מערכת דו-מפלגתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מערכת דו-מפלגתית היא מערכת פוליטית שבה שתי מפלגות ראשיות, אשר זוכות באופן קבוע ברובם המוחלט של המושבים בפרלמנט לאחר בחירות (בשיטה בה מורכבת הרשות המחוקקת משני בתי נבחרים, מתייחסים לעתים רק לבית התחתון כדי להגדיר מערכת דו-מפלגתית, כמו במקרה של בית הנבחרים הבריטי).

אם כך, אין לפרש את המושג "מערכת דו-מפלגתית" כמתייחס בהכרח לפרלמנט המורכב משתי מפלגות, אלא כמתייחס לפרלמנט המורכב משתי מפלגות גדולות מאוד, שבדרך כלל אחת מהן מהווה רוב בפרלמנט, ועוד אי אלו מפלגות קטנות מאוד ואפילו נציגים בודדים, שהשפעתם הפוליטית בפרלמנט נמוכה.

צורות משטר נוספות הן משטר רב-מפלגתי בו מוקדי הכוח מחולקים בין יותר משתי מפלגות מרכזיות, ומשטר חד-מפלגתי בו השלטון נתון בידי מפלגה אחת בלבד, בין כמפלגה יחידה, ובין כמפלגה דומיננטית המקבצת סביבה מספר מפלגות לווין.

הגדרות ותפקידים פוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במערכת דו-מפלגתית, נחשבת המפלגה שזכתה לרוב בפרלמנט כ"מפלגת הרוב", מנהיגהּ הוא "מנהיג הרוב" ו"מצליפהּ" (האחראי על המשמעת הסיעתית) הוא "מצליף הרוב". כנגדה, נחשבת המפלגה הראשית השנייה כ"מפלגת המיעוט", מנהיגהּ הוא "מנהיג המיעוט" ומצליפהּ הוא "מצליף המיעוט".

בדמוקרטיה פרלמנטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדמוקרטיות פרלמנטריות, המתאפיינות בכך שהרשות המבצעתממשלה) צומחת מתוך הרשות המחוקקתפרלמנט), ובכך שראש הממשלה הוא כמעט תמיד ראש המפלגה הגדולה ביותר, מתקבל בדרך כלל המצב הבא:

מפלגת הרוב:

  • מפלגת הרוב משמשת כ"מפלגת השלטון".
  • מנהיג הרוב משמש בתפקיד ראש הממשלה.
  • בכירי מפלגת הרוב מאיישים את תפקידי הממשלה, בפרט את משרות השרים.
  • חברים אחרים ממפלגת הרוב מאיישים את מרבית תפקידי הפרלמנט, בפרט את תפקידי ראשי הוועדות ("מרבית" ולא "כל", משום שבחלק מהמדינות נהוג להותיר בידי האופוזיציה את ראשות ועדת ביקורת המדינה).
  • יתר חברי מפלגת הרוב מאיישים את הוועדות הפרלמנטריות, וניתנת להם עדיפות בשיבוץ על פי צורכי המפלגה ועפ"י רצונם.

מפלגת המיעוט:

  • מפלגת המיעוט משמשת כאופוזיציה.
  • מנהיג המיעוט משמש בתפקיד ראש האופוזיציה.
  • בכירי מפלגת המיעוט עשויים לשמש כשרי צללים (במדינות בהן נהוג להקים ממשלת צללים).
  • בכיר אחר במפלגת המיעוט עשוי לשמש כראש ועדת ביקורת המדינה (תלוי בנוהג הקיים במדינה).

בדמוקרטיה נשיאותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדמוקרטיות נשיאותיות, המתאפיינות בכך שבהן ראש הרשות המבצעת - הנשיא, נבחר על ידי העם באופן נפרד, ובכך שהרשות המבצעת ממונה על ידו, מתקבל המצב הבא:

  • מפלגת הרוב זוכה לאייש את תפקיד יו"ר הפרלמנט, אך אינה זוכה בתפקידים בממשלה ונותרת לפעול רק במסגרת הפרלמנט.
  • מנהיג הרוב מנהיג את חברי מפלגת הרוב בתוך הפרלמנט ומשמש כדוברם.
  • בכירי מפלגת הרוב מאיישים את מרבית תפקידי ראשי ועדות הפרלמנט.
  • מנהיג המיעוט מנהיג את חברי מפלגת המיעוט ומשמש כדוברם.

