בסיעת העבודה וחברי סיעת הבית היהודי.

התנועה למען איכות השלטון החליטה להצטרף לקואליציה נגד ההפרטה מכיוון שבמועצת רשות המקרקעין החדשה שתוקם יש רוב לנציגי משרדי הממשלה, הנתונים ללחצים פוליטיים. מנגנון הפרטת הקרקעות מקל על גורמים מקורבים למרכזי המפלגות הגדולות לרכוש את הקרקעות. בנוסף, העברת סמכויות אל הוועדות המקומיות לתכנון ולבנייה, שהואשמו לא אחת בפוליטיזציה ובייצוג האינטרסים של ראשי הרשויות המקומיות, תקל על חברי מפלגות העוסקים בתחום הנדל"ן לקדם את תכניותיהם. הרפורמה שלטענת ראש הממשלה באה להסיר חסמים ביורוקרטיים מהאזרח הקטן, אכן תסיר את החסמים הללו – אולם דווקא לאילי נדל"ן ואילי הון שמקורבים למפלגות הגדולות. בעקבות הרפורמה, כלל לא יהיה משנה איזו מפלגה תהיה בשלטון, מכיוון שהשליטה הבלעדית של השרים במועצת הרשות תאפשר למקורבים למפלגה השלטת באותה עת להיות קרובים יותר לצלחת. בנוסף התנהל תהליך משמעותי זה של העברת " אם כל הרפורמות" בחוסר שקיפות ומבלי שתונח תשתית עובדתית מספקת בפני מקבלי ההחלטות.

כמו כן, גם בתוך המבקרים יש הטוענים כי קיים צורך ברפורמה משמעותית במינהל מקרקעי ישראל - אולם רפורמה זו לא צריכה לכלול את הפרטתו והעברת אדמות המדינה לידיים פרטיות.

ראו גם

• חוק יסוד: מקרקעי ישראל
• קרן קיימת לישראל
• ועדת גדיש

לקריאה נוספת

• חיים זנדברג, מקרקעי ישראל: ציונות ופוסט ציונות, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי שליד הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, 2007
• יוסי כץ, והארץ לא תימכר לצמיתות: מורשת קרן קימת לישראל והחלת עקרונותיה בחקיקה בישראל, הוצאת המכון לחקר תולדות קרן קיימת לישראל, ירושלים, הקתדרה ללימודי תולדות קרן קיימת לישראל ומפעליה, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ב

קישורים חיצוניים

• אתר מינהל מקרקעי ישראל
• אריק מירובסקי, מחקר: בעקבות מחדלי המינהל - מחירי הדירות גבוהים ב-60%, באתר TheMarker‏, 29 ביולי 2009

הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל

• על הרפורמה במקרקעי ישראל באתר משרד האוצר
• Land News - חדשות, דיווחים ופרשנויות על הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל.
• רפורמה במינהל מקרקעי ישראל באתר המכון לאסטרטגיה ציונית
• אתר מטה המאבק בהפרטת קרקעות ישראל
• רפורמה במקרקעין באתר של שלי יחימוביץ' (עיקרי הרפורמה)
• הפרטת קרקעות ישראל באתר "אקו-ויקי"
• והארץ תימכר - תחקיר: מדוע עבר החוק להפרטת קרקע הלאום ארץ אחרת, גליון 58, (על הפרטת הקרקעות)
• עמית הרפז, חוק ההסדרים 2009 – מה שלא הולך בכוח…, באתר "עבודה שחורה", 7 במאי 2009
• משה ליכטמן וסטלה קורין-ליבר, ‏"גלובס" חושף: הסעיפים הנסתרים ברפורמה במינהל, באתר גלובס, 20 ביולי 2009