מנזר סטודניצה
_-_by_Pudelek.jpg) | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| מידע כללי | |||||
| סוג |
מנזר  | ||||
| מיקום |
מחוז ראשקה | ||||
| מדינה |
 סרביה | ||||
| הקמה ובנייה | |||||
| תקופת הבנייה | ? – המאה ה־12 | ||||
| תאריך פתיחה רשמי |
המאה ה־12 | ||||
| סגנון אדריכלי |
אסכולת ראשקה | ||||
| מידות | |||||
| שטח |
1.16 הקטאר | ||||
| קואורדינטות | 43°29′12″N 20°31′54″E / 43.486722222222°N 20.531638888889°E | ||||
|
manastirstudenica | |||||
  | |||||
מנזר סטודניצה (סרבית: Манастир Студеница) הוא אחד המנזרים הגדולים והעשירים של כנסייה האורתודוקסית הסרבית. הוא שוכן במרחק 39 ק"מ דרומית-מזרחית לעיר קראלייבו, במרכז סרביה.
סטפן נמאניה, מייסד המדינה הסרבית בימי הביניים, הקים את המנזר ב-1190. המתחם בין הקירות המבוצרים של המנזר כולל בתוכו שתי כנסיות: כנסיית הבתולה וכנסיית המלך, ששתיהן נבנו באמצעות שיש לבן. המנזר התפרסם בעיקר בשל אוסף ציורי הפרסקו הביזנטיים שלו, המתוארכים לתקופת המאה ה-13 והמאה ה-14.
בשנת 1986 העניק אונסק"ו למנזר מעמד של אתר מורשת עולמית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המנזר, המוקדש לבתולה הקדושה, הוא כנסיית האם של כל המקדשים הסרביים. עבודות הבנייה הראשוניות הושלמו באביב 1196, כאשר סטפן נמאניה נטש את כסאו והתיישב באתר שבו שוכן המנזר. לאחר שסטפן עבר למנזר כילַנְדָרִיוּ הסרבי בהר אתוס, החל בנו ויורשו, סטפן נמאניץ', בטיפול במנזר. נמאניה מת בכילַנְדָרִיוּ ב-1199. סאבה, בנו השלישי נמאניה, העביר את שרידיו של נמאניה לסטודניצה לאחר התייעצות עם סטפן ווקאן נמאניץ'. תחת השגחתו של סאבה סטודניצה הפך למרכז הפוליטי, תרבותי ורוחני של סרביה הימי-ביניימית. סאבה נחשב למחבר של "הטיפיקון של סטודניצה" שהוא ספר שבו מתוארים חייו של נמאניה, דבר המהווה תיעוד גם של חיי הנזירים באותה תקופה.
סטודניצה זכה לטיפולם הצמוד של חברי שושלת נמאניץ'. המלך סטפן ראדוסלב בנה ב-1235 נרתקס בצמוד לכנסייה. המלך מילוטין בנה כנסייה קטנה אך יפה המוקדשת לקדושים יואכים ואנה (אמה של מריה).
לאחר נפילתן של המדינות הסרביות האחרונות ב-1459, תקפו העות'מאנים את המנזר בתדירות גבוהה. עבודות השיקום המשמעותיות הראשונות נערכו ב-1569, כאשר הפרסקאות בכנסיית הבתולה נצבעו מחדש. בתחילת המאה ה-17 סבל המנזר משרפה ומרעידת אדמה, וחלק מהמסמכים ההיסטוריים והמורשת התרבותית נהרסו לצמיתות.
אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כנסיית הבתולה היא בזיליקה כיפתית בעלת ספינה יחידה. בקצה המזרחי של הכנסייה נמצא אפסיס בעל שלושה קירות, בעוד שבמערב נמצא הנרתקס המורחב; כמו כן, בכנסייה יש מבואות בצפון ובדרום. בשנות ה-30 של המאה ה-13 הוסף לכנסייה אקסונרתקס גדול. בחזיתות הכנסייה נבנו שיפועי אבן משיש לבן; בפנים, הכנסייה מקושטת בגושי טוף. החלק החיצוני של הכנסייה בנוי בסגנון רומנסקי וביזנטי, ושילוב זה יוצר סגנון אדריכלות מיוחד הידוע בשם אסכולת ראשקה (Raška School).
בכיוון צפון-מערב ביחס לכנסיית הבתולה שוכנת כנסיית הקדושים יואכים ואנה, הידועה ככנסיית המלך בזכות המלך מילוטין שהקים אותה. כנסייה זו נבנתה ב-1314 בצורת צלב דחוס, כאשר הגג בנוי בצורת כיפה מתומנת. כנסייה זו נבנתה מאבן ומטוף, כאשר החזיתות שלה מטויחות.