הבדל נוסף הוא האפשרות של "בית מחוקקים לעומתי", שבו מפלגת הרוב השולטת בפרלמנט (לרבות יו"ר הפרלמנט, מנהיג הרוב וראשי הוועדות) אינה המפלגה אליה משתייך הנשיא (שהיא מפלגת המיעוט), ואז עשויות הרשות המבצעת והרשות המחוקקת לבלום זו את פעולתה של זו (ארצות הברית לדוגמה).

יוצאות דופן בהיבט זה הן דמוקרטיות בעלות משטר משולב, שבהן הנשיא אמנם נבחר בנפרד, אך בוחר את חברי הממשלה מתוך הפרלמנט (כמו בצרפת).

יציבות שלטונית ומאפיינים רעיוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיומן של 2 מפלגות שלטון במדינה, שכל אחת מהן בתורה עשויה להוות רוב בבית הנבחרים, מסייע מאוד ליציבותה של המערכת הפוליטית, שכן בניגוד למערכות פוליטיות רב-מפלגתיות, אין צורך ביצירת קואליציה לשם השגת רוב של בית המחוקקים לתמיכה בממשלה.

לכן, ממשלות קואליציוניות הנן תופעה נדירה במערכות פוליטיות דו-מפלגתיות, אף כי כל מפלגה עשויה להוות כעין "קואליציה פנימית", שחבריה הרבים מחזיקים במגוון רחב של דעות ומטרות, ואפילו כאלה שאינן תואמות זו את זו.

בדרך כלל, שתי המפלגות הגדולות מזוהות כמפלגות ימין ושמאל מתונות.

סיבות היווצרות אפשריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבה העיקרית להיווצרות מערכת דו-מפלגתית היא צירוף של שיטת בחירות ומאפייני אוכלוסייה:

מצד אחד, שימוש בשיטת בחירות אזורית-רובנית, שהיא הנהוגה במרבית הדמוקרטיות, יניב בדרך כלל בין 2 ל-4 מפלגות: בשיטה זו, הבוחרים באזור בחירה מסוים יכולים לשלוח נציג אחד בלבד לפרלמנט, ובכדי שמועמד מסוים יבחר, עליו לזכות במספר הקולות הגדול ביותר. במצב זה, ריבוי מועמדים יוביל לפיצול ההצבעה, ועלול לאפשר למועמד לא רצוי לזכות בבחירות. בתהליך מתמשך של ניסוי וטעיה בכל אזור בחירה, יתקבלו בקרב הבוחרים דפוסים של הצבעה טקטית ל"מועמדי פשרה" מטעם אחת המפלגות הגדולות, והימנעות מהצעת מועמדים נוספים או הצבעה עבורם. בדרך זו משמרות המפלגות הגדולות את כוחן, ומצד שני - ציבור בוחריהן מקבל נציג, שלמרות היותו "נציג פשרה", זוכה להשפעה גדולה בפרלמנט מכיוון שהוא פועל בחסות מפלגה גדולה ובעזרת יתר נבחריה.

מצד שני, האוכלוסייה עשויה להתאפיין באחידות מחשבתית רבה: כאשר אופי המחלוקות אינו כה חריף ובלתי ניתן ליישוב או לפשרות, וישנה נטייה להימנע מקיצוניות לכיוון זה או אחר, ובנוסף קיימים ערכים ודעות המשותפים לרובה הגדול של האוכלוסייה - הרי שישנו סיכוי טוב לכך שהאוכלוסייה, רובה ככולה, תצליח להתלכד סביב לא יותר מאשר שתי מפלגות ראשיות.

בריטניה מהווה דוגמה טובה לכך בכל ההיבטים.

