מערכת הבריאות בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חזית בית חולים בילינסון, אחד משני בתי החולים של מרכז רפואי רבין בפתח תקווה

מערכת הבריאות בישראל מורכבת ממספר קטן יחסית של ארגונים גדולים המפעילים שירותי בריאות, והיא, בעיקרה, מערכת בריאות ציבורית, המבוססת על כספי מסים ותקצוב ממשלתי. מערכת הבריאות בישראל צברה ברבות השנים הישגים רבים בתחומי הרפואה והמחקר הרפואי, בריאות הציבור ונגישות הציבור לשירותי הבריאות.

מערכת הבריאות בישראל דורגה בשנת 2000 במקום ה-28 מתוך 190 על פי ארגון הבריאות העולמי, לפני מדינות שנחשבות למפותחות, כגון קנדה, פינלנד, דנמרק וארצות הברית אך אחרי מדינות כגון עומאן, סעודיה, איחוד האמירויות וקולומביה[1].

לצד ההישגים הרפואיים, ישנה ביקורת ציבורית‏[2] על המערכת בשל היקף השחיתות שלטונית במערכת המתבטאת הן ברפואה שחורה (כולל שוחד ממש), והן תופעות "אפורות" (כגון טיפול פרטי במקביל לטיפול ציבורי), ותעדוף חולים וטיפולים שלא על פי הנהלים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הבריאות הציבורית בישראל נבנתה על בסיס מערכת הבריאות שפעלה בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. מערכת ביטוחי הבריאות בישראל מושתתת בעיקרה על פעילותן של קופות החולים, שרובן הוקמו על ידי ארגוני עובדים, עוד לפני קום המדינה. קופות החולים היו ארגוני חברים-עמיתים, למטרת ביטוח רפואי, על בסיס של ערבות הדדית בין החברים בקופה, וצורת פעילותן הכתיבה במידה רבה את אופיה של מערכת הבריאות בישראל עד היום. החברים שילמו מסי חבר לקופה, לעתים באמצעות מסי החבר לארגון העובדים, וקיבלו שירותי בריאות באמצעות הסדרים שונים שנקבעו בתקנון של כל קופת חולים.

בשנת 1973 נחקק "חוק מס מקביל", אשר חייב את המעסיקים בישראל להשתתף בעלות הביטוח הרפואי של עובדיהם, על ידי תשלום ישיר לקופת החולים בה חברים העובדים. חובת השתתפות זו שונתה וצומצמה במסגרת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) שנחקק בצמוד לחוק התקציב לשנת 1991.

ביטוח בריאות ממלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1988 מינתה הממשלה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת תפקודה ויעילות של מערכת הבריאות בישראל. דו"ח ועדת נתניהו, שהוגש לממשלה בשנת 1990, נחשב למסמך מכונן של מערכת הבריאות בישראל. ההמלצה המרכזית של דו"ח זה הייתה לחוקק בישראל חוק ביטוח בריאות ממלכתי. בשנת 1995 נכנס לתוקפו החוק, אשר הפך את ביטוח הבריאות בישראל לביטוח חובה, כאשר כל תושב במדינה מבוטח באחת מארבע קופות החולים הקיימות, לפי בחירתו.

החוק קבע "סל בריאות" - רשימת שירותים רפואיים ותרופות אותם חייבת כל אחת מקופות החולים לספק לחבריה בתנאים הקבועים בחוק. בנוסף, שירותים מסוימים מסופקים ישירות על ידי המדינה, בדרך כלל באמצעות משרד הבריאות.

החוק הסדיר את מימון ביטוח הבריאות באמצעות מס בריאות פרוגרסיבי, הנגבה על ידי המוסד לביטוח לאומי, המעביר לאחר מכן את הסכומים הנגבים לקופות החולים השונות לפי נוסחה, הקרויה "נוסחת הקפיטציה" המביאה בחשבון נתונים שונים ובהם מספר החברים בכל קופה, התפלגות הגילאים של החברים ומדדים נוספים. בנוסף, מקבלות קופות החולים השלמת מימון מתקציב המדינה.

