מנזר המצלבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבט מכיוון גן סאקר לעבר המנזר
מנזר המצלבה ועמק המצלבה בשלג, מבט ממזרח למערב. מעל העמק נראה חלקו הדרומי של מוזיאון ישראל
מראה מן האוויר
מבט מצפון
המנזר בלילה
מראה ממערב
ציור קיר של שותא רוסתוולי, המשורר הגאורגי שכתב את הפואמה "עוטה עור הנמר"

מנזר המצלבה הוא מנזר מבוצר השוכן בעמק המצלבה בירושלים, בין השכונות גבעת רם, רסקו ורחביה, בגובה 750 מטר מעל פני הים. מבנה המנזר הנראה כיום, נבנה במאה ה-11 על בסיס מבנה מהתקופה הביזנטית שנבנה במאה השישית. המנזר והכנסייה הם מהמבנים הבודדים ששרדו בירושלים בשלמותם מימי הביניים.

שמם של המנזר והכנסייה קשור למסורת הנוצרית שלפיה במקום גדל העץ שממנו הכינו הרומאים את הצלב עליו נצלב ישו. בערבית נקרא המנזר "אל-מצלבה" או "דיר א-צליב" - מנזר הצלב. המנזר נמצא כיום בבעלות הכנסייה היוונית אורתודוקסית, ומתגוררים בו ארבעה נזירים בלבד - שני גברים ושתי נשים‏‏[1].

תולדות המנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיבות ייסודו של המנזר לוטות בערפל הזמן. על פי הידוע נבנתה כנסיית המצלבה במהלך המאה השישית בעת שלטונה של האימפריה הביזנטית בארץ ישראל. בספרו "ירושלים, העיר החדשה" מספר זאב וילנאי‏‏[2] כי על פי המסורת הנוצרית נבנתה הכנסייה על ידי המלך הגאורגי הנוצרי הראשון - מיריאן שעלה לרגל לירושלים וקיבל במתנה מקונסטנטין הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית את עמק המצלבה. מקורות נוצריים אחרים מיחסים את בניית הכנסייה בעמק המצלבה לפלוויה יוליה הלנה, אימו של קונסטנטין הראשון, שביקרה בירושלים בחיפוש אחר הצלב האמיתי ובנתה כנסיות באתרים נוצרים קדושים.

עמדת המחקר ההיסטורי המודרני באה לידי ביטוי במאמרו של פרופסור אמנון לינדר על הקהילות הנוצריות בירושלים[3] לפיו נבנה המנזר על ידי גאורגי פרוכורי בשנת 1038, אירוע יוצא דופן בתקופת השלטון המוסלמי, שנתאפשר עם התחזקות מעמדה של האימפריה הביזנטית. על פי המחקר על מנת לתמוך במנזר התיישבו איכרים גאורגיים בכפר מלחה, יוזמה של המלך הגאורגי בגרט הרביעי ואימו מריה, שהקדישו מזמנם וממרצם למנזר המצלבה והושיטו לו עזרה כלכלית ודיפלומטית. פרופסור לינדר מציין כי במנזר הייתה פעילות דתית נמרצת ונזירים עסקו בקדחתנות בהעתקת כתבי יד. מאה ושישים כתבי יד מהמנזר שמורים בידי הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית ומספר גדול נוסף פזור ברחבי תבל, עדות לפעילות הנמרצת והענפה של הנזירים הגאורגיים. כנסיית המנזר לא הכילה רק ספרים שהועתקו בתוך כותלי המנזר, וכתבים נוספים הובאו אליו על ידי עולי רגל, בעיקר מאנטיוכיה ומהר אתוס. כתבי יד אלו שכללו תרגומים משפות זרות לגאורגית הפכו את ירושלים ואת מנזר המצלבה למרכז תרבותי חשוב.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה השישית הורחבה הכנסייה והוקם מנזר הצמוד אליה על ידי יוסטיניאנוס. באותה תקופה הופיע מנזר המצלבה ברשימה השמורה בארכיון הכנסייה היוונית אורתודוקסית של ירושלים "הצלב - במקום בו נגדע העץ היקר"‏‏‏[4]‏.

