מספר זהות (ישראל)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מספר זהות הוא מספר הניתן על ידי מרשם האוכלוסין המתנהל במסגרת רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים לכל תושב ישראל (כולל תושבי קבע שאינם אזרחים) וכן לאזרח ישראל שאינו תושב ישראל. המספר מוטבע בתעודת הזהות של כל תושב ועל-כן מקובל לכנותו "מספר תעודת זהות", אך למעשה מלווה מספר הזהות את האדם מיום רישום לידתו, שנים רבות לפני שמונפקת עבורו תעודת הזהות.

תפקיד מספר הזהות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר הזהות מלווה את תושב ישראל בכל צעדיו. הוא מתקבל לראשונה עם רישום הלידה ולאחריה בתעודת הלידה. הוא מופיע בתעודת הזהות שלו, בדרכונו, ברישיון הנהיגה שלו, בכל מסמכי המסים, בכל חשבונות ומסמכי הבנק שלו ואף בתעודות צה"ל, פנקס חוגר, תעודת קצין, פנקס מילואים ותעודת הפטור המוענקת למי ששוחרר משרות צבאי. לאחר מות התושב, מופיע מספר הזהות שלו בתעודת הפטירה, בצווי הירושה וצווי קיום הצוואה. כן נוהגים להוסיף את מספר הזהות במסמכים פרטיים ומשפטיים שונים - הסכמים חוזיים, תצהירים, כתבי תביעה וכתבי אישום. מספר הזהות אינו יחיד - ברישיון הנהיגה מופיע גם מספר הרישיון, בפנקס חוגר מופיע גם מספר אישי ובדרכון מופיע גם מספר דרכון, אך מספר הזהות משותף לכולם.

מספר הזהות של כל תושב אינו ניתן לשינוי‏[1] והוא ממשיך ללוות אותו כל חייו ואיננו נמחק ממרשם האוכלוסין, אף במקרה של עזיבת הארץ או פטירה (כשהוא משמש לזהוי הנפטר בכל הקשור לעזבונו). חריגים לעניין זה הם מקרה של אימוץ קטין על-פי צו בית משפט, שבו ניתנים לקטין שם ומספר זהות חדשים, כדי שינותק כליל הקשר בינו לבין הוריו הביולוגיים ועל מנת שאלה לא יוכלו לאתרו; וכן הרשות להגנה על עדים מורשית לשנות מספר זהות של עד מוגן.

בתקופה שבין סיום מלחמת ששת הימים לבין כינון הרשות הפלסטינית, הוקצו מספרי זהות לתושבי השטחים (כשהם נקובים בתעודות זהות כתומות שניתנו להם, על-מנת להבדילן מהתעודות הכחולות של תושבי ישראל). עם כינון הרשות הפלסטינית העבירו שלטונות המדינה לרשותה של הרשות את מסד הנתונים שבו מספרי הזהות של תושבי השטחים.

מפקד מספר הזהות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתקרב מלחמת העצמאות לסיומה, ולקראת הבחירות לאספה המכוננת, החליטה ממשלת ישראל לערוך מפקד אוכלוסין של כל תושבי המדינה ולתת לכל תושב מספר זהות. לעריכת המפקד היו שלוש סיבות עיקריות:

  • לדעת את מספר תושבי ישראל, יהודים וערבים בקום המדינה ולעמוד על האופי של מדינת ישראל עם הקמתה.
  • להכין את פנקס הבוחרים לאספה המכוננת.
  • לייסד מרשם אוכלוסין מסודר ושיטתי המתבסס על מספרי זהות, לאחר תום שלטון המנדט הבריטי שלא היה לו מרשם אוכלוסין.

יחד עם זאת, אף כי לא הייתה זו אחת הסיבות העיקריות להענקת מספר זהות אישי לכל תושב, תרם להחלטה המצב הביטחוני של המדינה, שעמדה לסיים את המלחמה ללא גבולות של קבע וללא אפשרות למנוע הסתננות עוינת לתחומיה ממדינות ערב השכנות ומחלקי ארץ ישראל, שהיו בשליטה ירדנית (הגדה המערבית) ומצרית (רצועת עזה). כמו כן התעורר הצורך לכך עקב העלייה ההמונית שהגיעה למדינה, עם פתיחת שערי הארץ לכל יהודי בתום המנדט הבריטי, עלייה אשר בחלקה הגיעה ממדינות הגוש המזרחי שעוינותן למדינה הלכה ונתבררה, ובחלקה הגיעה ממדינות ערב האויבות.

