מנחם זמבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מנחם זמבה
Menachem zamba.jpg
הרב מנחם זמבה
תאריך לידה י"ג באלול תרמ"ג
תאריך פטירה י"ט בניסן תש"ג
השתייכות רבני פולין
נושאים שבהם עסק הלכה, אגדה, ש"ס, חסידות
רבותיו סבו הרב אברהם זמבה, רבי יהודה אריה לייב אלתר
חיבוריו אוצר הספרא, חדושי הגרמ"ז, תוצאות חיים

הרב מנחם זמבה (נכתב גם זמבא ; י"ג באלול תרמ"ג, 1883 - י"ט בניסן תש"ג, 1943), היה מגדולי רבני יהדות פולין וממנהיגיה קודם השואה. חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. מאחרוני הרבנים בגטו ורשה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בי"ג באלול תרמ"ג (1883) בפראגה, פרבר של ורשה, השוכן על גדות נהר הוויסלה. אביו רבי אלעזר וסבו רבי אברהם היו חסידי קוצק וגור. ניחן בכוח זיכרון נדיר ותפיסה מבריקה. עם זאת, מילדותו סבל מבריאות לקויה. בגיל תשע נפטר אביו והוא עבר לחסותו של סבו שקירבו אל החסידות עם נסיעותיו התכופות לאדמו"ר מגור, ה"שפת אמת".

בגיל שמונה עשרה נישא למינדל, בתו היחידה של ישעיה חיים צדרבוים. אחר חתונתו המשיך ללמוד תורה כאשר חותנו העשיר מפרנס אותו. בשנת תרע"ט הדפיס את ספרו הראשון, שו"ת "זרע אברהם".‏[1] את ספרו השני, "תוצאות חיים", הוציא לאור לזכר חותנו שנפטר בשנת תר"פ (1920). גם לאחר פטירת חותנו סירב לקבל על עצמו את עול רבנות והעדיף להמשיך לנהל את חנות הפלדה שהוריש לו חותנו, למרות שבאותן שנים כבר היה מפורסם כתלמיד חכם גדול. תשובותיו ומאמריו התפרסמו בספרים ובירחון התורני "דגל התורה" בעריכת הרב מנחם מנדל כשר. ביתו בפראגה הפך למקום כינוס לתלמידי חכמים מחוגים שונים ולתלמידים צעירים שבאו ללמוד מתורתו. הרב זמבה היה רגיל לנסוע לאדמו"ר מגור ויחסי חיבה והערכה הדדית שררו בין השניים. בשנת תרפ"ח הוציא את הספר "גור אריה יהודה" - לזכר בנו שנפטר בחייו (חתנו של רבי מנחם מנדל אלתר, בנו של השפת אמת).

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1935 נכנע ללחץ הרבנים וקיבל על עצמו את החברות ב"ועד הרבנים" של ורשה, יחד עם רבי יעקב מאיר בידרמן ורבי אברהם ויינברג. בין השאר היה בין החותמים על האיסור להמם את הבהמה לפני שחיטתה, בפולמוס הגדול על השחיטה שהתנהל באותם ימים.

בכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל בשנת תרפ"ג נבחר למזכירות הכבוד של התנועה, עוד בטרם מלאו לו ארבעים, והיה אחד מעמודי התווך שלה. בנאומו בכנסייה הגדולה השלישית האגודה (תרצ"ז), שהתכנסה על רקע ועדת פיל, התנגד נחרצות לחלוקת ארץ ישראל. בנאומו אמר:

"רק אנשים אשר להם העוז המר לקרוע גזרים מתורתנו התמימה והקדושה – הם-הם אשר ירהבו בנפשם לקרוע גם את ארצנו לגזרים. אבל אנחנו שומרי התורה וחרדים אל דבר ה' של תורה שבכתב ושבעל פה מראשו ועד סופו מוסרים נפשנו על כל אות ואות ועל כל מנהג שבישראל - בשום אופן לא נוכל להסכים לוותר אפילו על צעד ושעל אחד מארצנו הקדושה".

חידושי הגרמ"ז, סימן נ"ד

תקופת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת מלחמת העולם השנייה נכבשה ורשה בידי הנאצים, והם דרשו להקים "מועצת הזקנים" (יודנראט). רבי מנחם זמבה התנדב לעמוד בראשו, אך עמיתיו הרבנים מנעו זאת ממנו ושלחו שני רבנים אחרים למועצה. בתחילת המלחמה נעשה ניסיון להבריחו מחוץ לגבולות פולין הכבושה יחד עם האדמו"ר מגור ובני לוויתו, אך בכרטיסי הוויזה לארצות הברית נרשם שם המשפחה של הרבי מגור, אלתר, וכך היה מנוע הרב זמבה לצאת מהאזור הכבוש. לאחר התעללות קשה של הנאצים בתחילת שנת 1939, הוא נאלץ להעביר את דירתו לעתים קרובות, והשאיר את כתבי היד הרבים של חידושיו במסתור בדירתו הישנה.

עם גירוש היהודים לתחומי גטו ורשה, עבר לשם גם הרב זמבה יחד עם בני משפחתו. על פעילותו בגטו ישנן עדויות ביומן גטו ורשה שכתב הלל זיידמן. בסוף אדר תש"ג (1943) הכריז על תענית ציבור וחיבר תפילה מיוחדת לקראת ר"ח ניסן. כל אותה תקופה קיים מניין קבוע בביתו ועסק בתורה. לדבריי זיידמן, חידש הרב זמבה חידושים בהלכות קידוש השם, ובפתחם כתב: "מה שחידשתי בעזרת ה' בימי הזעם תחת חמת המציק, בעניין קידוש השם על פי הרמב"ם והראב"ד ז"ל, ביום בו נלקחה ממני אשתי היקרה". משום היותו אחד הרבנים החשובים של ורשה השתדלו הרב וייסמנדל וחבריו להצילו (הוא מופיע כאחד הרבנים שמשתדלים להצילם, במכתב של הרב וייסמנדל אל הרב משה בלוי, מראשי האגודה בארץ). כמו כן, לקראת חיסול הגטו הייתה פנייה מצד ראשי הכנסייה הפולנית להציל אותו, אך הוא סירב. ממש סמוך לפרוץ המרד הוא ערך ליל סדר פסח, ועוד לפני כן ארגן אפיית מצות קטנות שיוכלו לשאתן בכיס במהלך החג. בשבת חול-המועד פסח, י"ט בניסן, במהלך דיכוי מרד גטו ורשה, החל ביתו לבעור. דיירי הבית ניסו לחצות את הרחוב אל עבר הבית שממול, כאשר לפתע נשמעו יריות והרב מנחם זמבה נהרג. הוא הובא לקבר זמני בחצר הבית. ימים אחדים לאחר מכן השלימו הנאצים את חיסול הגטו וממשפחתו נרצחה גם היא.

ב-1958 בעת פעולת חפירות שערכו הפולנים לשיקום אזור הגטו היהודי, נמצא קברו של הרב זמבה מתקופת המלחמה. עצמותיו הועלו לארץ ישראל ונטמנו בהר המנוחות בירושלים בכ"ט בסיון תשי"ח (1958) בלוויה רבת משתתפים, ובתוכם הרבנים הראשיים והאדמו"ר מגור. בזמן הלוויה קיימה הכנסת טקס ודקת דומייה לזכרו. על שמו רחובות בבני ברק ובנתניה.

תמיכתו במרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם כמה עדויות שהרב מנחם זמבה נמנה בין הרבנים שקראו למרד מזוין ולנקמה בגרמנים. הראשון שפרסם דברים על עמדתו בעניין זה היה הלל זיידמן. זיידמן מספר ביומנו על דיון שהתקיים כמה חודשים לפני פרוץ המרד. בדיון השתתפו רבנים, פוליטיקאים ופילוסופים, ודובר בו על גירושם של יושבי הגטו.

וכך מצטט הלל זיידמן את דבריו של הרב מנחם זמבה באותו מעמד:‏[2]

"לא היינו צריכים ללכת בעצמנו אל ה'אומשלגפלאץ', היינו צריכים להתנגד, אבל השלינו את עצמנו בדמיונות שוא. עם חכם ונבון – ניטל ממנו שכלו. האמנו כל הזמן – אולי ושמא ואפשר... שגינו קשה... הייתה הפקחות אצלנו מרובה מן החכמה, והפקחות לא תמיד היא מידה מועילה... צריכים היו להבין מלכתחילה, שאותו רשע מבקש לעקור את הכול, ואנו צריכים היינו להשתמש בכל האמצעים ולהזעיק את העולם. ועכשיו אנו חייבים להתנגד, אסור לנו להסגיר את עצמנו בידי האויב".

