מסות (מונטן)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
מישל דה מונטן  |
| שפת המקור |
צרפתית של ימי הביניים |
| סוגה |
אוטוביוגרפיה, מסה |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
1580 |
  | |
מסות הוא שמו של ספר שנכתב על ידי מישל דה מונטן ופורסם לראשונה ב-1580.
ב-1572 החל דה מונטן לכתוב את המסות שהעסיקו אותו במשך עשרים שנה עד מותו ב-1592. ב-1574 הוא מכר את משרתו כחבר המועצה המשפטית של בורדו ופרש לטירתו (באזור פריגו שבחבל אקיטן) - שם הקים את ספרייתו.
הוא אהב לבלות את זמנו בספרייה, אך עסק גם בניהול אחוזתו הכפרית, וכאציל צרפתי התנסה במאורעות שהיו כרוכים במלחמות הדת בצרפת בין פרוטסטנטים לקתולים. הוא ערך מסע באירופה המערבית (גרמניה, שווייצריה ואיטליה), נבחר לראש העיר בורדו ותיווך בין אנרי השלישי, מלך צרפת לבין אנרי מלך נווארה - מנהיג הפרוטסטנטים שהפך מאוחר יותר לאנרי הרביעי, מלך צרפת.
המסות מבוססות על התנסותו האישית של מונטן ועל כתבי סופרי העת העתיקה של יוון ושל רומא, ואלה של סופרי ההומניזם של תקופת הרנסאנס, שאותם קרא בספרייתו. ב-1580 פרסם בבורדו את הספרים הראשון והשני של המסות, והוסיף ספר שלישי בהוצאה חדשה של מסות אלה (פריז, 1588). הוא המשיך להעשיר את הטקסט במטרה לפרסם מהדורה מחודשת - מה שנעשה ב-1595, שלוש שנים אחרי מותו. תיקונים ותוספות אלה מופיעים בכתב ידו בכרך של המסות שנודע בשם "עותק בורדו".
כחיקוי של פלוטרכוס היווני, מונטן כתב את המסות כיצירת פסיפס שחלקיה שונים זה מזה. הוא מקבל על עצמו אי סדר כערובה לכנותו ולאי תלותו. אי סדר זה נובע גם מן הדרך שבה כתב את המסות. הוא חושב בקול רם כאשר הוא מכתיב את דבריו לפקיד הרושם אותם. (לשם כך העסיק שלושה פקידים בזה אחר זה). הוא מעדיף קצב פואטי הכרוך בקפיצות ובניתורים על פני סדר למדני ורטוריקה קפדנית, ואוהב את הגיוון ואת השוני.
107 המסות שונות זו מזו ומלאות ניגודים המחיים אותן. אחדות מן הקצרות שבהן אינן אלא מעשיות בעמוד אחד או שניים, אך מסות קצרות אחרות הן מלאכת מחשבת, כמו "על דמוקריטוס והרקליטוס" (ספר 1, פרק 50) ו- "על אריכות ימים" (ספר 1, פרק 57). אחרות מהוות מסות פילוסופיות מובהקות שנכתבו בהשראת האסכולה הסטואית בפילוסופיה היוונית, כמו המסה "לעסוק בפילוסופיה משמעו ללמוד למות" (ספר 1, פרק 20), או בהשראת זרם הספקנות, כמו המסה הארוכה "סנגוריה על רמון סבונד" (ספר 2, פרק 12). מסות רבות מבוססות על התנסותו האישית, כמו המסה "על ההבלות" (ספר 3, פרק 9) או המסה "על הניסיון" (ספר 3, פרק 13).
מונטן עוסק בנושאים רבים ושונים. הוא כותב על כל מה שעולה בדעתו, ועובר מ- "קניבאלים" (ספר 1, פרק 31) ל- "ציוויים אלוהיים" (ספר 1, פרק 32), ומ- "ריחות" (ספר 1, פרק 60) ל- "תפילות" (ספר 1, פרק 61). הכותרות של חלק מן המסות מסתירות נושאים נועזים, כמו "מנהג האי קאוס" (ספר 2, פרק 3) - מסה העוסקת בחוקיותה של ההתאבדות, "על דמיון הילדים לאבותיהם" (ספר 2, פרק 37) - מסה שבה הוא תוקף את הרופאים, "על חרוזי ורגיליוס" (ספר 3, פרק 5) - מסה העוסקת בהתנסותו של מונטן באהבה וביחסי מין, ו- "על מרכבות" (ספר 3, פרק 6) - מסה שעניינה הברבריות של הכיבוש הספרדי באמריקה.
מונטן משתמש בציטוטים ממקורות רבים ושונים. אם כי יש לו חיבה יתרה לפלוטרכוס ולסנקה, הוא מביא ציטוטים משירתם של משוררים רבים ומכתביהם של סופרים והיסטוריונים. המסות כוללות מאות ציטוטים כאלה בפרוזה ובחרוזים בצרפתית ובלטינית המופנים אל הקורא בנועם ולפעמים בבדיחות דעת. ציטוטים אלה משקפים את מחשבותיו של מונטן: "אינני מצטט את זולתי אלא כדי לומר טוב יותר את אשר בלבי."
מה שמאחד מסות אלה היא העובדה שחקירה פילוסופית זו הופכת לראי של דמות המחבר: "אני מתאר את עצמי". יהיה מה שיהיה הנושא, המטרה שאליה חותר מונטן היא הכרת עצמו, הערכת כוח שיפוטו והסתכלות עמוקה בנטיותיו האישיות. מעבר למשימה זו שאין לה תקדים, החושפת בפנינו את דעותיו, הרגליו ותשוקותיו של אציל צרפתי מן המאה השש עשרה, גאוניותו של מונטן מתבטאת בהארת הממד האוניברסלי של תיאורו העצמי: "כל אדם מהווה דמות שלמה לחלוטין של מצבנו האנושי." (המסה "על החרטה" ספר 3 פרק 2). מונטן חוקר את המסתורין של מצבנו באמצעות התבוננות בעצמו, בסבלותיו, בגאוותו, באי עקביותו, ואפילו בכבודו.
בשנת 1603 הספר תורגם לאנגלית על ידי ג'ון פלוריו וזכה להצלחה רבה.
תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המסות, ספר ראשון, תרגמה אביבה ברק (הומי), מבוא: נדין קופרטי-צור, הוצאת שוקן, תל אביב 2007, ספר שני 2011
- מסות נבחרות, תרגם דרור דורי. הוצאת באר, ראשון לציון 2003, חלק ב', מבחר מסות, אוריון הוצאת ספרים, חולון 2007.
- מסות, תרגום ישורון קשת, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב 1963.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אריק גלסנר, על "המסות" של מונטיין, הוצאת "שוקן", באתר "מבקר חופשי", פורסם לראשונה בשבעה לילות, ידיעות אחרונות, 20 בנובמבר 2012