מתן מספר זהות לכל תושב איפשר את מילוין של שלוש המטרות הללו וכן איפשר פיקוח ביטחוני הולם, מנע נטילת זהות בדויה ואיפשר לאתר אנשים שלא נכללו במרשם האוכלוסין. במרוצת הזמן התבררו יתרונותיה של השיטה גם בכל תחומי החיים האחרים, כמו במערכות הבריאות והסעד, בסדרי הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, במערכת גביית המסים, בתחום הסטטיסטיקה ובכל תחום מנהלי אחר. על חשיבות מספר הזהות לצורך זיהוי ודאי של בעל המקרקעין ולמניעת הונאות במקרקעין, עמד אגף מרשם המקרקעין רק בשנת 1960, כאשר חייב שכל רישום של זכויות ושיעבודים במקרקעין, של כל אדם, ישא גם את מספר הזהות שלו. עד אז, במשך 12 שנים, המשיך המרשם להתנהל על-פי שם פרטי ושם משפחה בלבד, כפי שהיה נהוג בימי המנדט הבריטי.

ב־8 בנובמבר 1948 התקיים מפקד אוכלוסין כללי. המפקד נעשה על פי תכנונו של פרופסור רוברטו בקי, המנהל הראשון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. כדי לקיים את המפקד כהלכה הוטל עוצר בית על כל תושבי המדינה משעה 5 אחר הצהרים ועד חצות. 14,000 פוקדים מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עברו מבית לבית ופקדו את כל המתגוררים בו ללא הבדל מוצא (יהודים, ערבים או בני לאומים אחרים), מין וגיל (לרבות ילודים, תינוקות וילדים). כל אדם שנפקד קיבל מספר זהות. רק במועד מאוחר יותר, לקראת הבחירות לאספה המכוננת, הונפקו לתושבים תעודות זהות, שבהן הופיע המספר שהוענק לתושב בעת המפקד. מאחר שהיה זה זמן מלחמה ורבים היו מגויסים לצה"ל, נערך המפקד אף בבסיסי הצבא. כמו כן נערך המפקד במחנות העולים שהיו פזורים ברחבי המדינה.

מאחר שהמפקד לא יכול היה להדביק את ההתקדמות המהירה באותה עת של כוחות צה"ל בנגב ובגליל, הוחלט כי המפקד יתבצע רק באותם אזורים שהיו בשליטת צה"ל והמדינה עד 14 באוקטובר 1948, כך שהתושבים הערבים של האזורים שנכבשו לפני המפקד, לא נכללו בו ונפקדו במועד מאוחר יותר.

טרם המפקד חולקו שאלונים לכל יחידת דיור, ובמהלך המפקד בדקו הפוקדים את השאלונים, עזרו לתושבים למלאם ואספו את השאלונים. בשאלונים נכללו פרטים אישיים ודמוגרפיים של כל בני הבית, והקצו בעת המפקד מספר זהות לכל אחד מבני הבית. בני הבית קיבלו מן הפוקדים שוברים שכנגדם קיבלו מאוחר יותר תעודות זהות. כשסיימו הפוקדים לפקוד בית אחד, עברו לבית הסמוך לו ופקדו את יושביו. יושבי אותו בית קיבלו מספרי זהות עוקבים, כשהראשון בהם היה המספר העוקב למספר האחרון שנפקד בבית הקודם. יוצא כי כל תושבי אותו רחוב או שכונה נספרו בסדרת מספרים עוקבים. מאחר שמספר תושבי מדינת ישראל טרם הגיע אז למליון, הוקצו לאוכלוסייה מספרים בני ארבע, חמש ושש ספרות. סדרות מספרים שונות הוקצו ליישובים שונים. המספרים הראשונים בני ארבע וחמש ספרות הוקצו לתושבי ירושלים. ראשון המספרים היה המספר 1001. בהגיע הפוקדים לצפון הארץ, לעמק יזרעאל ולגליל, הם כבר העניקו לתושביהם מספרים בני שש ספרות. באופן זה ניתן היה לדעת, במשך שנים רבות, על-פי מספר הזהות של אדם, מאיזה יישוב, שכונה ורחוב הוא.

