מנזר מר סבא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מנזר מר סבא במדבר יהודה
מנזר מר סבא
מיקום מנזר מר סבא
מנזר מר סבא
מנזר מר סבא
דמותו של סבאס, מעיטור מימי הביניים
המנזר במאה ה-19 (תמונת פוטוכרום)
קובץ תמונות מטיול של בני המושבה האמריקנית למר סבא, 1902

מר סבא הוא מנזר יווני-אורתודוקסי הבנוי על צוק בדופן נחל קדרון שבצפון מדבר יהודה. המנזר נקרא על שם מייסדו, הנזיר סבאס, ופעיל כמעט ברציפות זה כ-1,500 שנים. סבאס, שפעל במשך כ-50 שנה להקמת מיסיונים ומנזרים בארץ ישראל, היה הדמות החשובה בין נזירי המדבר של התקופה הביזנטית, והיה גם בעל השפעה רבה על הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון.

מנזר מר סבא ידוע בטיפיקון שלו, סידור הנחיות בדבר התפילות והטקסים של הכנסייה האורתודוקסית, שהוכר כטיפיקון הסטנדרטי הראשון. טיפיקון זה ריכז את אורחות החיים, התפילה והמנהגים של הנזירים המוקדמים בארץ ישראל, במצרים ובאסיה הקטנה, והורחב ועודכן במאה ה-7 ובמאה ה-8. בשל קרבתו של המנזר לירושלים, לעתים כונה טיפיקון המנזר בשם "טיפיקון ירושלים". טיפיקון המנזר הגיע לקונסטנטינופול ושימש כבסיס לגלגוליו הרבים של הטיפיקון האורתודוקסי עד ימינו.

תולדות המנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמה ושנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סבאס

הקמת המנזר ושנות פעילותו הראשונות קשורות בקשר אמיץ לתולדותיו של מייסדו, הנזיר סבאס. סבאס נולד בשנת 439 בקפדוקיה שבמרכז טורקיה, בצעירותו למד במנזר, ובשנת 456 הגיע לירושלים. הוא שהה בקוינוביון ובלאורה של תיאוקטיסטוס, בנחל אוג. היה תלמידו של אותימיוס, וליווה אותו למסעות תענית במדבר. סבאס נחשב לבן הדור השלישי של נזירי המדבר, אחרי דורותיהם של חריטון ואותימיוס.

לאחר מות אותימיוס, החל סבאס לחיות במערה במצוק נחל קדרון כמתבודד, ותוך שנים ספורות התקבצו סביבו נזירים נוספים שחיו במערות התבודדות. את הביוגרפיה של סבאס כתב קירילוס מסקיתופוליס, שהיה תלמידו של סבאס.

עם השנים התפתח המנזר, ומספר נזיריו הגיע למאות. בעזרת תרומות נדיבות וקשריו הטובים של סבאס נבנו מבנים נוספים עבור המנזר על מצוקו של נחל קדרון, מול המערות ששמשו את סבאס ומלוויו. בשנות חייו האחרונות של סבאס אכלס המנזר מאות נזירים. לפני מותו של סבאס בשנת 532 פקדו את המנזר אלפי נזירים.

ממות סבאס ועד המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 614, לאחר הפלישה הפרסית, נפגע המנזר קשות, אך בניגוד לרוב המנזרים בארץ לא חדל מלהתקיים, ובשנת 629 שוקם. בשנת 796 הותקף המנזר בשנית ונבזז. בתחילת המאה ה-9 שוקם ובוצר המנזר פעם נוספת, ככל הנראה כאות ידידות של הח'ליפה הארון א-רשיד לקרל הגדול.

גולגולות נזירי המנזר שנטבחו בידי הפרסים בשנת 614

בתקופה הצלבנית עבר המנזר תנופת בנייה גדולה. בין השאר נבנו בו חומה חיצונית ומגדל השמירה שבפתחו, על מנת להגן על יושביו מהתקפות השבטים באזורו. בתקופה זו זכה המנזר לעזרה ולתרומות רבות מראשי השלטון הצלבני והועמדו לראשותו נחלות ורכוש רב. על היחס אליו אפשר ללמוד ממעשיה של מליסנדה, מלכת ירושלים, שכמו אִמה, הורישה לנזירי המנזר את כל רכושה האישי. בתקופה זו התגוררו במנזר כ-40 נזירים.‏[1]

לאחר שכבש את הארץ מידי הצלבנים, לא פגע צלאח א-דין במנזר. בייברס לעומת זאת, הורה להרוס את המנזר בשנת 1269 (לפי מקורות מוסלמים, הגיע מניין הנזירים באותה עת ל-300), אולם המנזר נבנה מחדש זמן קצר לאחר מכן.‏[2]

בימי שלטונו של איברהים פאשה, במאה ה-19, נשלחו חיילים מצריים להגן על המנזר בתקופת מרד הפלאחים.

