מנשייה (יפו)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 32°03′33″N 34°45′31″E / 32.05928207570025°N 34.758650064468384°E / 32.05928207570025; 34.758650064468384

מנשייה
מיקום מנשייה
מנשייה
מנשייה
שטח שכונת מנשיה כיום, אפריל 2011
מנשייה מיפו
בית גידי (מוזיאון האצ"ל בתש"ח) - בניין המגורים היחיד שנותר מהשכונה

מנשייהערבית:المنشية) היה רובע מעורב‏[1] בצפונה של יפו שנהרסה בחלקה במלחמת העצמאות ונהרסה כמעט במלואה במהלך שנות ה-60 ושנות ה-70[2]. השטח בו התקיימה השכונה נקרא עד היום "מנשייה", ממוקם באזור שבין מרכז תל אביב ויפו ונמצאים בו מרכז עסקים ראשי מפותח באופן חלקי, פארק צ'ארלס קלור ומספר אתרים נוספים כגון תחנת האוטובוסים "כרמלית" ובית המלון דייוויד אינטרקונטיננטל.

למקור שמה של השכונה יש שתי גרסאות (על פי זאב וילנאי)‏[3]: האחת ששמה נגזר מהמילה הערבית 'נשה' שמשמעותו בניין. הגרסה השנייה היא ששמה מתקשר למקום טיולים, מפני שהאתר עליו נבנתה שימש לפני כן כאתר טיולים ונופש לתושבי יפו.

השכונה הוקמה בשנות השלושים של המאה ה-19 כמשכנותיהם של פועלים מצריים שהובאו ארצה על ידי השליט איברהים פחה. מיקומה של השכונה על שפת הים, באזור שנמצא כיום ממערב לשכונת שבזי ומדרום לשכונת כרם התימנים שהוקמו כעשר שנים אחריה.‏[4] מסגד השכונה, חסן בק, נבנה מחומרי בנייה שהוחרמו מתל אביב במהלך מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1891 בנה השלטון העות'מאני בשכונה את תחנת הרכבת יפו שחיברה, בין השאר, בין יפו לירושלים והייתה נקודת הקצה של מסילת הרכבת לירושלים. בשנת 1897 הוקמה על החוף במערב שכונה חרדית בשם יפה נוף ובה היה בית החולים היהודי היחיד באזור.

בתקופת המנדט הבריטי התרחשו לעתים תקריות בגבולות השכונה עם תל אביב. במהלך מלחמת העצמאות פעלו צלפים מגגות הבתים בשכונה, לרבות מצריח מסגד חסן בק, על רחובות תל אביב וגרמו לאבדות רבות בנפש. לאור האיומים הרבים על תושביה היהודים של תל אביב ממנשייה החליט ארגון האצ"ל לכבוש את השכונה, ואכן השכונה נכבשה על ידי האצ"ל בסוף אפריל 1948 לאחר קרבות מרים. לאחר מכן נכנעה יפו כולה ב-13 במאי 1948 (בדיוק 24 שעות לפני הכרזת מדינת ישראל).

במהלך הקרבות נהרסו על ידי האצ"ל בתים רבים בשכונה כמו גם התשתיות שלה, כחלק מטקטיקת לחימה מתוכננת. בנוסף, שידר האצ"ל תשדירי תעמולה ברדיו המקומי, בערבית, בהם הובטח לאוכלוסייה האזרחית גורל דומה לזה של תושבי דיר יאסין.‏[5] כבר במהלך מלחמת העצמאות יושבו עולים חדשים בשכונה, והיא הפכה לשכונת עוני צפופה.

בשנות ה-50 וה-60 התלבטו המתכננים באשר לגורל השכונה: היו שהציעו לדלל את בתיה ולשקם את הנותרים, והיו שהציעו להורסה לגמרי. ידם של המצדדים בהריסה גברה, ולבסוף החליטה עיריית תל אביב-יפו בשנת 1963 לפנות ולהרוס את השכונה, כמו גם את שכונת נווה צדק הסמוכה (שגם נחשבה באותה תקופה לשכונת עוני מוזנחת).

במקום השכונה הוחלט להקים את מרכז העסקים הראשי החדש של העיר. מרכז זה אמור היה לקשר בין יפו לתל אביב, ולהתחבר למרכז העסקים הישן באזור אחוזת בית (תוכנן להמשיך את שדרות רוטשילד עד לחוף). בכל האזור תוכננה בניית מגדלי משרדים גבוהים וכבישים רחבים בשאיפה ליצור מרכז עירוני הדומה למטרופולינים אמריקאיים. כדי להקים את הפרויקט נוסדה חברה עירונית ממשלתית אחוזות החוף שכיום מנהלת את רוב חניוני העיר. על אף המאמצים הראשונים לפיתוח המע"ר קמו באזור רק קומץ בניינים. הקמת בית הטקסטיל שבו שישה מגדלי משרדים הניצבים על פלטפורמה משותפת, החלה בשנות ה-70 והסתיימה בשנות ה-90. מאוחר יותר הוקמו מצפון לבית הטקסטיל שני מלונות - ב-1979 הוקם מלון דן פנורמה וב-1999 הוקם מלון דייוויד אינטרקונטיננטל. אולם מבנים אלה נותרו כמעט לבדם באזור, ומע"ר תל אביב נשאר בפועל סביב צפון רחוב הרצל ובשנות ה-70 התרחב גם לאזורים המזרחיים יותר של העיר.

לקראת סוף שנות השישים הושלם פינוי תושבי מנשייה, והוחל בהריסת בתי השכונה. הקבלנים שהרסו את בתי השכונה לא פינו את פסולת הבנייה, אלא דחפו אותה למקום הקרוב האפשרי - לתוך הים. במהרה הצטברו על החוף כמויות עצומות של פסולת בניין, שהעירייה נדרשה לפנות. אולם, עד מהרה התברר כי עלות פינוי הפסולת גבוהה מאוד וכי משתלם יותר לכסות אותה בעפר. העירייה החליטה על הקמת גן הכולל עצים ומדשאות על גבי פסולת הבניין ועל פיסת הים שיובשה על ידי הריסות השכונה שפונו כולן אל האתר. התוצאה הייתה פארק צ'ארלס קלור המשמש עד היום לאירועים שונים ולרווחת הציבור. מנגד, איבדו תושבי תל אביב רצועת חוף ארוכה שיכלה לשמש כחופי רחצה. רק בחלקו הדרומי של הפארק קיימת רצועת חוף צרה וקצרה.

ממנשייה נותרו שני מבנים: מסגד חסן בק והבניין בו ממוקם מוזיאון האצ"ל בתש"ח (בית גידי) בפארק צ'ארלס קלור. שכונת מנשייה הונצחה לפני שנהרסה במספר סרטים ישראליים, בהם "קזבלן", "לופו", "ניני" ו"מלכת הכביש".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אור אלכסנדרוביץ', גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום, תיאוריה וביקורת, גיליון 41, קיץ 2013
  2. ^ בסרט "קזבלן" משנת 1973 נראים בתי השכונה הגובלים עם הים
  3. ^ וילנאי זאב, מדריך תל אביב (1941), הוצאת אריאל מרס 1987
  4. ^ שביט, יעקב וביגר, גדעון, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2001, עמ' 53
  5. ^ רוטברד, שרון, עיר לבנה, עיר שחורה, 2005, הוצאת בבל