מנוע המי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מנוע המי מ1-1957

מנוע הֶמי (HEMI engine) הוא מנוע בעירה פנימית שתאי השריפה שלו הם חצי-כדוריים, כך מתאפשרים זרימה ועירבול טובים יותר של התערובת ותפוקת אנרגיה משופרת. שסתומי היניקה והפליטה נמצאים זה מול זה בראש המנוע והמצת במרכז חלל השריפה.

כל מנוע עם שני גלי זיזים עיליים דומה במידה מסוימת למנוע המי, אך המונח מתייחס בעיקר למנועי קרייזלר ושם המותג "מנוע המי" נמצא בבעלות חברה זו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנוע המי הומצא לראשונה ב- 1948 עבור יגואר כמנוע בעל שישה צילינדרים. ב- 1951 בנתה חברת קרייזלר מנוע המי בתצורת V-8 בעל הספק של 180 כוחות סוס, הספק יוצא דופן באותה תקופה. המנוע שקרייזלר בנתה היה בנפח של 331 אינץ' מעוקב, כלומר, 5.4 ליטרים. בלוק מנוע שמספרו 392 מצביע על כך שנפחו הוא 392 אינצ'ים מעוקבים.

מנועי המי ידועים לדוגמה: מנוע ה-DOHC הקלאסי של אלפא רומיאו, מנוע הבוקסר 6 צילינדרים של פורשה ומנוע ה T של טויוטה שהיה נפוץ במכוניותיה בשנות השבעים והשמונים.

החל משנות ה-90, בעידן בו מנועי המכונית הפכו רובם ככולם למנועי 4 שסתומים לצילינדר, נשארו מנועי המי בשימוש במכוניות נישה או רטרו בלבד.

מאפייני המנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה בה פותחו מנועי המי, היו המנועים האחרים במכוניות בעלי תא שריפה רבוע - מבנה פשוט וזול לייצור. למנועים מסוג זה יש מספר חסרונות והעיקריים שבהם הם חלוקת חום בלתי יעילה ואפשרות להתקנת שסתומים בגודל מוגבל בלבד.

חלוקת חום טובה במנוע משמעה איבוד חום נמוך והצתת תערובת משופרת, שסתומים מוגדלים מאפשרים ליותר תערובת להיכנס למנוע בזמן הקצר בו שסתום היניקה פתוח. בנוסף, ככל ששסתום הפליטה גדול יותר, הוצאת התערובת השרופה אל מערכת הפליטה גוזלת מהמנוע פחות כוח.

מנועי המי התגברו על חסרונות אלו בכך שראש הצילינדר עוצב בצורת חצי כדור, מה שאיפשר חלוקת חום טובה יותר ואיבוד חום נמוך, מכיוון ששטח הדפנות בתצורת המי קטן יותר ביחס לנפח מאשר במנועים בעלי ראש שטוח (כדור הוא הצורה היעילה ביותר מבחינת יחס שטח פנים לנפח). בנוסף, שסתומי המנוע מוקמו אחד מול השני ולא אחד ליד השני. היתרון הוא שניתן להגדיל את גודל השסתומים. טכניקה נוספת בה השתמשו כדי להגביר את כוחם של מנועי המי היא שימוש בשני מצתים בכל צילינדר - מה שמאפשר בעירה טובה יותר של התערובת, ומנצל יותר את האנרגיה שלה. טכנולוגיה זו מכונה באלפא רומיאו בשם "טווין ספארק".

החסרונות העיקריים של מנועי "המי" נובעים מכך שלא ניתן להתקין בצילינדר יותר משני שסתומים (בגלל צורתו העגולה של ראש המנוע - בין השסתומים ייווצרו זוויות שיקשו על עיצוב ראש המנוע). חסרון נוסף של מנוע זה נובע מהקושי לייצר תא בעירה קטן יחסית אשר היה יכול לשפר את שמירת החום ולאפשר בעירה משופרת.

מנועי המי במרוצי ה-NASCAR[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1964 זכו מכוניות המצוידות במנוע המי בנפח 426 אינץ' מעוקב במקומות הראשון, השני והשלישי במרוץ NASCAR. דבר זה הקנה למנועי המי תהילה רבה.

בניגוד למכוניות מרוץ שהולכות ועוברות למנועים בתצורת "Pentroof" עקב יכולתה להשתמש ביותר משני שסתומים לצילינדר, ישנן מכוניות מרוץ הממשיכות להשתמש במנועי המי מסורתיים. הסיבה לכך היא ההגבלה במרוצי נאסקאר ומרוצי מאוץ (דראג) על מספר השסתומים. כאשר משווים מנוע רגיל בעל שני שסתומים למנוע המי (בעל שני שסתומים), מנוע המי עדיף מבחינת זמינות כוח ברוב המקרים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]