על פי המסורת, בליזריוס, מגדולי המצביאים הביזנטים אשר הוביל את המערכה לכיבושה מחדש של הקיסרות הרומית המערבית, הצליח לתפוס את אוצרות בית המקדש שהיו שמורים ברומא. חפצי הקודש הוחזרו לירושלים והושמו בכנסיית הניאה. הכנסייה נבנתה על ידי הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס באזור הדרומי ביותר של ירושלים של ימיו, בשיאו של הר ציון. פרוקופיוס, ההיסטוריון הביזנטי מספר שיוסטיניאנוס בנה מבנה אדיר ומפואר על-מנת לאחסן בו את אוצרות בית המקדש שנחרב כ-470 שנה לפני כן. אך בהתגבר לחץ הצבאות המוסלמים הועברו האוצרות למנזר המצלבה ונקברו במקום מסתור, שמיקומו אבד ושם הם קבורים עד היום. נסיגת הצבא הביזנטי והתגברות ההתקפות המוסלמיות הביאו לפריצת חיילים אל תוך המנזר בשנת 796 ולרצח כל הנזירים כולל אלו שידעו על מקום המטמון של אוצרות המקדש. סימנים מאירוע טראומטי זה ניכרו למשך שנים רבות לאחר מכן ומבקרים במנזר יכלו לראות כתמים כהים על רצפת הכנסייה אליה ברחו יושבי המנזר ושם נשפך דמם.

בעת שלטון הצלבנים בארץ ישראל פרח המנזר ונזירים גאורגים רבים התגוררו בו, ובהם גם שותא רוסתוולי, המשורר הלאומי של גאורגיה. רוסתוולי היה נסיך גאורגי אשר שימש כשר האוצר של המלכה תמר. על פי המסורת הגאורגית, נאלץ רוסתוולי לעזוב את גאורגיה בשנת 1185 לאחר שהואשם בפרשית אהבים עם המלכה תמר, אהבה שהייתה בלתי אפשרית[5]. הוא התיישב במנזר המצלבה בירושלים למשך תקופה ארוכה, כתב את הפואמה ויצירת המופת "עוטה עור הנמר" וצייר ציורי קיר. על אחד מעמודי המנזר יש פורטרט שסוברים כי הוא דמות פני המשורר. בפואמה מציג המשורר את עצמו[6]:

Cquote2.svg

אנכי, נגיד רוסתווי
שמתי זאת על צווארי
כי בשל מנהגת חיל
אשתגע לאין הבריא
נחלשתי, כי בחלד אין תחבושת לשברי
או תגהה מזור לפצע
או מהר תכרה קברי

Cquote3.svg

ארבע שנים לאחר כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים ספר עולה הרגל האנגלי זיוולף (Saewulf) על מנזר כי הוא "מכובד ויפה מאד ובעבר נחרב בידי הכופרים"‏‏[4]. תעודה צלבנית משנת 1177 מציינת כי מלכי ממלכת ירושלים החזיקו כרמים בעמק המצלבה. הכנסייה מוזכרת במספר כתבים של עולי רגל צלבניים, המתארים עמק פורה ובמרכזו כנסייה נאה שבה נמצא מקומו של העץ ממנו נעשה הצלב. התיאור ממשיך ומפרט כי הכנסייה מבוצרת היטב בחומות ובמגדלים ובתוכה בתים, רפקטוריום ומגורים‏‏[7].

התקופה הממלוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבוסת הצלבנים ואובדן ירושלים לנצרות שינו את גורלו של המנזר. השליטים החדשים של הארץ - הממלוכים פעלו נמרצות לצמצם את הנוכחות הנוצרית בירושלים והמנזר נתפס על ידיהם. על פי היסטוריונים מוסלמים, הסולטאן ביברס הקים במבנה מסגד ומעון לדרווישים. בשנת 1305 חזר המנזר לבעליו המקוריים, לאחר השתדלות מצד הביזנטים ומצידה של משלחת גאורגית שהופיע בפני הסולטאן הממלוכי ובידיה מתנות ומכתב. במכתב פורטה בקשה להחזיר את המנזר לידי הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית, אשר נאותה לקבל את חסות הסולטאן. עולה רגל קתולי מאירלנד שביקר בארץ בשנת 1323 כתב

"באנו אל מנזר אשר בו מתגוררים נזירים פורשים הנקראים קומני. תחת המזבח בכנסייתם המקום בו גדל העץ היקר ביותר שממנו הוכן הצלב."