יתרונות וחסרונות אפשריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יתרונות אפשריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הימנעות מקיצוניות: הדינמיקה של מערכת דו-מפלגתית, מביאה את שתי המפלגות הראשיות לנקוט מדיניות הנוטה להתקרב לדעותיו של הבוחר החציוני - מעין "בוחר דמיוני" המהווה את מרכז המפה הפוליטית בנוגע לסוגיה עיקרית כלשהי, כך שבאופן תאורטי מצויים חצי מהבוחרים מימינו וחצי משמאלו. בכך יש מעין "עוגן" למניעת התרחקות יתרה של מפלגה ממרכז המרחב הפוליטי לצד זה או אחר. בו בזמן, יכולה עדיין כל מפלגה לשמור על הבדלים מספיקים לעומת יריבתה באופן שיבטיח עבורה קולות מצד "הגלעין הקשה" של בוחריה הוותיקים (שהוא לרוב קיצוני יותר בדעותיו).
  • הפחתת פלגנות: האילוץ לאחד קבוצות שונות למפלגה גדולה אחת, הגורם ליצירת מגוון דעות בתוך המפלגה ("סופרמרקט פוליטי"), עשוי לסייע לאנשים לאחד או לפשר בין דעות ואינטרסים שונים ולנסות למצוא מכנה משותף, ובכך להקטין תופעות שונות של קיטוב.
  • מניעת סחטנות פוליטית של מפלגות קטנות: לעתים קרובות במערכת רב מפלגתית, נאלצת אחת המפלגות הגדולות להקים קואליציה עם מפלגות קטנות. במצבים כאלה עלולה סיעה קטנה - ובפרט כזו בעלת אינטרס צר או דעות לא מקובלות ואף מנוגדות לקונצנזוס - לצבור כח רב מדי ביחס לגודלה, באמצעות אחת או יותר מהדרכים הבאות:
    • אילוץ המפלגות הראשיות להיכנע לדרישותיה, על מנת שאפשר יהיה להקים ולקיים ממשלה יציבה בראשות אחת מהן.
    • האטת הליכי חקיקה חשובים ואף חסימתם במסגרת הקואליציה וההסכם הקואליציוני.
  • יכולת תכנון וביצוע לטווח ארוך: מניעת צורך בקואליציה מביאה ליציבות שלטונית, המתבטאת במיצוי מלוא תקופת כהונת הממשלה, וברציפות של בעלי התפקידים השונים, בפרט השרים.
  • קיום הבטחות לבוחר: העדר הצורך להתפשר עם שותפים קואליציוניים מאפשר למפלגת השלטון לפעול באופן ההולם יותר את העמדות האמיתיות להן התחייבה במצעהּ, אשר בדרך כלל יהיו מקובלות על רוב ציבור הבוחרים.

חסרונות אפשריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צמצום מגוון אפשרויות הבחירה הריאליות (בעלות סיכוי ממשי לייצוג פרלמנטרי) העומדות בפני הבוחר: אף במקרים בהם רובם הגדול של הבוחרים נוטה להזדהות לפחות עם חלק מהרעיונות של אחת מ-2 המפלגות הראשיות, הרי שעדיין אנשים רבים, ואולי אף רובם, אינם נוטים להזדהות דווקא עם צירוף מסוים של דעות ועמדות ("סופרמרקט פוליטי" כמוסבר לעיל) בנושאים שונים (מפלגות גדולות נוטות מטבען להתייחס למגוון רחב של נושאים), ואפשר שהבוחר היה מעוניין בייצוג של מפלגה בעלת אוסף עמדות ודעות מצומצם, השונה מאלה של השתיים הגדולות.
  • לעתים דווקא מפלגות קטנות יכולות לתת ביטוי לרעיונות ונושאים אשר רבים באוכלוסייה היו רוצים לתת להם ביטוי, אך המפלגות הגדולות נוטות להתעלם מהם.
  • מפלגות קטנות או חלקים שונים באוכלוסייה עלולים לסבול מתת ייצוג (בעיקר עקב השימוש בבחירות בשיטה האזורית-רובנית).
  • מתן תחושת כח מופרזת ל-2 המפלגות הגדולות במדינה, על כל המשתמע מכך.
  • מניעת שילובים קואליציוניים מוצלחים: עובדה היא שבמערכת דו-מפלגתית עדיין עשויים להימצא בקרב ציבור התומכים של כל מפלגה קבוצות כח ואינטרסים שונות, ולפיכך כל מפלגה גדולה מהווה מעין "קואליציה פנימית" של קבוצות אלו, המסכימים מראש להתאחד סביב אותה מפלגה. במצב זה מוטב, אולי, כי קבוצות שונות יבטאו עצמן דרך מפלגות שונות, ועל ידי כך האפשרויות להרכבת ממשלה קואליציונית תהיינה מגוונות יותר.
  • דמיון רב מדי בין שתי המפלגות הגדולות: הצורך של המפלגות הגדולות לזכות ברוב מוחלט של המושבים, עלול לגרום להן לנטות יתר על המידה לעבר "המרכז" או "הבוחר החציוני" (שהוסבר לעיל), על מנת שעמדותיהן תכסנה את דעת רוב הבוחרים. במצב זה ייתכן שהמפלגות תוותרנה, כל אחת, על עקרונות רבים, עד כדי חוסר יכולת למצוא הבדלים משמעותיים בין שתיהן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]