לפני חקיקת החוק קופת החולים היחידה שקיבלה חברים ללא הבחנה בדבר במצבם הרפואי או גילם הייתה קופת חולים כללית (כשמה אז), שהייתה בבעלות ההסתדרות הכללית. החוק קבע כי כל תושב בישראל זכאי לעבור מקופה לקופה פעם אחת בשנה, וקופת חולים אינה רשאית לסרב לקבל חבר. החוק גם קבע מנגנוני פיקוח ובקרה על התנהלות קופות החולים, הן בצד הרפואי והן בצד הפיננסי.

במקביל לסל הבריאות הקבוע בחוק מציעות כל קופות החולים לחבריהן לרכוש "ביטוח משלים", שהוא ביטוח בריאות הכולל שירותים שאינם כלולים בסל הבריאות לפי החוק. גם סוג ביטוח זה, הקרוי בחוק "שירותי בריאות נוספים" (שב"ן) מצוי תחת פיקוח ומגבלות, ולמשל, נאסר על קופות החולים להציע במסגרתו הטבה או הנחה לגבי כל שירות המצוי בסל הבריאות. התשלום לביטוח משלים אינו פרוגרסיבי בניגוד לעיקרון השוויון הטמון בחוק הבריאות הממלכתי.

מערכת הרפואה בקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הרפואה בקהילה נועדה לספק שירותי רפואה לאוכלוסייה בדרך שגרה, על ידי שירותי רפואה מונעת, טיפול בבעיות שוטפות במסגרת מרפאות ומכונים, שיקום במסגרת קהילתית, ופעולות שונות לקידום בריאות, כגון תכנון המשפחה, פעילות גופנית, תזונה נכונה ואורח חיים בריא.

מערכת רפואה בקהילה מכוונת להביא את השירות הרפואי לסביבתו הקרובה של צרכן השירות ולמנוע, ככל שניתן, את הצורך באשפוז בבית חולים.

מרפאות קופת חולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרפאת "גוטפריד" של שירותי בריאות כללית בהרצליה

מערכת הרפואה בקהילה מבוססת בישראל בעיקר על מרפאות ציבוריות בבעלות קופות החולים ומרפאות של רופאים עצמאיים הקשורים בהסדרי התחשבנות שונים עם קופות החולים ובהתאם לכך מקבלים לטיפול את מבוטחי הקופות ללא גביית תשלום מהמטופלים.

שירותי בריאות כללית מפעילה את מערכת המרפאות הנרחבת ביותר בה מועסקים רופאים מטעם הקופה כשכירים, הכוללת מרפאות ראשוניות (בעיקר רפואת משפחה וילדים), ומרפאות מקצועיות בתחומי התמחות שונים. מרפאות השייכות לשירותי בריאות כללית נותנות שירות אך ורק למבוטחי הקופה. קופות חולים אחרות נסמכות במידה עיקרית על הסדרים עם רופאים עצמאיים, מרפאות ומכונים עצמאיים, ומרפאות חוץ של בתי החולים, אם כי חלקן מפעילות גם מרפאות מרכזיות משלהן בערים מסוימות.

בשנים האחרונות יש גידול במרפאות הראשוניות המציעות למבוטחים גם שירותי רפואה מקצועית באופן מוגבל, ובפרט בתחומים שלפי כללי הקופה יכול המבוטח לפנות ישירות לרופא מומחה, ללא הפניה מרופא המשפחה (רפואת נשים, עיניים, אורטופדיה ועוד).

תחנות לבריאות המשפחה/האם והילד - טיפת חלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת התחנות לבריאות האם והילד, או לבריאות המשפחה, הקרויות "תחנות טיפת חלב", מופעלת בפריסה רחבה בכל הארץ. שירות זה הינו ייחודי בכך שהוא מופעל על ידי מגוון של גורמים, ללא חוקיות ברורה. חלק מתחנות טיפת חלב מופעלות על ידי המדינה, חלקן על ידי קופות חולים ואחרות על ידי הרשויות המקומיות. עיקר פעילותן של התחנות היא בתחום תכנון המשפחה, ליווי האישה משלבי טרום-הריון ולאורך ההריון, ומעקב אחר התפתחות התינוק מלידתו ועד גיל שש. בתחנות טיפת חלב ניתנים חיסוני השיגרה לגיל הילדות לתינוקות ופעוטות, ונבדקת התפתחות הילד לאיתור בעיות ועיכובים הדורשים טיפול.