הפקיד הממלוכי אבן פדאללה אל-עמארי שהתגורר בירושלים בשנת 1347, תיאר את המנזר המוקף זיתים וגפנים ובו איקונין ונזירים גאורגים וציין כי:

"בעבר היה פה מסגד למוסלמים אולם מתוך דרישת המלך הגרוזיני נמסר חזרה לידיהם, למורת רוחם של חכמי האסלאם בירושלים המקווים עוד לקבלו חזרה... הנזירים סיפרו לי שיש בארצם עיזבונות לטובת המנזר הזה, בייחוד הוקדשו לו סוסים המבלים במרעה וההכנסה ממכירת הסייחים נשלחת כל שנה לנזירים והסכום הוא גדול מאד."‏‏[8]

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-16 חזרו המוסלמים, עתה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, על דרישתם לקבל לחזקתם את המבנה על בסיס הטענה כי בעבר פעל בו מסגד. הנזירים מחקו כל זכר לנוכחות ערבית במנזר, הסירו כתובות בערבית והרסו את המיחרב שהיה בו. המנזר נותר בידי הנוצרים.

בשנת 1667 ביקר במנזר המצלבה נזיר קתולי ונקב בשמו "מנזר הגאורגים" (Monastere de Georgiens) ובשם הערבי "מוצלבה" (Musallabe). עולה הרגל האמור גילה יחס מסויג וביקורתי כלפי המנזר ויושביו. לדבריו, המסורת המקשרת בין הצלב לבין המנזר מפוקפקת והוא הקשה "מאיין יודעים זאת? האם מוכר העצים ידע מהיכן הובא הקרש הזה? ומי חשב לברר זאת?". הוא תיאר את הציורים בכנסייה וטען כי הם לא עתיקים אלא צויירו בסמוך לביקורו. הנזיר הקתולי הוסיף כי מצבו של המנזר בכי רע, קופתו ריקה וחוב רובץ עליו. התרומות שנשלחו בוזבזו על ידי מנהל המשק שברח מהמנזר ומאוחר יותר נרצח על ידי אחד הנזירים שעלה על עקבותיו בבית הפטריארך היווני בעיר חאלב. מאותה עת הלך מספר הגאורגים ופחת, עד שבשנת 1685 נאלצו הגאורגים למכור את המנזר לכנסייה האורתודוקסית היוונית.

נזיר פרנציסקני שמכתבו שמור בארכיון ספריית הוותיקן כתב בראשית המאה ה-18 כי "במנזר מתגוררים מספר נזירים גאורגיים וגם נזירים יוונים". החוקר הגרמני טינשנדורף (Tischendorf) מציין בספרו משנת 1844 כי במנזר חיים "ארבעה נזירים גאורגיים וגם אישה משרתת באה בימים"‏‏[9]. בתום התקופה העות'ומנית פעל במנזר סמינר לנזירים יוונים מכל אגן הים התיכון.

תחת שלטון ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העצמאות נמלט מהמנזר נזיר בודד שחי במקום והוא הפך לבסיס לגדנ"ע. לאחר המלחמה הוחזר המבנה לפטריארכיה היוונית. בשנת 1960 נשלחה למנזר משלחת מחקר שמומנה על ידי האקדמיה למדעים של גאורגיה הסובייטית. המשלחת חשפה את הפורטרט של רוסתוולי שנחשב עד אז לאבוד, אך לא הצליחה לאתר את קברו. המנזר עבר שיפוץ יסודי בשנת 1972. ב-1986 שימש המקום כאתר הסרטת הסרט "חימו מלך ירושלים" המבוסס על סיפרו של יורם קניוק. ביוני 2004 הושחת הפרסקו של רוסתוולי ופניו של המשורר נמחקו. בעקבות כך הגישה גאורגיה מחאה רשמית לממשלת ישראל‏‏[10]. בשנת 2005 קראה עיריית ירושלים את הדרך העוברת בסמוך למנזר על שמו של רוסתוולי.

תיאור המנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנים כנסיית מנזר המצלבה
חצר פנימית במנזר המצלבה

למנזר המצלבה פתח כניסה בודד וצר, המונע כניסה נוחה לתוך המבנה, שנבנה כאמצעי הגנה כנגד אורחים לא קרואים. הפתח מוביל לחדר מבואה קטן בו קבועה כתובת בשפה הגאורגית "יסלח אלוהים לנשמת בונה הקשתות האלו שלווה שוביסשבילי הוריו ואחיו". החצרות הפנימיות מובילות אל תוך המנזר עצמו, הבנוי מחדרים רבים ששימשו מעון לדרי המנזר.

הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרכז המנזר נמצאת הכנסייה הבנויה בסגנון האופייני לכנסיות הצלבניות בארץ ישראל. תוכנית הכנסייה היא כשל בזיליקה עם אולם תווך ושתי סיטראות המסתיימות במזרח בשלושה אפסיסים מקבילים. המבנה משלב סגנון בנייה רומנסקי מוקדם עם מסורות בנייה מקומיות נוצריות קדומות והשפעות ביזנטיות. בכנסייה שרידי פסיפסים מהמאה ה-6 ומהמאה ה-11 שנשתמרו בשלמותם עד ימינו. בכנסייה ציורי קיר רבים, וברובם מתוארים קדושים נוצרים ודמויות מכתבי הקודש. על הקירות כתובות בגאורגית וביוונית. תיארוכן שנוי במחלוקת, אך ככל הנראה צויירו במהלך המאה ה-17‏‏‏[11]. עולי רגל לאורך הדורות הוסיפו חריטות עם שמם על קירות הכנסייה.

מאולם הכנסייה מוביל פתח אל מקום צמיחת העץ הקדוש המסומן בפתח ברצפת החדר ועליו קבועה טבלת נחושת מעוטרת. על קירות החדר תמונות המתארות את המסורת הנוצרית של תולדות העץ. על פי האגדה הנוצרית אברהם אבינו נתן ללוט שתילים של ברוש, ארז ואורן והלה שתל אותם בעמק המצלבה כמעשה כפרה על חטאיו. צאצאיו של לוט שמרו על העצים עד שהותקן מאחד מהם הצלב עליו נצלב ישו.

המנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסביב לכנסייה שוכנים חדרי הנזירים שנבנו במהלך השנים. במרכז המנזר מתנשא מגדל פעמונים מרובע שנבנה במאה ה-19, ולידו נמצא הרפקטוריום של המנזר. במנזר, בקומה השנייה, נמצאת כנסייה קטנה המוקדשת לברברה הקדושה שעל פי עדות עולה רגל מהמאה ה-15 בעבר נשמרה אחת מידיה במנזר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב וילנאי. המצלבה : מנזר קדום בירושלים החדשה. הוצאת אחיעבר, ירושלים. 1965.
  • איילה גורדון. בעמק המצלבה. הוצאת עם עובד. תל אביב 1995

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ירושלים ברשת
  2. ^ זאב וילנאי ירושלים בירת ישראל העיר החדשה‏. הוצאת אחיעבר,1976, עמוד 344
  3. ^ ‏אמנון לינדר. קהילות הנוצרים בעיר. העורך: יהושע פראוור ספר ירושלים - התקופה המוסלמית הקדומה 1099-638, תשמ"ז. עמוד 121 ‏
  4. ^ 4.0 4.1 זאב וילנאי, ירושלים בירת ישראל העיר החדשה‏. הוצאת אחיעבר, 1976, עמוד 345
  5. ^ מופיע גם בספרה של נירית שלו-כליפא, "אל גן נעול" העוסק במנזרים בארץ ישראל
  6. ^ ‏שותא רוסתוילי. עוטה עור הנמר מגאורגית: בוריס גפונוב. עורך ספרותי: א. שלונסקי. הוצאת ספרית הפועלים תל אביב, 1991‏
  7. ^ ‏דן בהט, הטופוגרפיה והממצא הארכאולוגי - התקופה הצלבנית. יהושע פראוור וחגי בן-שמאי (עורכים) ספר ירושלים - התקופה הצלבנית והאיובית (1250-1099) הוצאת יד בן צבי ירושלים תשנ"א.‏ עמוד 116‏
  8. ^ ‏‏זאב וילנאי ירושלים בירת ישראל העיר החדשה‏. הוצאת אחיעבר,1976, עמוד 346‏
  9. ^ ‏‏‏זאב וילנאי ירושלים בירת ישראל העיר החדשה‏. הוצאת אחיעבר,1976, עמוד 351‏
  10. ^ סערה בגרוזיה לאחר שהושחת ציור קיר במנזר המצלבה שבעיר, באתר 02net
  11. ^ רשות העתיקות