מנחם אלקינד
 | |
| לידה |
1897 בריסלב  |
|---|---|
| פטירה |
1938 (בגיל 41 בערך) מוסקבה, ברה"מ |
| מדינה |
האימפריה הרוסית |
  | |
מנחם (מנדל) אֶלְקִינְד (ברוסית: Мендл (Менахем) Элькинд;[1] 1897, בריסלב, פלך חרסון, האימפריה הרוסית – 1938, מוסקבה, רוסיה הסובייטית) היה חלוץ מאנשי העלייה השלישית, ממנהיגי "גדוד העבודה" ומחתרת "הקיבוץ" בשנות העשרים. היה בין מייסדי ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, ומוסדותיה. באמצע שנות העשרים נתגלעו בגדוד העבודה חילוקי דעות עקרוניים, כאשר בגדוד הלך ובלט אגף שמאל רדיקלי. בסופו של דבר, חילוקי דעות אלה גרמו לפילוג הגדוד. לאחר הפילוג, הפך אלקינד למנהיגו של הפלג השמאלי. בשנת 1928 חזר לברית המועצות בראש קבוצה מאנשי הגדוד, שם ייסד את המושבה העברית "וויו נובה" (אספרנטו: "דרך חדשה"). בסופו של דבר נעצר, הורשע והוצא להורג בתקופת הטיהורים של סטלין.
תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנדל אלקינד נולד בעיירה בֵּרִיסְלָב (Берислав) שבפלך חרסון, בתחום המושב היהודי באימפריה הרוסית, כבן בכור למשפחה יהודית אורתודוקסית. והיה הבכור בין 7 אחים, אח ושש אחיות. (שניים מאחיו הגיעו אחר כך, בעקבותיו, לגדוד העבודה). אביו, שלמה, שימש רב בעיר סימפרופול, בחצי האי קרים (בהווה ברוסיה, לפני זמן קצר היה חלק מאוקראינה). בשנים ההן היה נהוג באימפריה הרוסית ה"נומרוס קלאוזוס", אשר איפשר רק לילד יהודי אחד ללמוד בכל כיתה. משהגיע הנער לגיל בית הספר התיכון, לא נמצאה כיתה שבה יוכל להיקלט. אביו עבר בין הגויים והבטיח מימון לימודיהם, כדי לאפשר לבנו את הלימודים בתיכון. משנסתיימה השנה נתפזרו ילדי הגויים, והמשפחה לא הייתה יכולה עוד לממן שני ילדים. מנדל אלקינד נשלח לקייב להמשיך את לימודיו, ושם פגש בדעות חדשות: ציונות, סוציאליזם וקומוניזם, ונתפס אליהן. עם תום לימודיו חזר לבית הוריו ונקלע למלחמת אזרחים בין הצבא האדום לצבאות הלבנים, שבמסגרתה נערכו גם פוגרומים ביהודים. כל אחד מן הצבאות גייס נערים לשורותיו בכפייה. המשפחה, שהחליטה להצילו מגורל מר (חטיפה לצבא או פוגרום), רכשה סירת דיג מאחד משכניהם, ציידו אותה כראוי, ואלקינד ואחד מחבריו הפליגו בה לטורקיה. בטורקיה הצטרף אלקינד לקיבוץ הכשרה, שהקים שם יוסף טרומפלדור. זמן רב חלף עד שנודע גורלו בביתו, ועוד שנים רבות שילמה המשפחה את מחיר הסירה וציודה. לקראת 1920 הגיע אלקינד לארץ ישראל והצטרף למייסדי "גדוד העבודה", שנקרא על שמו של יוסף טרומפלדור, לאחר שנפל בתל חי. עד מהרה התבלט בזכות כישרונותיו, והפך לגזבר פלוגת העבודה שלו ואחר כך לגזבר הגדוד. לדברי החוקרת אניטה שפירא, אישים שהכירוהו אז ראו בו את אחד מעמודי התווך של הציונות הסוציאליסטית בארץ ישראל, יחד עם יצחק בן-צבי, ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון, ולא היה ספק בליבם שלוּ היה חי בארץ היה הופך לאחד המנהיגים המרכזיים של אחדות העבודה.
קבוצת אלקינד ואחריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלקינד, שעבר לחיות בתל יוסף, הפך למנהיג הפלג השמאלי בגדוד ותמך בתפיסה ריכוזית על פני אוטונומיה לפלוגות וליישובים, בהעדפת האינטרס הגדודי על זה של המשק הבודד ובעידוד אופי קומוניסטי-מהפכני. הוא גיבש סביבו קבוצה בת כשלושים איש, שראו בברית המועצות וסטלין דגם להערצה והתרחקו אט אט מן הציונות. באפריל 1926 ביקר אלקינד, (יחד עם ישראל שוחט ודב מכונאי) במסגרת גדוד העבודה, בברית המועצות.
