מעלה זרון
מעלה זרון, המכונה בערבית נקב זוירה, הוא דרך עתיקה העולה משפכו של נחל זוהר ליד חופי ים המלח. זהו המעלה הטופוגרפי הנוח ביותר העולה מים המלח לרמת המדבר, מכיוון שמצוק ההעתקים שבולט לכל אורך ים המלח לא קיים בו. אורך המעלה כ-3.2 ק"מ ושיפועו מתון - כ-10%.
במאה ה-19 עברו נוסעים אירופאים ואמריקאים במעלה. הגרמני אולריך יאספר זטצן טיפס לאורכו בשנים 1806-1807, כאשר הקיף את ים המלח. במפת "Modern Palestine" שפורסמה בשנת 1851 מופיע מעלה זרון כדרך מים המלח לחברון. הבריטי הנרי בייקר טריסטראם עלה במעלה זרון בתחילת ינואר 1864.
בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20 סיירו במעלה אגודת המשוטטים הארץ ישראלית. דוד בנבנשתי ירד במעלה בשנת 1929 בדרכו לים המלח, ורשמיו פורסמו בעיתון "הארץ" תחת הכותרת "בנגב מדבריות יהודה". נתן שלם סייר במעלה וסבר שמדובר בדרך שעלתה מים המלח עד באר שבע.
המחקר הארכאולוגי של מעלה זרון החל רק בסוף שנות החמישים על ידי הארכאולוגים בנו רותנברג ויוחנן אהרוני. הם סקרו את המעלה וסברו שמדובר ב"דרך אדום" המקראית. המעלה משמש גם קטע סיום של שביל עתיק נוסף שירד מראש זוהר דרך נחל בוקק או נחל זוהר. בסוף שנות התשעים נסקר המעלה על ידי הארכאולוג יובל יקותיאלי.
במעלה נמצאים ממזרח למערב שלושה מבנים עתיקים בולטים: מצד זוהר ה"ישראלי" שמתוארך לתקופה ההלניסטית, מצד זוהר "הרומי" שמתוארך לתקופה הצלבנית, ומצד ראש זוהר שמתוארך לתקופה הביזנטית. בנוסף נאספו במקום ממצאים מתקופות רבות (תקופת הברונזה הקדומה 2-3, הלניסטית, רומית, ביזנטית, איסלאמית, צלבנית, ממלוכית ועות'מאנית).