בנוסף, חלק מהתחנות הרחיבו פעילותן לתחום קידום בריאות כללי (כגון עידוד ספורט והדרכה תזונתית) ופעילות לטובת בריאות קשישים.

מכונים ומרפאות מקצועיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות מתפתחת הרפואה המקצועית בקהילה, ומספר שירותים שניתנו בעבר בבית חולים בלבד, ניתנים כיום גם במרפאות מומחים ומכונים מחוץ לבתי חולים. דוגמה חשובה לכך הן מרפאות הדיאליזה, אשר הקמתן נועדה להקל על חולי כליות את הגישה לטיפולי הדיאליזה התכופים שעליהם לעבור. גם חוק ביטוח בריאות ממלכתי דחף את קופות החולים להקים שירותי רפואה מקצועית במרפאות ומכונים בקהילה, על מנת לעמוד בתחרות ביניהן וכדי לחסוך בעלויות הגבוהות של רכישת שירותים אלה מבתי החולים. עם זאת, עדיין נחשבות מרפאות החוץ והמחלקות לאשפוז-יום של בתי החולים כמקום המועדף על חלק גדול מהמטופלים, לביצוע בדיקות וטיפולים שיש בצידם סיכון לסיבוכים, כגון צנתור, בדיקת אנדוסקופיה וטיפולים ובדיקות הכרוכים בהדרמה אזורית. החוק בישראל עדיין מחייב כי הרדמה מלאה תבוצע אך ורק בבית חולים.

בתי החולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל מספר רב של בתי חולים, המפוזרים ברחבי המדינה, מנהריה בצפון ועד אילת בדרום. בהתאם לפיזור האוכלוסייה בישראל, מרבית בתי החולים מצויים באזור המרכז. חלק מבתי החולים הם כלליים - כלומר מיועדים לטיפול במגוון רב של מצבים רפואיים, ואחרים הם ייעודיים ומיועדים לטיפול בסוג מסוים של מצבים רפואיים.

בתי חולים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי החולים הכלליים הגדולים ביותר שייכים למדינה (ומופעלים על ידי משרד הבריאות) ולקופת חולים כללית.

בתי החולים הכלליים הממשלתיים הם:

בתי החולים בבעלות שירותי בריאות כללית הם:

בתי חולים כלליים גדולים אחרים בישראל הם:

בתי יולדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר הוקמו בתי יולדות קטנים, ובתי חולים המתמחים בקבלת לידות, במסגרת הנסיון לעודד נשים ללדת בסביבה רפואית. נסיון זה צלח במידה רבה וכיום מרבית תושבות ישראל יולדות בבית חולים. בשנים האחרונות, עם התפתחות הרפואה, נסגרים בתי חולים נפרדים ליולדות ומנגד מחלקות היולדות הצמודות לבתי החולים הכלליים גדלות ומשתכללות, ומתפתחים בהן שירותים מורכבים כגון טיפול נמרץ ילודים, פגיות, וכן שירותים אלקטיביים של לידה בסגנון אישי וביתי.

בתי חולים (מוסדות) סיעודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל פועלים למעלה מ-300 מוסדות לאשפוז סיעודי, שהם בתי חולים, ובהם למעלה מ-17,000 מיטות לחולים סיעודיים ותשושי נפש. בין מוסדות אלה ארבעה מרכזים גריאטריים ממשלתיים, והיתר בבעלות עסקית או בבעלות עמותות וארגונים ללא כוונת רווח.