המנזר במאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורם של רוב מבני המנזר כיום, לרבות כיפותיו וחומותיו החיצוניות בשיפוץ המנזר במאה ה-19. שיפוץ זה נעשה באמצעות כספי תרומות מרוסיה.

מטיילים רבים ביקרו במנזר במהלך המאה ה-19, ועדויות על חיי הנזירים ותיאורי המנזר מצויים ביומניהם. בספרו של מארק טוויין "מסע תענוגות לארץ הקודש", שנכתב במהלך ביקורו של טוויין בארץ ישראל בשנת 1867, מופיע תיאור של המנזר:

Cquote2.svg

יושביו הנוכחיים של מר סבא - כשבעים במספר הם פרושים כולם. עוטים גלימת בד גס, כובע צינורי מכוער נטול תיתורה, והולכים יחף. אין הם טועמים דבר זולת לחם ומלח ואינם שותים אלא מים.

Cquote3.svg
– מסע תענוגות לארץ הקודש

מספר הנזירים ותפריטם מתוארים על ידי הנרי בייקר טריסטראם בספרו "מסע בארץ-ישראל 1863-1864" באופן שונה:

Cquote2.svg

רק שליש מארבעים הנזירים חברים במסדרים... כל הנזירים נדרו לא לטעום בשר לעולם, ותפריטם דל גם בהרכב וגם בכמות. ביצים מותרות רק ביום א'. בימים אחרים הם אוכלים לחמנית חומה קטנה, מנת נזיד כרוב, צלוחית זיתים, בצל, חצי תפוז, רבע לימון, שש תאנים ורבע ליטר יין לאח ל 24 שעות... הם תשושים וכחושים, שפניהם חיוורים וגרומים, ושאין להם כלל שרירים ואינם מסוגלים לשום מאמץ פיזי... אחדים מהם באו לשאול בעצת רופאינו בהתאוננם על קשיים בעיכול ועל כאבי קיבה, אך הוא יכול רק לומר להם, שמזונם אינו מספיק, ולצוות שיאכלו לחם לבן ובשר. הם הגיבו על כך בחיוך עגום והפליטו באנחה - אי אפשר...

Cquote3.svg
– מסע בארץ-ישראל 1863-1864

מארק טוויין אף מתאר את הכנסת האורחים של הנזירים באופן שונה מטריסטראם:

Cquote2.svg

לא רב המחיר שנדרש בעד הכנסת אורחים זו. הוגד לנו כי רשאים הננו לשלם משהו, אם רצוננו בכך; אין אנו חייבים לשלם פרוטה אם עניים אנו או קמצנים.

Cquote3.svg
– מסע תענוגות לארץ הקודש

בעוד שאצל טריסטראם:

Cquote2.svg

לאחר ארוחת הבוקר הודיענו גזבר המנזר, שאנו חייבים 6 לירות בעד אכסוננו במשך ארבעה ימים, ונדבה של עשרה שילינגים לאח שטיפל בנו, ועשרה שילינגים לשוער. והיות שהם נתנו לנו רק לחם, יין, ושמן, המחיר הנקוב לא היה נמוך ביותר, אבל הלינה אצלם הייתה נוחה במיוחד, ולכן שילמנו ברצון.

Cquote3.svg
– מסע בארץ-ישראל 1863-1864

טריסטראם, כומר בהשכלתו, מוסיף ומציין:

Cquote2.svg

התנהגותם בשעת התפילה עושה רושם של קלות-ראש עד כדי ביזיון... רבים מן האחים הדיוטות... אינם יודעים קרוא... אותם כמרים ששוחחתי איתם על נושאים דתיים גילו בורות כמעט מוחלטת, ואין תימה שבפולחן המתנהל כאן מתגלית אך מעט מאוד יראת אלהים או הבנה אמיתית...

Cquote3.svg
– מסע בארץ-ישראל 1863-1864

המנזר כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקו העליון של המנזר, שנת 2006

נכון ל-2011 מונה המנזר כ-15 נזירים. המנזר אינו מחובר לאספקת מים, חשמל או לרשת הטלפונים. נזיריו אינם קוראים עיתונים ואינם מאזינים לרדיו. חל עליהם איסור להחזיק כסף, ורק נזירים שמתוקף תפקידם אחראים על רכש של אספקה למנזר רשאים להשתמש בו.

