מסילת אזור החוף הצפוני של שיקגו ומילווקי

הלוגו של קו הרכבת

מסילת אזור החוף הצפוני של שיקגו ומילווקי (באנגלית: Chicago North Shore and Milwaukee Railroad) הוא קו רכבת בארצות הברית שהופעל בין השנים 1916 עד 1963 וחיבר בין העיר שיקגו שבמדינת אילינוי לעיר מילווקי שבמדינת ויסקונסין, דרך פרוורי החוף הצפוני של שיקגו.

היסטוריה

חוברת לוח הזמנים של הקו משנת 1941

היישובים שבאזור בו עוברת מסילתו של הקו הוקמו ברובם בקרבת התחנות שנקבעו במסילה זו, לאחר שהיא הוקמה. הקמת המסילה הוותיקה ביותר באזור החלה בשנת 1853 על ידי וולטר גורני, לאחר שפרש מכהונת ראש עיריית שיקגו. גורני הפעיל עליה קו רכבת שהיה בבעלותו, בין שיקגו לבין מילווקי שבויסקונסין. הוא גם מיקם את תחנותיה של המסילה כך שיהיו בשטחים שבבעלותו ושהוא תכנן להקים עליהם פרוורים עבור העיר שיקגו. מסיבה זו נחשב גורני לאבי החוף הצפוני של שיקגו.

ב-1891 נוסדה חברת Waukegan & North Shore Rapid Transit אשר הפעילה בתחילה קו של חשמליות ברחובות של העיר ואקיגן שבאילינוי. עם השנים, החברה גדלה ושינתה את שמה ל-Chicago and Milwaukee Electric Railroad. החברה השתלטה גם על קווי הרכבת האחרים באזור פרוורי החוף הצפוני של שיקגו ושילבה אותם בקו שלה.

ב-1916 שונה שם החברה ל-"Chicago North Shore and Milwaukee Railroad" וסמואל אינסול (Samuel Insull), הבעלים של חברת ההחזקות "Midwest Utilities”, רכש את השליטה בחברה והחל לכהן כיושב ראש שלה. אינסול, באמצעות חברת ההחזקות שבבעלותו, שלט גם בשני קווי רכבות בינעירוניות נוספות באזור שיקגו - קו הרכבת "שיקגו, אורורה אלג'ין" (Chicago, Aurora and Elgin Railroad) אשר חיבר בין העיר שיקגו עם הפרוורים המערביים שלה ואזור הפוקס ריבר ואלי (Fox River Valley), וקו הרכבת "שיקגו סאות' שור וסאות' בנד" (Chicago South Shore and South Bend Railroad), אשר חיבר את העיר שיקגו עם האזור הבנוי שמדרום לה - האזור הצפוני של מדינת אינדיאנה.

הקו האחרון, "שיקגו סאות' שור וסאות' בנד", פעיל עד היום במתכונתו הישנה כולל אי מעבר מהנעה חשמלית לדיזל. שאר הקווים של החברה שינו מתכונות אך רוב מסלולי נסיעתם דומים לאלה הקיימים היום. כיום רוב מסלולי רכבת אלה מופעלים בשותפויות שונות של חברות שונות עם חברת מטרא המפעילה את רכבות הפרוורים של שיקגו (להבדיל מהרכבת העילית המופעלת על ידי CTA ולהבדיל מהרכבת הבין עירונית המופעלת על ידי Mtrack.

הנתיב

בשנת 1916 עבר הקו דרך היישובים הבאים (מדרום לצפון):

• אוונסטון - המסוף הדרומי ביותר של הקו.
• וילמט
• קנילוורת'
• וינטקה
• גלנקו
• היילנד פארק
• הייווד - המטה הראשי של החברה היה ממוקם ביישוב זה.
• לייק פורסט
• לייק בלאף
• נורת' שיקגו
• ואקיגן
• זאיון
• קנושה
• ראסין
• מילווקי - המסוף הצפוני ביותר של הקו.

בנוסף על כך, מהתחנה שבישוב לייק בלאף ניתן היה לעלות על רכבת שהמשיכה מערבה ליישוב ליברטיוויל ומהתחנה שבישוב נורת' שיקגו ניתן היה לנסוע ברכבת שעברה דרך רחובות העיר ואקיגן.

הסידור המקורי אפשר לנוסעים שנסעו באמצעות קו זה לעיר שיקגו, לנסוע לשם באמצעות קו הרכבת העילית "Northwestern Elevated Railroad" מהמסוף הדרומי באוונסטון. בעקבות רכישת הקו על ידי סמואל אינסול בשנת 1916, שונה סידור זה וניתן היה כעת רק להמשיך לשיקגו בקו אקספרס לאזור הלופ של שיקגו באמצעות קו רכבות עילית מיוחד (אשר היה גם כן בשליטת אינסול).