חולים סיעודיים, הם בעיקר קשישים (אם כי יש חולים סיעודיים צעירים), הזקוקים להשגחה מקצועית, אך לא בהכרח רפואית, במשך 24 שעות ביממה. הם זקוקים לסיוע יומיומי שוטף בפעולות הפשוטות ביותר כגון אכילה, רחצה, התלבשות, ובדרך כלל סובלים מאי שליטה בסוגרים, ומרותקים לכיסא גלגלים או למיטה. חולים תשושי נפש סובלים מירידה בתפקוד המוחי על רקע זקנה (אלצהיימר, דמנציה) וזקוקים עקב כך להשגחה מתמדת.

חולים אלה יכולים להיות מטופלים בביתם, בסיוע מטפל צמוד (לעתים קרובות בן משפחה או עובד זר), אולם לעתים לא ניתן לתת להם את ההשגחה והטיפול הראויים בבית. אם לא ניתן להשאיר את החולה הסיעודי בביתו, עליו לעבור למסגרת אשפוזית מתאימה. מסגרות כאלה הן מוסדות רפואיים ייעודיים, בהם מושם דגש רב יותר על הטיפול הסיעודי השוטף, ופחות על הבעיות הרפואיות, שהן בדרך כלל בעיה שולית בחייו של הקשיש הסיעודי. מסגרות כאלה כוללות בתי חולים סיעודיים, מרכזים גריאטריים, ומחלקות לאשפוז סיעודי בבתי אבות.

האשפוז הסיעודי אינו ממומן על ידי קופת חולים במסגרת "סל הבריאות", אולם תושבי ישראל זכאים לקבל סיוע פרוגרסיבי ממשרד הבריאות במימון האשפוז הסיעודי. גובה הסיוע נקבע לפי מבחני הכנסה הנערכים לקשיש המתאשפז ולבני משפחתו הקרובים (בן/בת זוג וילדים בגירים). בממוצע, משפחות של חולים סיעודיים הנמצאים זכאים לסיוע, מחויבות להשתתף ב 20-25% מהעלות הממשית של האשפוז הסיעודי, סכום השווה לכ-2500 ש"ח בחודש. סכום זה לא כולל בתוכו חלק ניכר (עד 80%) מקצבת הזקנה או הנכות המגיעה למאושפז מהמוסד לביטוח לאומי, והמועבר לגורם המשלם עבור האשפוז, לפי חוק. המדינה רוכשת עבור החולים הזכאים לכך, למעלה מ-70 אחוז מכלל מיטות האשפוז הסיעודי הקיימות בישראל.

בשנים האחרונות שבה ועולה קריאה ציבורית להכליל את האשפוז הסיעודי ב"סל הבריאות" שבאחריות קופות החולים, ככל אשפוז אחר.

בתי חולים פסיכיאטריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך בריאות הנפש בישראל מתחלק אף הוא בין טיפול בקהילה - מרפאות לבריאות הנפש, טיפול נפשי יחידני, מגורים בהוסטל לנפגעי נפש ועוד, ובין טיפול במסגרת אשפוז, בבית חולים פסיכיאטרי ("מרכז בריאות הנפש") או במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים כללי.

מרבית בתי החולים הפסיכיאטריים בישראל הם בבעלות ממשלתית, ובשנים האחרונות מתבצע מהלך מכוון לצמצום מספרם של בתי החולים הלא-ממשלתיים בתחום זה, כחלק מרפורמה כוללת שמטרתה להחזיר חולי נפש לחיים במסגרת הקהילה, כלל שניתן, ולקצר את משך האשפוז הפסיכיאטרי של כל חולה, למינימום ההכרחי לשם טיפול בו.

כל תושב שנקבע שהוא זקוק לאשפוז פסיכיאטרי זכאי לקבלו במימון מלא של המדינה, באמצעות משרד הבריאות. עד שנת 1995 נגבתה השתתפות עצמית מהחולים ומשפחותיהם, אולם מאז שנכנס לתוקף חוק ביטוח בריאות ממלכתי נושאת המדינה בכל העלות. יחד עם זאת, ישנם חולים, או משפחות, המעדיפים לשלם באופן פרטי על אשפוז פסיכיאטרי, ודבר זה אפשרי, במספר מצומצם של בתי חולים פרטיים לחולי נפש.