בדצמבר 1926, בעיצומו של משבר כלכלי קשה ואבטלה, ומתוך ויכוח עז עם הרוב בהנהגת הגדוד, חל פילוג בגדוד העבודה ואלקינד עמד בראש" הגדוד השמאלי". בפברואר 1927 החליטה האגודה להתיישבות יהודית בברית המועצות על הקמת מושבות חקלאיות בחצי האי קרים. המשא ומתן בין הגדוד השמאלי לשלטונות הסובייטים על פרטי היוזמה להקמת המושבות נמשך עד קיץ 1927. באוקטובר אותה שנה מתח אלקינד ביקורת על הציונות והביע ספק בעתיד הקומונות בארץ. בנוסף, הכריז על כוונתו לרדת עם הגדוד השמאלי לברית המועצות. ראשוני היורדים עם מנדל ומשפחתו הגיעו לקרים ביוני 1928. הקבוצה הקימה "קיבוץ" על קרקעות מרעה בסמוך ליבפטוריה, בשם ויוו נובו (דרך חדשה, באספרנטו, משום שלא יכלו לקרוא למקום בשם עברי, ושם ביידיש או רוסית לא רצו).
כבר במרץ 1931 הודח מתפקידו כמנהל הקומונה, אם כי המשיך בפעילותו באופן לא-רשמי עוד זמן מה. לגבי גורלו של אלקינד לאחר 1934 ידוע אך מעט. הוא עזב את ויוו נובו ללנינגרד ולמד באוניברסיטה הנדסה, אך לא סיים. ב-1936 עבר למוסקבה ועבד במערכת העיתון היידי הקומוניסטי "דער עמעס". ב-1937 נולד בנו השלישי וסבו בא כדי למול אותו. כעבור חודשיים, ב-2 בדצמבר, נעצר אלקינד (או משום שהייתה הלשנה על ברית המילה, או משום ש"דער עמעס" הפך ללא חוקי או בשל עברו הציוני שהחשידו כמרגל). אלקינד נעצר בדצמבר 1937 כאחרים מחברי הפק"פ, שחשדו בהיותם חלק מ"קנוניה "בריטית-ציונית". ב-19 בפברואר 1938 הוא הורשע והוצא להורג בירייה בעיר מוסקבה.[2]
מניה אשתו, שהייתה רופאת ילדים, חיה עם שלושת ילדיה במוסקבה. בכור הבנים, אורי (יליד תל יוסף), התגייס לצבא האדום ונפל בחזית סטלינגרד. שני הבנים הנותרים למדו והמשיכו לחיות ברוסיה.
שמו של אלקינד טוהר רק לאחר מותו של סטלין, ב-4 בנובמבר 1958.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Götz Hillig, “Vojo Nova” v Krymu: zabytaia sel’khozkommuna (kibuts), Marburg: University of Marburg, 2005. ('ווֹיוֹ נוֹבָה' בקרים: הקומונה החקלאית הנשכחת (קיבוץ))
- אניטה שפירא, 'גורלה של "קבוצת אלקינד" ברוסיה', שבות, כרך 1 (תשל"ג), עמ' 87–94.
- מרדכי נאור, ספר המאה, עם עובד, 1996 עמ' 132.
- נתן שחם, עצם אל עצמו, עם עובד, 1981 – רומן שגיבורו (המספר) הוא איש גדוד העבודה שהצטרף לאלקינד וחבורתו בוויו נובה, ולאחר תלאות בברית במועצות חזר ארצה בשנות ה-70. אלקינד נזכר לאורך הספר כאחד המשפיעים על המספר.
- שמואל דותן, אדומים, שבנא הסופר. 1991
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אניטה שפירא, אלקינד וחבריו חוזרים לרוסיה, עת־מול, 6 (44), יולי 1982, בספרייה הווירטואלית של מטח
- נתי קנטורוביץ', לחצות את השכחה: גילויים חדשים על קבוצת אלקינד, ישראל 12 (2008), עמ' 217–222 – על מחקרו של גטץ היליג (ראו לעיל)
- מנחם אלקינד, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
- מרדכי ארציאלי "מנחם אלקינד יעלה שנית, הארץ, 8.3.57
מנהרת הזמן - הערוץ הראשון - על גדוד העבודה ומנחם מנדל אלקינד, סרטון באתר יוטיוב
מנחם אלקינד (1897-1938), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ נכתב גם Мендель.
- ^ על פי נתוני הפס"ב הרוסי, המובאים במאמרו של גטץ היליג (Goetz Hillig): Гётц Хиллиг, Забытый опыт построения коммунизма в Крыму, Зеркало Недели, № 32 (711) 30 августа — 5 сентября 2008 (גרסה ב-Jewish Observer, אוקטובר 2008).