מעשה שבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.

מעשה שבת הוא מאכל או מוצר אחר שנוצר במהלך השבת תוך כדי חילול שבת. ההלכה אוסרת בעיקרון על יהודי ליהנות מתוצר של חילול שבת, אולם בתנאים מסוימים ניתן ליהנות מן האיסור באופן מלא או חלקי. כל ההלכות הנוגעות למעשה שבת תקפות גם ביחס למעשה יום טוב, היינו מוצר שנעשה תוך כדי חילול אחד ממועדי ישראל שנאסרה בהם מלאכה[1].

סוגיה זו של מעשה שבת היא בעלת משמעות מעשית ליהודים דתיים במדינת ישראל, עקב העובדה ששירותים בסיסיים המסופקים לאזרחים, כגון חשמל ומים, נעשים לכאורה תוך כדי חילול שבת.

מקור האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיסור ליהנות ממעשה שבת מופיע במשנה במסכת תרומות: מעשר והמבשל בשבת: בשוגג - יאכל; במזיד - לא יאכל"[2].

בתוספתא של מסכת שבת נזכרת מחלוקת תנאים לגבי גדרי האיסור:

המבשל בשבת: בשוגג - יאֹכַל; במזיד - לא יאכל, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: בשוגג - יאֹכַל במוצאי שבת; במזיד - לא יאכל.
רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג - יֵאָכֵל במוצאי שבת, לאחרים ולא לו; במזיד - לא יאכל לא לו ולא לאחרים.

– תוספתא שבת, פרק ג' הלכה ג', ‏[3]

הראשונים[4] מבארים כי לשיטתו של רבי מאיר, המתיר מעשה שבת שנעשה בשוגג ואוסרו אם נעשה במזיד, אין האיסור תקף אלא במהלך יום השבת עצמו, אך במוצאי שבת מותר ליהנות מתוצאת חילול השבת. לעומתו, אוסר רבי יהודה הנאה ממעשה שבת שנעשה במזיד אף לאחר שחלפה השבת. גם לשיטת רבי יהודה, האיסור חל רק על האדם שחילל את השבת, אך לאחרים מותר ליהנות מתוצאת המעשה במוצאי השבת, גם אם נעשה בזדון. לשיטת רבי יוחנן הסנדלר, המחמיר מכולם, אם נעשה המעשה במזיד - אסורה הנאה ממנו לכולם גם אחרי צאת השבת. אך אם הוא נעשה בשגגה, מותר לאחרים ליהנות ממנו החל ממוצאי שבת, ואילו לאדם שביצע את המעשה, אסור ליהנות לעולם.

התלמוד הבבלי במסכת בבא קמא[5], מבאר את סיבת המחלוקת בין התנאים: באופן עקרוני מסכימים רבי מאיר ורבי יהודה שאיסור ההנאה ממעשה שבת אינו מן התורה אלא מדברי חכמים, וכל שנחלקו הוא באיזו מידה החמירו חכמים באיסור זה; לשיטת רבי מאיר לא אסרו אלא הנאה ממעשה שבת שנעשה במזיד, ולשיטת רבי יהודה אסרו גם אם נעשה המעשה בשוגג, אך רק עד מוצאי שבת בלבד.

לעומתם, סבור רבי יוחנן הסנדלר שמקור איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מן התורה, ונלמד מהפסוק בספר שמות: "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם"[6]. דרש הפסוק לשיטתו הוא שכשם שקודש אסור באכילה, כך מעשה שבת אסור באכילה. את ההיתר ליהנות ממעשה שבת שנעשה בשוגג, לומד רבי יוחנן מהמשך הפסוק: "מחלליה מות יומת", ומפרש שכשם שעונש המיתה חל רק על מחלל שבת בזדון, כך איסור ההנאה ממלאכתו חל רק אם עשאה בזדון. התלמוד מוסיף ואומר כי יש מי שמפרש גם את שיטתו של רבי יוחנן הסנדלר כחומרה שמקורה בגזירת חכמים ולא בתורה.