אשפוז פסיכיאטרי מתבצע בישראל לפי רק לפי הוראות חוק טיפול בחולי נפש, ויכול להתקיים בהסכמת המטופל, בהסכמת אפוטרופסו (לגבי קטין עד גיל 15) בהוראת פסיכיאטר מחוז, או בצו של בית משפט. החוק האמור קובע הוראות ברורות לגבי האפשרות לאפשז חולה נפש בניגוד לרצונו, או ללא הסכמתו, וכן קובע סמכות לבית משפט להורות על בדיקה פסיכיאטרית של חשוד בביצוע עבירה, ועל אשפוז פסיכיאטרי של נאשם שנמצא שאינו כשיר מבחינה נפשית לעמוד לדין על עבירה שביצע, או לעמוד בתנאי מעצר או בעונש מאסר. ככלל, אשפוז פסיכיאטרי ללא הסכמה יתבצע רק אם מתקיימים שני התנאים הבאים במצטבר: המטופל סובל ממחלת נפש, והוא מסכן את עצמו או את הזולת. בתי המשפט פסקו כי חייב להיות קשר סיבתי בין שני תנאים אלה, כלומר - הסיכון לזולת או לעצמו הגרם על ידי מחלת הנפש - על מנת להצדיק אשפוז פסיכיאטרי בכפיה.

מרכזי בריאות הנפש הממשלתיים הם:

- מרכז לבריאות הנפש באר-שבע.

- מרכז לבריאות הנפש שער מנשה.

- מרכז לבריאות הנפש מזרע.

- מרכז לבריאות הנפש איתנים-כפר שאול.

- מרכז לבריאות הנפש באר יעקב- נס ציונה.

- מרכז לבריאות הנפש טירה.

- מרכז לבריאות הנפש אברבנל.

- מרכז לבריאות הנפש פרדסיה.

בתי חולים שיקומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיקום חולים ונפגעים לאחר טראומה הוא מקצוע המצריך תשומות גבוהות. בישראל קיימים מספר קטן של בתי חולים המתמחים בשיקום. שיקום נדרש לאחר חבלה חיצונית כגון תאונות דרכים, והן לאחר פגיעות פנימיות כגון אירוע מוחי או התקף לב. השיקום מתחיל לקראת סיום הטיפול האקוטי בבעיה הרפואית, ומתמקד בהחזרת המטופל לתפקוד תקין, על ידי שחזור יכולות ולימוד מחדש של יכולות שאבדו. השיקום עשוי לכלול טיפול פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, ריפוי בדיבור, קלינאות תקשורת, וכן כולל בתוכו מקצועות העוסקים בהתאמת עזרי טכנולוגיה מסייעת לחזרה לתפקוד כגון תותבות לאיברים תפקודיים (כגון רגל תותבת) וקוסמטיים (כגון עין תותבת), התאמת כיסאות גלגלים ואמצעי תקשורת תומכת וחליפית.

רגולציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרגולציה (אסדרה) החוקית של מערכת הבריאות בישראל נשלטת על ידי מספר חוקים:

  • פקודת בריאות הציבור (מזון): פקודת בריאות הציבור (מזון) נחקקה אף היא על ידי הבריטים, בשנת 1935 ומסדירה את נושא ייצור וייבוא מזון, ופיקוח על נושאים הקשורים בתזונה.

חוקים המסדירים מקצועות רפואיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מהמקצועות בתחום הבריאות מוסדרים בחקיקה בישראל, והעוסקים במקצועות אלה חייבים ברישוי לפי חוק. להלן רשימת המקצועות והחוקים:

  • רופאים - פקודת הרופאים
  • רופאי שיניים, טכנאי שינים, שינניות, סייעות לרופאי שיניים - פקודת רופאי השיניים
  • רוקחים - פקודת הרוקחים - פקודה מנדטורית, משנת 1921, המסדירה את נושא רישוי התרופות ותכשירים רפואיים בישראל.
  • אחיות - תקנות בריאות העם (עוסקים בסיעוד בבתי חולים), ותקנות בריאות העם (צוות סיעודי במרפאות)
  • אופטומטראים - חוק העיסוק באופטומטריה
  • פסיכולוגים - חוק הפסיכולוגים
  • מיילדות - פקודת המיילדות
  • ייעוץ גנטי, גנטיקה קלינית - חוק מידע גנטי