בין היתר התפקדו במפקד גם 511 עולים שהגיעו באותו יום בספינה לנמל חיפה, וכן כ־100 עולים שהגיעו במטוס שנחת באותו יום בשדה התעופה בחיפה.

נטורי קרתא סירבו ליטול חלק במפקד ולא שיתפו פעולה עם הפוקדים. במרוצת הזמן כשנזקקו לפנקסי נקודות בתקופת הצנע ולדרכונים כדי לצאת את הארץ, הם התפקדו בהדרגה.

העוצר נשמר ביום המפקד על ידי חיילי צה"ל, אנשי משמר העם ונערי הגדנ"ע.

בדיעבד נתברר כי במפקד, שהתבסס על תשאול מילולי ומילוי של טפסים בכתב יד (בתקופה שלא היו עדיין מחשבים בישראל) וכלל מאות אלפי מתפקדים, ניתן אותו מספר עצמו לאלף אנשים שונים. תסבוכת זו גרמה לתקלה רבתי ונדרשו זמן ומאמצים להתירה.

לאחר המפקד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום המפקד, ניתנו להורי תינוקות, בבית החולים שבו נולדו, שוברים עם הפניה למשרד הפנים לשם מילוי טפסים וקבלת מספרי זהות עבור הילודים. רק החל משנת 1952 הוענקו מספרי הזהות לילודים ישירות בבתי החולים. לעולים שהגיעו לארץ לאחר המפקד ניתנו המספרים עם הגיעם ארצה, בנמלי הים והתעופה, ומספרים אלו נרשמו בתעודות העולה שלהם ובהמשך נרשמו בתעודות הזהות שנמסרו להם.

שינויים במספר הזהות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות המדינה הראשונות מספרי זהות שהונפקו היו בני חמש ושש ספרות. בתחילת שנות השישים, הונפקו מספרי זהות בני שבע ספרות ולמספרי הזהות בני חמש ושש ספרות, נוספה קידומת בת אות אחת מהאותיות א' עד ה' ו-ז' (מימין למספר). במרוצת הזמן, עם הנהגת מיכון משרדי בישראל, חדלו מנוהל זה ומספרי הזהות בתעודות לא כללו יותר אותיות (האות הומרה בספרה המתאימה לה לפי גימטריה משמאל למספר, לדוגמה: המספר ה/1234 הוחלף למספר 05001234).

בתחילת שנות השבעים, כשהבשיל עידן המיחשוב, הורחבו מספרי הזהות למספרים בני תשע ספרות, כאשר הספרה האחרונה (מימין) היא ספרת ביקורת, ואילו משמאל הוספו אפסים במידת הצורך על-מנת להשלים את מספר הספרות לתשע. הטמעתה של ספרת הביקורת נמשכה שנים רבות, ולמעשה לא הסתיימה עד עצם היום הזה, משום שפעמים רבות, כאשר אדם מוסר את מספר הזהות שלו, הוא נשאל, כדי להסיר ספק, האם המספר כולל את ספרת הביקורת.

מספר הזהות אמור להיות חסר משמעות, כלומר לא להסגיר מידע כלשהו על בעליו של מספר זה. כאמור לעיל, בעת הקביעה הראשונית של מספר הזהות לתושבי המדינה נוצר קשר בין המספר ובין המקום שבו נפקד האדם, כתוצאה של תהליך הפקידה. מקרה נוסף קרה כאשר בהחלטה מינהלית נקבע שלילדים שאומצו בחו"ל יינתן מספר זהות המתחיל בספרה ידועה. החלטה זו גרמה לנזק רב, משום שסיפרה על הילד מידע שבדרך כלל נהוג להצניעו. כאשר התברר הנזק בוטלה התקלה, וסדרת מספרים זו ניתנה גם לילדים לא מאומצים, כדי להביא לביטול משמעותה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]