במתחם המנזר נמצאת גם כנסיית ניקולאס הקדוש, שהיא כנסייה קטנה בעלת ספינה בודדת המקושטת בפרסקאות המתוארכים למאה ה-12 וככל הנראה תחילת המאה ה-13. בין כנסיית ניקולאס הקדוש לכנסיית המלך נמצאים היסודות של כנסיית יוחנן המטביל. בכיוון מערב לכנסיית הבתולה שוכן רפקטוריום עתיק שנבנה מחצץ בתקופת הארכיבישוף סאבה. לבסוף, בחלק המערבי של מתחם המנזר נמצא מגדל פעמון שנבנה במאה ה-13. בעבר הייתה במתחם גם קפלה, אך היא נהרסה ונותרו ממנה רק שבריהם של מספר פרסקאות. קטעי פרסקאות נמצאו גם בחלק החיצוני של הנרתקס, והם מייצגים בצורה טובה את הגנאלוגיה של שושלת נמאניץ'. הדעה הרווחת היא כי הם קשורים באופן הדוק לפרסקאות מכנסיית הבתולה המתוארכים לשנת 1208 או 1209.
בכיוון צפון מהרפקטוריום שוכנים מגורי הנזירים שנבנו במהלך המאה ה-18, וכיום שוכן בהם מוזיאון קטן שבו ניתן לצפות בחלק מהאוצרות של סטודניצה. אולם, המלחמות התכופות והביזות גרמו לירידה משמעותית בכמות האוצרות של סטודניצה.
אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההישגים האמנותיים של עבודות הגילוף בסטודניצה מתבטאים בעיקר בארבעת השערים של כנסיית הבתולה, ובעיקר השער המערבי, הנמצאים בין הנרתקס והאקסונרתקס. בקיר הצפוני הנמצא מתחת לפינה נמצא חלון העשוי משמשות ריבועיות קטנות עם מדליונים החרוטים על משטח עופרת, המייצגים את שמונה החיות המסמלות את מעלותיה של הבתולה. ישנם שני קישוטים בצורת ורד המעטרים את העין האלוהית[1]. ככל הנראה, הבונים החופשיים הגיעו לסטודניצה מאזור הים האדריאטי, ייתכן כי אף מהעיר קוטור, היכן שנמאניה החזיק בבעלותו ארמון. הבונים החופשיים הותירו אחריהם כתובת באותיות סרביות על הגמלון של השער המערבי.
כנסיית הבתולה נצבעה בעשור הראשון של המאה ה-13. הפרסקאות המקוריים ששרדו באופן חלקי הם אלו שנמצאים באזור המזבח, מתחת לכיפה, על הקיר המערבי ובחלקים הנמוכים של הספינה הראשית. הפרסקו המצוי במצב הטוב ביותר הוא זה שמתאר את צליבת ישו, והוא נוצר ב-1209 על רקע כחול ונחשב לאחד מההישגים הגדולים ביותר של האמנות הסרבית. על הקיר הדרומי נמצא פרסקו "קומפוזיציית המייסדים" שבו מתואר כיצד הבתולה לוקחת את נמאניה (סימון), ביחד עם דגם של הכנסייה, אל ישו המשמש כשופט עליון. הנרתקס נצבע ב-1569, והפרסקאות הנמצאים בו מתארים בצורה מרשימה את יום הדין בעולמות העליונים, ודיוקן של הנזירה אנסטסיה המיוצגת על ידי אנה, אשתו של נמאניה.
ציור הפרסקו הקדום ביותר בכנסיית המלך מסמל את ההישג הגדול ביותר של האמנות הביזנטית באזור. הפרסקאות בנרתקס ראדוסלב ובקפלת הלוויות, המתוארכים לשנות ה-30 של המאה ה-13, דומים מבחינה סגנונית לאלו של הכנסייה הראשית. בקפלה הצפונית, המוקדש לניקולאס הקדוש, נמצא צירוף של הטימאסיה[2] עם מעגל המתאר את חייו של ניקולאס הקדוש. בקפלה הדרומית ניתן למצוא דיוקנאות של נמאניה, סטפן המוכתר הראשון והמלך ראדוסלב עם אשתו אנה. על הקיר הצפוני של הנרתקס מצוירים שלושה אישים מכובדים הקשורים לכנסייה הסרבית - הארכיבישוף סאבה, ארסניה וסאבה השני (אחיו של ראדוסלב).
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של מנזר סטודניצה- כנסיות סרביה: מנזר סטודניצה
- מצגת על מנזר סטודניצה בקונגרס הסרבי המאוחד
- בלאגו - מנזר סטודניצה
- הדרך לסטודניצה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
 | |
|---|---|
|