סדר יומם של הנזירים מתחיל בחצות (בחורף ההשכמה מעט מאוחרת יותר) ובתפילה שאורכה כ- 4 - 5 שעות. לאחריה שותה כל נזיר ספל קפה, אוכל פרוסת עוגה או לחם ומתחיל את עבודותיו (ניקיון המנזר, עבודה במטבח, שוער המנזר וכדומה) הנזירים מתכנסים שוב בשעה עשר וחצי לאכול את ארוחתם היחידה ביום. תפריט הארוחה מכיל לחם, אורז, ירקות מבושלים, מים ומעט יין. הנזירים אוכלים בשתיקה, למעט אחד - נזיר שמקריא לשאר במהלך כל הארוחה סיפורים על קדושים נוצריים. בחגים ובימי ראשון מוגשת גם ארוחת ערב קלה, ולתפריט הארוחה העיקרית מתווספת פרוסת דג. מאוחר יותר, בשעת הצהריים, מתכנסים שוב הנזירים לתפילה של כשעתיים. לאחר התפילה מתפזרים הנזירים והמשך הזמן מוקדש לתפילה, לימוד, וקריאה בכתבי הקודש. בערבי החורף מתכנסים הנזירים בחדר אותו מחממים באמצעות שריפת פחם, ואב המנזר קורא להם מכתבי הקודש ומפרש סוגיות או חלקים הדורשים הסבר נוסף.

כיפות המנזר, שהיו במשך שנים ארוכות צבועות כחול, צופו לקראת שנת 2000.

המנזר ומסעות גופתו של סבאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של סבאס בתוך המנזר

סבאס מת ב-5 בדצמבר 532 ונקבר במנזר. על פי עדותו של קירילוס, ביום השנה החמישה עשר למותו של סבאס ירד קיריליוס לקברו וראה את גופתו והיא הייתה בלתי מושחתת. ב-26 באוקטובר 1965, בעת ביקורו של האפיפיור פאולוס השישי בארץ הקודש, הוחזרה גופתו של סבאס מוונציה למנזר מר סבא ומאז היא נמצאת בו.

שני תאריכים אלו הם, למעשה, התאריכים היחידים בפרשת גופתו של סבאס שאין עליהם עוררין בקרב החוקרים, אנשי הכנסייה ונזירי המנזר עצמו.

  • גרסת הכנסייה (גרסה זו נמסרה בעת החזרת שרידי גופתו של סבאס למנזר על ידי קרדינל ונציה): על פי גרסה זו, נזירי מנזר מר סבא הבריחו בעצמם את גופתו של סבאס לקונסטנטינופוליס בשנת 614 (שנת פלישתם של הפרסים לארץ ישראל), ומאות שנים מאוחר יותר, במאה ה-13, כשקונסטנטינופוליס עמדה בסכנת חורבן, התבקש אחד ממנהיגי ונציה, לורנצו טייפולו, להעביר את העצמות לעירו. השרידים הועברו לוונציה, הוטמנו בכנסיית אנטונינו הקדוש והיו שם עד לביקור האפיפיור שהחזיר אותם למנזר מר סבא עצמו.
  • למרות גרסתה הרשמית של הכנסייה, אין לחוקרים ספק כי היא מופרכת‏[3]. תולדות המנזר בתקופת הפלישה הפרסית ואחריה תועדו במכתבו של אנטיוכוס מונכוס ומציגים תמונה שונה בתכלית. לפי גרסה אחרת, הועברה גופתו של סבאס לעכו על ידי ונציאנים, ומאוחר יותר, בשנת 1256 (מחשש שתיפול הגופה לידיהם של בני ג'נובה), נשלחה הגופה לוונציה. בדומה לגרסת הכנסייה, גם על פי גרסה זו לורנצו טייפולו היה זה ששלח את השרידים והם הונחו בכנסיית אנטונינו הקדוש.
  • גרסה אחרת טוענת שסוחר מוונציה בשם פייטרו ברבולנו קנטרניקו קנה את השרידים בקונסטנטינופוליס וכבר בשנת 991 הגיעו העצמות לעירו. לפי גרסה זו, הוקמה בשנת 1076 כנסייה לכבודו של סבאס בוונציה, אולם ברבות השנים כנסייה זו נשרפה, שוקמה ושמה הוחלף.