חוקים המסדירים את זכויות המטופלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טכנולוגיה לרשות הרפואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טכנולוגיה, חלקה פרי פיתוח ישראלי עומדת לרשות מערכת הרפואה בישראל. בין הפיתוחים: הפריה חוץ גופית, מערכות נאנוטכנולוגיות המובילות תרופות לאיבר הנדרש, שימוש בתאי גזע, ניתוחים העושים שימוש בלפרוסקופיה, טלפונים סלולריים המאפשרים נגישות של הרפוא ונותני השירות כמו גם יכולת אזעקת אמבולנס ועוד.

שחיתות ותופעות פסולות אחרות במערכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה ביקורת ציבורית נרחבת לגבי היקף השחיתות במערכת הרפואה הציבורית במדינת ישראל. על-פי פרסומים שונים - 27% מהרופאים בישראל מקבלים שוחד עבור טפול רפואי‏[3]. 12.5% מהישראלים מעל לגיל 30 שילמו שוחד על מנת לקבל טיפול רפואי, ו25% הפעילו פרוטקציה. במרכז הארץ שיעור המשתמשים ברפואה שחורה מגיע ל64%‏[4].

בנוסף לסקרים רוחביים, ישנם גם פרשיות בהם רופאים ספציפיים נתפסו בתחקירים עיתוניים בקבלת תשלומים שחורים ומספר רופאים אף הורשעו בקבלת שוחד‏[5]. מעניין לציין שרופאים שהורשעו בקבלת שוחד חזרו לאחר מכן לתפקידי ניהול במערכת הבריאות הציבורית וזאת מכיוון שלשיטת חלק מן השופטים האינטרס הציבורי בהעסקת רופא מיומן גובר על האינטרס למניעת שחיתות‏[6]. נראה שתיירות מרפא בישראל הינו כר לתפועות פסולות מול מטופלים לא ישראליים ‏[7].

בנוסף לתופעות פסולות בממשק מטפל-מטופל, ישנם גם עדויות לכך שיצרנים וספקים שונים למערכת הבריאות מציעים שוחד ולתגמולים עקיפים לעובדי המערכת על מנת לקדם את מוצריהם במערכת‏[8][9][10].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים מדעיים:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The World Health Organization's ranking of the world's health systems
  2. ^ http://www.themarker.com/consumer/health/1.2117221 הרפואה השחורה // 1 מ-8 ישראלים שילם שוחד תמורת טיפול רפואי, TheMarker
  3. ^ http://www.nrg.co.il/online/29/ART1/048/073.html "27 אחוז מהרופאים מקבלים שוחד", מעריב
  4. ^ http://www.themarker.com/consumer/health/1.2117221 הרפואה השחורה // 1 מ-8 ישראלים שילם שוחד תמורת טיפול רפואי, TheMarker
  5. ^ http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4036446,00.html שנת מאסר לרופא בכיר שלקח שוחד ועשק חולים, ynet
  6. ^ http://www.themarker.com/law/1.1566942 ג'קי סרוב - שקיבל שוחד מאסי אבוטבול - ישוב לנהל את חדר המיון באיכילוב, TheMarker
  7. ^ http://www.mako.co.il/tv-ilana_dayan/2014-dedb8e6fea7f2410/Article-e6e8cd5ffdcf241006.htm תחקיר הרופאים: כך תועדו רופאים בכירים דורשים "כסף שחור", mako "עובדה"
  8. ^ http://www.themarker.com/consumer/health/1.2031558 שחיתות באישור אביזרי עזר לנכים: יצרנים הציעו תשלום לרופאים, TheMarker
  9. ^ http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000853925 חברות תרופות שולחות רופאים לכנסים בעשרות מ' ש', גלובס
  10. ^ http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000423468 שוחד בשוק התרופות הווטרינריות? יבואן העיד בוועדת החקירה: בכיר בשירותים הווטרינריים רמז לי לשלם שוחד, גלובס