הקמת מסילת הרכבת "עמק סקוקי"

צמיחת יישובי אזור הנורת' שור במהלך תחילת המאה ה-20 סיפקה כמות גדולה יחסית של נוסעים בקו זה, אך בשל הצפיפות הגוברת באזורי העסקים של היישובים הללו, החברה החליטה על מנת להמשיך ולהישאר תחרותיים להקים קו רכבת נוסף באזור עמק סקוקי – אשר באותה העת היה אזור כפרי לא מפותח ושכן כ-4 עד 5 ק"מ מערבית לקו הרכבת הראשי של החברה.

במהלך השנים 1923 ו-1924 התבצעו רכישות הנדל"ן הדרושות לבניית המסילה כאשר הבנייה עצמה של הקו החדש החלה באפריל 1924. הקו החדש עבר באותה העת דרך היישובים הבאים (מדרום לצפון):

• אוונסטון
• ניילס סנטר (סקוקי של היום)
• לייק בלאף
• נורת' שיקגו

מעל רוב מסלול קו הרכבת של עמק סקוקי עבר גם קו מתח גבוה פעיל. קו מתח גבוה זה הוקם יחד עם קו הרכבת כחלק מאותו מיזם כלכלי. אינסול, אשר היה היוזם מאחורי הקמת קו הרכבת וקו המתח הגבוה, היה גם הבעלים של תחנת כוח. אינסול, אשר עבד אצל תומאס אלווה אדיסון לפני שהפך לאיש עסקים, קיווה כי יצליח למכור חשמל ביישובי אזור הנורת' שור, לגרום לסגירתן של תחנות הכוח המקומיות הקטנות ולעזור בפיתוח היישובים שקנו ממנו חשמל, על ידי מיקום תחנת רכבת בשטחם.

באותה עת הושג הסדר עם חברת הרכבות Chicago Rapid Transit Company לפיו רכבות עילית מקומיות היו אמורות לפעול במקביל לקו זה ביישוב ניילס סנטר. הסדר זה היה מבוסס על הצפי שפתיחת קווי הרכבת העילית ביישוב ניילס סנטר תסייע לצמיחת הנדל"ן באזור זה באותו האופן בו הם סייעו, עשרות שנים קודם לכן, לצמיחת הנדל"ן בחלקים אחרים של העיר שיקגו. תקופת השפל הגדול עצרה את הצמיחה של האזור, והיישוב ניילס סנטר (אשר באותה העת שינה את שמו לסקוקי) החל לחוות צמיחה משמעותית רק במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20.

תקופת השפל הגדול

מסילת הברזל הנטושה של עמק סקוקי, קו המתח הגבוהה שמעליה וגשר של הכביש המהיר I-94 העובר בסמוך לה

בתחילה, לאחר קריסת בורסת המניות של ניו יורק בשנת 1929, הפעלת הקו המשיכה כרגיל, אך בהמשך החלה להיות מורגשת ההשפעה של המשבר (התנאים הכלכליים הקשים והאבטלה הגבוהה גרמו לכך שהאוכלוסייה השתמשה פחות באמצעי התחבורה אשר הובילו להצטברות חובות משמעותית). בשל כך, אינסול פשט רגל ובשנת 1932 הוחלט למנות כונס נכסים לחברה. הנושים של אינסול לא הסתפקו בכך ותבעו אותו על מרמה. אינסול ברח מארצות הברית, הוסגר אליה וזכה לבסוף במשפט.

הקו שהופעל בעמק סקוקי חדל לפעול בעקבות השפל הכלכלי הגדול. חלקים ממסילתו שימש כקוי רכבת אחרים בתקופות שונות, אולם, בסופו של דבר, רק תחנה אחת שלו שרדה. תחנה זו הפכה למסוף הקו הצהוב של הרכבת העילית של שיקגו. תחנות אחרות חרבו או שהפכו למבנים בעלי ייעוד אחר. חלקים מהנתיב המקורי של מסילת הרכבת "עמק סקוקי" משמשים כיום כמסלולי רכיבה באופניים ובאחרים טרם הסתיימה מלאכת פירוק הפסים הישנים. במחצית השנייה של המאה העשרים נבנו בסמוך למסילת קו רכבת זה נתיבי תחבורה חדשים. קטע הכביש המהיר I-94 שבין סקוקי לנורת'ברוק נסלל במרחק עשרות מטרים ממסילה זו. קטע קו הרכבת הפרוורית, Milwaukee District North Line, שבין גלנוויו לנורת'בוק ממוקמם בקרבת מסילת הקו הנטוש ובקטע שמצפון לנורת'ברוק עד לייק פורסט הוא עובר במרחק מטרים ספורים ממנו.

בשנת 1937 הכריז ממשל רוזוולט על מינהל קידום העבודות (Works Progress Administration) – תוכנית אשר סיפקה באותה העת עבודה למיליוני אנשים. תוכנית זו אפשרה למפעילי מסילות הברזל ולישובים וינטקה וגלנקו להשיג מימון פדרלי להקמת הַפְרָדָה מִפְלָסִית (העברת מסילות זו מעל זו) לשתי מסילות הברזל אשר עברו דרך מרכזי העסקים של היישובים. פרויקט ההפרדה המפלסית, אשר עלותו הייתה 4,300,000 דולרים, הושלם בסוף שנת 1941.