מנזרים שונים בקפריסין, וביוון מחזיקים עצמות בודדות שעל פי אמונתם שייכות לסבאס.

בסתירה לגרסאות אלו עומדת עדות משנת 1547 של נזיר בשם סופרוניוס, שעל פיה נלקחו עצמותיו של סבאס לוונציה רק בשנת 1540, לאחר שמנזר מר סבא עמד נטוש במשך כ-100 שנים. עדות סותרת משנת 1481 של נוסע מהעיר סמירנה (לימים איזמיר) בשם פרדיאס, מציינת כי המנזר לא היה נטוש.

נזירי המנזר מאמינים כי מפאת קדושתו של סבאס לא ניזוקה גופתו מפגעי הזמן. אמונה זו מופיעה כאמור, כבר בכתביו של קירילוס, אך גם נזירים החיים כיום במנזר מחזיקים באמונה זו. גופתו של סאבס מוצגת כיום בתוך ארון זכוכית באולם הראשי של המנזר.

איסור כניסת נשים למנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מחוקיו הנוקשים של המנזר, בדומה למנזרים אחרים מאותה תקופה, אוסר איסור מוחלט על כניסת נשים לתוכו, ואפילו אמו של סבאס לא הוכנסה כשבאה לבקרו. איסור זה קיים מאז היווסדו של המנזר, והוא תקף גם בימינו.

נשים יכולות להיכנס למגדל הנשים שליד הכניסה הראשית ומשם לצפות במנזר. תיאור אירוח במגדל זה ניתן למצוא בכתביו של ויליאם הנרי ברטלט, שסייר בארץ במחצית הראשונה של המאה ה-19:

Cquote2.svg

מאחר ולנשים הכניסה אסורה, אחת מבנות לוויתנו - אשה גרמניה נעימת הליכות, הסתגרה בגפה במגדל הכנסייה בקומה השנייה, מאחורי סורג ובריח. אחד המשרתים במקום, עלה להביא לה את ארוחת הערב, כשהוא אוחז בידו האחת מגש, ובשנייה - תומך גופו בסולם שהוליך לקומות העליונות. מצאנו אותה בחדר קטן, בסמוך לקפלה, ובה מנורות דולקות, ותשמישי קדושה אחרים שנועדו לתפילה ולשהיה ממושכת במקום. לשהות במקום מעין זה היה מביך ודאי נשים רבות.

Cquote3.svg
– ספר הנוסעים לארץ ישראל במאה הי"ט

האישה שמתאר ברטלט היא אידה פפייפר (Ida Pfeiffer), שהייתה עמו בקבוצה. אל מנזר מר סבא הגיעה קבוצתם מירושלים לאחר מסע לילי בהרים, כדי להימנע מהתקלות בשודדי דרכים. לאחר המסע המפרך, מתארת פפייפר את רגע הגעתם למנזר:

Cquote2.svg

האדונים, המשרתים, הערבים והבדווים, כולם נכנסו; אך כשהגיע תורי, נשמעה הקריאה 'סגרו את השער!' והושארתי בחוץ, ונראה היה שאצטרך לבלות את הלילה תחת כיפת השמיים-מחשבה בלתי מעודדת, בהתחשב במצב הביטחון השורר בסביבה. אך לבסוף הופיע משרתם של הנזירים והצביע על מגדל נפרד, ואפשר לי להבין שכאן אלון הלילה...

Cquote3.svg
– ספר הנוסעים לארץ ישראל במאה הי"ט

ברטלט מוסיף בסיפורו פרט חשוב לציון על פיו הכלל האוסר על אי כניסתן של נשים למנזר הופר:

Cquote2.svg

...כשביקרו כאן סרן ביל הול ובנותיו, סירבו הגבירות להישאר כלואות כך וברחו מן המקום עד שהרשו להן להיכנס אל בין כתלי המנזר.

Cquote3.svg
– ספר הנוסעים לארץ ישראל במאה הי"ט

לפי הנזירים, בשנת 1952 ניסתה תיירת אמריקאית להיכנס למנזר כשהיא מחופשת לגבר, אך ניסיון זה נכשל.

אוצרות וספריית המנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנזר מר סבא הוא מהעתיקים בארץ, חשיבותו לאורך שנים מחד ובידודו הגאוגרפי מאידך, אפשרו למנזר לאסוף לאורך השנים חפצי אמנות, כתבי יד נדירים ומגוונים ועוד. בין כתבי היד שנמצאו בספריית המנזר עותקים נדירים של התנ"ך, הברית החדשה, איגרות שליחים מהמאות ה-7, ה-9, וה-12, ואפילו כתבי האיליאדה של הומרוס. במהלך שנות השבעים הועברה רוב תכולת הספרייה של המנזר לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית בירושלים.