ועוד אמר:

"יש דרכים שונות לקידוש השם. אילו הכריחו כיום את היהודים לשמד, ואפשר היה להינצל על ידי השתמדות כמו בספרד או בשעת גזֵרת תתנ"ו, הייתה מיתתנו כשלעצמה – בחינת קידוש השם. הרמב"ם אומר אפילו שבשעה שיהודי נהרג משום שהוא יהודי, הרי זה בלבד – קידוש השם, והלכה כמותו. אך כיום הזה הדרך היחידה לקדש את השם היא התנגדות מזוינת בפועל".

עדות נוספת היא עדותו של ניצול השואה, יהודה אריה פיינגולד, פורסמה בעיתון הצופה ב-1946, מיד אחרי השואה. על פי עדות זו שהה פייגנגולד בסוכתו של הרב זמבה ביום הראשון של חג הסוכות תש"ג (26.9.1942) ולדבריו קרא הרב זמבה "להתקומם, להתנגד במעשה בנשק ביד".

אחיינו, הרב אברהם זמבה, שהיה עם דודו עד רגעיו האחרונים אישר שדודו תרם כסף עבור "ועד ההתגוננות" שהוקם בגטו. בנוסף ישנן עדויות שהוא יעץ למי שיכול להימלט ולא להתמסר לגרמנים משום שפירושו של דבר הוא איבוד מרצון.‏[3]

עם זאת, בקרב היהדות החרדית יש שטענו שהדברים נובעים מהרצון להסיר את החרפה של "כצאן לטבח יובל".‏[4]

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב מנחם זמבה כתב חידושים רבים, אך כל כתבי היד אבדו בשואה, ובהם חיבורו על היד החזקה לרמב"ם שהכיל כ-1000 דפים וכבר היה מוכן לדפוס. נשתיירו רק ספרים ומאמרים שהודפסו עוד בחייו.

  • אוצר הספרא, הוצאת "מאורות", נס ציונה תש"ך. ביאורים על התורת כהנים.
  • אוצר הספרי, ביאורים על ספרי זוטא.
  • קונטרס תוצאות חיים, חידושים והערות על מלאכת הוצאה בשבת.
  • חדושי הגרמ"ז, שרידים מחדושיו של הרב מנחם זמבה שנלקטו מספרי שו"ת וחידושים מאספים קובצים וירחונים שונים, בעריכת הרב דוד אברהם מנדלבוים (בסופו הודפסו תולדות המחבר מאת אהרן סורסקי), הוצאת "קרן משפחת משה בורנשטיין", בני ברק תש"מ. מהדורה נוספת יצאה בשנת תש"ע. חידושי הגרמ"ז חלק ב' כולל את אוצר הספרא, אוצר הספרי ומאמרים נוספים.

כמו כן, הוציא לאור את ספרים שהתכתבויות אחרים עמו (כאשר רוב הספר ממנו):

  • גור אריה יהודה - מחידושי בנו (שנפטר בגיל 19) ומהתכתבויותיו עמו.
  • שו"ת זרע אברהם - התכתבות בינו לבין החברותא שלו, הרב אברהם לופטביר, חתנו של רבי מאיר שמחה מדווינסק, שנפטר צעיר ובלי בנים. יצא לראשונה בשנת תרע"ט.

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים שלם, עת לעשות להצלת ישראל,
  • אהרן סורסקי, מרביצי תורה מעולם החסידות, חלק ה, בני ברק, תשמ"ח, עמ' רכז-רפח.
  • ר ליכטנשטיין, עדות-חורבן יהדות אירופה, מוסד הרי"מ לוין 2000.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו להלן.
  2. ^ הרב ד"ר יחזקאל ליכטנשטיין, מרד גטו ורשה – התאבדות או קידוש השם?
  3. ^ ד"ר חיים שלם, יחסם של רבנים בגטו ורשה למרד, אתר 'זכור'.
    יאיר שלגכאן לנו הצרה הגדולה ביותר, באתר הארץ, 15.1.2007
  4. ^ רות ליכטנשטיין, עדות - חורבן יהדות אירופה, עמודים 196-199, מביאה בהקשר זה את דברי תלמידו של הרב זמבה, הרב שמחה אלברג, שלא היה בגטו ורשה, אולם אמר שכל מי שהכיר את הרב זמבה "יודע שכל מהותו הרוחנית נוגדת" למסופר עליו בהקשר זה. מאידך, תלמידים אחרים של הרב זמבה, שמואל רוטשטיין והרב יצחק ידידיה פרנקל, תומכים בגרסה שרבם היה מעורב במרד. ראו: חיים שלם, עת לעשות להצלת ישראל, הוצאת מכון בן-גוריון תשס"ז, עמ' 94