על מנת להישאר תחרותיים, בשנת 1939 החליטה החברה להשקיע כספים רבים במודרניזציה של קרונות החברה - 15 קרונות שנבנו בשנת 1928 שופצו מהיסוד. בין היתר, הותקנו מערכות חימום חדשות, מערכות אוורור חדשות, רצפות חדשות וקישוטי פנים חדשים. כמו כן, הקרונות נצבעו מחדש.

השגשוג במהלך מלחמת העולם השנייה והדעיכה בשנים שלאחר המלחמה

פרוץ מלחמת העולם השנייה גרם לעלייה חדה בשימוש בתעבורת הרכבות ברחבי ארצות הברית. אחת הסיבות העיקריות לכך שהשימוש ברכבות המשא וברכבות הנוסעים של החברה הגיעו לרמת שיא בתקופת המלחמה הייתה בשל העובדה שקו זה הוביל נוסעים וסחורות למתקנים אמריקנים צבאיים חשובים – המאחז הצבאי "שרידן" (Fort Sheridan) בחלקו הצפוני של היישוב הייווד ובסיס הצי הימי בחלקו הדרומי של היישוב נורת' שיקגו. הגידול בביקוש אילץ את החברה ללוות ציוד מחברת Chicago Rapid Transit Company ומחברת הרכבת הבינעירונית Chicago Aurora and Elgin Railroad – שתי חברות אשר היו בעבר נכסים בבעלותו של אינסול.

הרווחים הרבים שהחברה גרפה במהלך תקופת המלחמה אפשרו לחברה לשלם חלק גדול מיתרת החוב של החברה.

לאחר המלחמה חלה בהדרגה ירידה בשימוש בקווי הרכבת בארצות הברית, בעיקר לאחר שהסתיים המחסור הגדול במכוניות שהיה קיים בשנים הראשונות לאחר המלחמה. מגמה זו, יחד עם ההכנסות של החברה שאבדו בעת שביתת עובדים בת שלושה חודשים וההשפעות של עליית המשכורות לאחר ההסדר שהושג עם העובדים בתום השביתה, גרמו להפסדים גדולים לחברה.

כאשר הזיכיון להפעלת שירות הרכבת החשמלית בואקיגן פג בשנת 1947, החליטה החברה כי חידוש הזיכיון איננו מוצדק והחליטה להחליף את הרכבת החשמלית שפעלה בואקיגן בשירותי אוטובוסים. שירות הרכבת החשמלית במילווקי הופסק בשנת 1951.

על אף שבאותה עת עדיין היו נוסעים רבים בקווי החברה בשעות העומס, ביתר שעות היממה כמות הנוסעים הצטמצמה באופן משמעותי – מגמה אשר הובילה להפסדים נוספים לחברה.

השלמת הבנייה של הכביש המהיר "Edens Expressway" בשנת 1951 אשר חצה את עמק סקוקי הובילה לצמצום משמעותי נוסף בהיקף השימוש של קווי החברה ולפגיעה משמעותית ברווחי החברה. בשנת 1960 הושלמה הבנייה של הכביש המהיר "Northwest Expressway" (אשר נקרא כיום "Kennedy Expressway”) אשר חיבר בין הכביש המהיר "Edens Expressway" לאזור הלופ בשיקגו. בעקבות כך – מקור ההכנסות העיקרי של החברה שסיפק 85 אחוזים מכלל ההכנסות של החברה נפגע באופן משמעותי.

הקמת מערכת הכבישים המהירים במהלך שנות ה-50 הייתה המכה הסופית לקו, אשר נסגר בינואר 1963.

רשות התחבורה של שיקגו (CTA - Chicago Transit Authority), המפעילה אוטובוסים באזור של עיריית שיקגו וכן את הרכבת העילית של שיקגו, רכשה את החלק הדרומי של מסילת הרכבת "עמק סקוקי". בשנת 1964 קיבלה מימון פדרלי להקמת מערכת הסעת המונים בשם "סקוקי סוויפט" בקטע זה - דהיינו להקמת הקו הצהוב, שהוא הקו הקצר ביותר של רכבת העילית של שיקגו. החלק של המסילה בין רחוב דמפסטר לכביש לייק-קוק נמכר לחברת Chicago & North Western Ry לשימוש כקו משא אשר המשיך לפעול עד שנת 2001, ונסגר לבסוף בשנים 2004-2005.

מדינת ויסקונסין רכשה את הזיכיון לשימוש במסילת הרכבת באזור ויסקונסין. אף על פי כן, מדינת ויסקונסין התעקשה במשך כל השנים לאסור על בניה בתוואי בו עברה המסילה מתוך תקווה שבבוא היום יופעל קו רכבת חדש במתווה המקורי של המסילה.

שימור

אחת משתי רכבות ה-Electroliner של החברה נשמרה במצב תפעולי והיא נמצאת כיום במוזיאון הרכבות של אילינוי (Illinois Railway Museum) הממוקם ביישוב יוניון. המוזיאון מחזיק גם מספר קרונות נוסעים מקו זה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מסילת אזור החוף הצפוני של שיקגו ומילווקי בוויקישיתוף