מכתב מר סבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתב מר סבא הוא איגרת המיוחסת לקלימנט מאלכסנדריה, נתגלתה בשנת 1958 על ידי מורטון סמית מאוניברסיטת קולומביה והיא העותק היחיד המכיל את הבשורה הסודית על-פי מרקוס, תוספות שאינן קאנוניות לבשורה על פי מרקוס, בשנת 1973 סמית פרסם ספר ובו תמונות שחור לבן של אותו מכתב. מאוחר יותר (1976) ארבעה חוקרים נוספים בחנו את המכתב ואף צילמו אותו צילומים צבעוניים, אך ביקורם וממצאיהם נשמרו בסוד עד שנת 2003. בשנת 1977, כשהועברה ספריית המנזר לירושלים הפריד הספרן את המכתב, צילם אותו ושמר אותו בנפרד. צילומיו פורסמו בשנת 2000, אך ניסיונות נוספים מצדם של חוקרים לבחון את המכתב נכשלו בטענות שונות ובהן כי המכתב אבד. בקרב חוקרים רבים קיים חשד כי מדובר בזיוף ולא מדובר במסמך אותנטי.

ארכימדס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפלימפססט של ארכימדס

בשנת 1907 גילה החוקר הדני יוהאן לודוויג הייברג במנזר אגיה סופיה באיסטנבול קובץ תפילות שנכתב על גבי ספרים עתיקים של המלומד היווני ארכימדס. הספר, הקרוי היום הפלימפססט של ארכימדס נכתב ככל הנראה באזור ירושלים בשנת 1219 לספירה. באותה תקופה מחירו של הקלף היה גבוה, וככל הנראה כומר אשר רצה לכתוב ספר תפילות ולא היה בידו קלף חדש, השתמש במגילות עתיקות שאותם הוא גרד על מנת למחוק את הכיתוב המקורי, חתך וכרך מחדש בצורה של קודקס, שעל גביו הוא כתב ספר תפילות. ידוע שהספר שכן במשך מאות שנים במנזר מר סבא ובמהלך המאה ה-19 הועבר למנזר אגיה סופיה, שהיה גם הוא שייך לכנסייה היוונית אורתודוקסית.

הפלימפססט מכיל כתבים מקוריים רבים של ארכימדס אשר לא השתמרו מהם עותקים נוספים, כגון הספר "המתודה" אשר מכיל את הרעיונות של שאיפה לאין-סוף המהווים את הבסיס לחשבון האינפינטיסמלי אשר התגלה רק כ-2000 שנה מאוחר יותר, וכן הספר "הסטומכיוון" אשר עוסק בחידה מכנית (הדומה לחידת הטנגרם), ומראה שארכימדס התעסק גם בשעשועי מתמטיקה.

כוכב בית לחם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכנסיית המולד במקום בו, לפי המסורת, נולד ישו הנוצרי, הוצב כוכב כסף על ידי הכנסייה הרומית. כחלק ממאבקי דת ושליטה בכנסייה הוסר הכוכב בשנת 1847. על פי הערכות שונות היוונים היו אלו שהסירו את הכוכב. ג'יימס פין, שהיה קונסול בריטניה בארץ ישראל, מציין כי ככל הנראה העבירו היוונים את הכוכב למנזר מר סבא המבודד. עקבותיו של הכוכב אבדו והוא לא נמצא מעולם.

הסרת הכוכב הייתה אחת העילות לפרוץ מלחמת קרים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף פטריך, נזירות מדבר יהודה בתקופה הביזנטית, הוצאת יד בן צבי.
  • יזהר הירשפלד, המדבר של העיר הקדושה, הוצאת יד בן צבי.
  • לאה דה סגני, קירילוס מסקיתופוליס, הוצאת יד בן צבי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קואורדינטות: 31°42′18″N 35°19′54″E / 31.705086°N 35.331570°E / 31.705086; 35.331570

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קרדום, ערי ארץ ישראל בתקופה הצלבנית 35-36 עמ' 245-246 דצמבר 1984
  2. ^ קרדום, ערי ארץ ישראל בתקופה הצלבנית 35-36 עמ' 245-246 דצמבר 1984
  3. ^ "נזירות מדבר יהודה בתקופה הביזנטית", מאת יוסף פטריך, הוצאת בן צבי, עמודים 231-230
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg