מנשייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מנשייה הייתה שכונה בצפונה של יפו שנהרסה בחלקה במלחמת העצמאות ונהרסה כמעט במלואה במהלך שנות ה-60 ושנות ה-70 ^[1]. השטח בו התקיימה השכונה נקרא עד היום "מנשייה", ממוקם באזור שבין מרכז תל אביב ויפו ונמצאים בו מרכז עסקים ראשי מפותח באופן חלקי, פארק צ'ארלס קלור ומספר אתרים נוספים.

למקור שמה של השכונה יש שתי גרסאות (על פי זאב וילנאי)^[2]: האחת ששמה נגזר מהמילה הערבית 'נשה' שמשמעותו בניין. הגרסה השניה היא ששמה מתקשר למקום טיולים, מפני שהאתר עליו נבנתה שימש לפני כן כאתר טיולים ונופש לתושבי יפו.

השכונה הוקמה בסוף המאה ה-19 כשכונה יוקרתית לעשירי יפו, על שפת הים, ממערב לשכונת שבזי ומדרום לשכונת כרם התימנים. השכונה הערבית היוותה שלוחה של יפו בתוך השטח היהודי. מסגד השכונה, חסן בק, נבנה מחומרי בנייה שהוחרמו מתל אביב במהלך מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1891 בנה השלטון העותמאני בשכונה את תחנת הרכבת יפו שחיברה, בין השאר, בין יפו לירושלים והייתה נקודת הקצה של מסילת הרכבת לירושלים.

בתקופת המנדט הבריטי התרחשו לעתים תקריות בגבולות השכונה עם תל אביב. במהלך מלחמת העצמאות פעלו צלפים מגגות הבתים בשכונה, לרבות מצריח מסגד חסן בק, על רחובות תל אביב וגרמו לאבדות רבות בנפש. לאור האיומים הרבים על תושביה היהודים של תל אביב ממנשייה החליט ארגון האצ"ל לכבוש את השכונה, ואכן השכונה נכבשה על ידי האצ"ל בסוף אפריל 1948 לאחר קרבות מרים. לאחר מכן נכנעה יפו כולה ב-13 במאי 1948 (בדיוק 24 שעות לפני הכרזת המדינה).

במהלך הקרבות נפגעו בתים רבים בשכונה וכן התשתיות שלה. אף על פי כן, כבר במהלך מלחמת העצמאות נכנסו עולים חדשים לשכונה, והיא הפכה לשכונת עוני צפופה. בשנות החמישים והשישים התלבטו המתכננים באשר לגורל השכונה: היו שהציעו לדלל את בתיה ולשקם את הנותרים, והיו שהציעו להורסה לגמרי. ידם של המצדדים בהריסה גברה, ולבסוף החליטה עיריית תל אביב-יפו בשנת 1963 לפנות ולהרוס את השכונה, כמו גם את שכונת נווה צדק הסמוכה (שגם נחשבה באותה תקופה כשכונת עוני מוזנחת).

במקום השכונה הוחלט להקים את מרכז העסקים הראשי החדש של העיר. מרכז זה אמור היה לקשר בין יפו לתל אביב, ולהתחבר למרכז העסקים הישן באזור אחוזת בית (תוכנן להמשיך את שדרות רוטשילד עד לחוף). בכל האזור תוכננה בניית מגדלי משרדים גבוהים ואוטוסטרדות רחבות בשאיפה ליצור מרכז עירוני הדומה למטרופולינים האמריקאים. כדי להקים את הפרויקט נוסדה חברה עירונית ממשלתית "אחוזות החוף" שכיום מנהלת את רוב חניוני העיר. על אף המאמצים הראשונים לפיתוח המע"ר רק קומץ בניינים קמו באזור, בהם בית הטקסטיל ומלון דיוויד אינטרקונטיננטל, ונותרו לבדם באזור. מע"ר תל אביב נשאר בפועל סביב צפון רחוב הרצל ובשנות ה-70 התרחב גם לאזורים המזרחיים יותר של העיר.

לקראת סוף שנות השישים הושלם פינוי תושבי מנשייה, והוחל בהריסת בתי השכונה. הקבלנים שהרסו את בתי השכונה לא פינו את פסולת הבנייה, אלא דחפו אותה למקום הקרוב האפשרי-לתוך הים. במהרה הצטברו כמויות עצומות של פסולת בניין על החוף ובתוכו הים, פסולת אשר נדרשה העירייה לפנות. אולם, עד מהרה התברר כי עלות פינוי הפסולת גבוהה מאוד וכי משתלם יותר לכסות אותה בעפר. העירייה החליטה על הקמת גן הכולל עצים ומדשאות על גבי פסולת הבניין ועל פיסת הים שיובשה על ידי הריסות השכונה שפונו כולן אל האתר. התוצאה הייתה פארק צ'ארלס קלור המשמש עד היום לאירועים שונים ולרווחת הציבור אך מנגד איבדו תושבי תל אביב רצועת חוף ארוכה שיכלה לשמש כחופי רחצה. רק בחלקו הדרומי של הפארק קיימת רצועת חוף צרה וקצרה.

ממנשייה נותרו שני מבנים: מסגד חסן בק והבניין בו ממוקם מוזיאון האצ"ל בתש"ח (בית גידי) בפארק צ'ארלס קלור. שכונת מנשייה הונצחה לפני שנהרסה במספר סרטים ישראליים, בהם "קזבלן", "ניני" ו"מלכת הכביש".

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ בסרט "קזבלן" משנת 1973 נראים בתי השכונה הגובלים עם הים
2. ^ וילנאי זאב, מדריך תל אביב (1941), הוצאת אריאל מרס 1987

[עריכה] לקריאה נוספת

• רוטברד, שרון, 2005. עיר לבנה, עיר שחורה, תל אביב: הוצאת בבל.