בתלמוד לא הוכרעה ההלכה במחלוקת זו בצורה מוחלטת. עם זאת מסופר שם, שכאשר היה האמורא רב דורש בפני המון העם, שהיו ביניהם עמי ארצות, הוא פסק להם כשיטת רבי יהודה, המחמירה יחסית ואוסרת הנאה ביום השבת אף ממעשה שבת שנעשה בשוגג. כאשר נדרש להורות הוראה לתלמידיו, שהיו, מטבע הדברים, תלמידי חכמים ובקיאים בהלכה, פסק להם כשיטת רבי מאיר, האוסרת רק מעשה שבת שנעשה במזיד. נימוקו של רב לחוסר ההתאמה בין הפסיקות היה שמא יזלזלו הפחות בקיאים באיסורי שבת.

הלכה למעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשונים נחלקו כיצד יש לנהוג למעשה. יש מהם שסוברים, שמן העובדה שרב הקל לתלמידיו כשיטתו של רבי מאיר, ניתן להסיק כי היא השיטה העיקרית להלכה, שהרי לולי זאת, היה על רב להחמיר אף לתלמידיו כדעת רבי יהודה. לכן פסקו בעלי התוספות לקולא, שמותר אף למי שחילל את השבת עצמו ליהנות ממעשהו באופן מיידי אם עשה זאת בשוגג, וכשנעשה בזדון - במוצאי שבת. כדעתם פסק גם הגאון מווילנה.

לעומת זאת ישנם פוסקים, שסברו שמכיוון שהכלל הפסיקתי קובע כי בכל מחלוקת הלכתית בין רבי מאיר לרבי יהודה ההלכה כרבי יהודה, הרי שגם במחלוקת זו יש לפסוק כמותו ולאסור ליהנות בשבת אף ממעשה שבת שנעשה בשוגג. כך פסקו הגאונים, הרי"ף והרמב"ם, ואסרו למי שחילל את השבת בזדון ליהנות מתוצאת מעשהו לעולם, ולאחרים התירו רק ממוצאי שבת, אם נעשה המעשה בזדון. גם השולחן ערוך שותף לדעה זו: "המבשל בשבת: במזיד - אסור לו לעולם, ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג - אסור בו ביום, גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד"[7].

הפוסקים מוסיפים ואומרים שאם חילול השבת שבוצע היה אסור רק מדרבנן ולא מהתורה, ניתן להקל וליהנות מהמעשה בשבת אם הוא נעשה בשוגג[8]. המשנה ברורה מכריע, שבמקום הצורך ניתן לסמוך על דעת בעלי התוספות והגר"א, ולהתיר הנאה ממעשה שבת שנעשה בשוגג, אפילו ביום השבת עצמו[9].

הפוסקים מדגישים שכל איסור ההנאה ממעשה שבת הוא רק כאשר חילול השבת יצר את המוצר ממנו רוצים ליהנות. כאשר חילול השבת לא נעשה בגוף המוצר אלא רק בגינו, מותר ליהנות ממנו בשבת אם החילול היה בשוגג, ובמוצאי שבת בכל מקרה ולכולם. לכן, אם הובא חפץ או מאכל מחוץ לתחום בשבת, אף שאסור לעשות כן, מותר ליהנות ממנו באופנים שפורטו מכיוון שחילול השבת לא נעשה בייצורו של המוצר שממנו נהנים[10].

מאכל שנאסר בגלל חילול שבת שבוצע בייצורו, הופך גם את הכלי שבו התבשל המאכל לאסור, מכיוון שטעם המאכל נבלע בכלי. יש להגעיל את הכלי כדי לאפשר המשך שימוש בו.

מעשה שבת של גוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גוי של שבת

במקרה שגוי ייצר מוצר בשבת עבור יהודי, אפילו אם עשה זאת ללא שנתבקש לעשות כן, אסורה התוצרת באכילה והנאה עד מוצאי שבת.

חומרה מיוחדת החמירו חז"ל במקרה זה, שגם במוצאי שבת יש להמתין שיעור זמן שלוקח להכין את המוצר או לבשל את המאכל, ואף שכבר יצאה השבת, אסור עדיין המוצר עד שיחלוף זמן נוסף זה [11]. טעם הדבר הוא, מפני שחששו חז"ל שמא יבקש היהודי מהגוי לעשות עבורו מלאכה בשבת, כדי שיוכל להנות ממנה מיידית או בסמוך לצאת השבת. בקשה כזו אסורה מדין "אמירה לנכרי", שנאסרה מכמה סיבות. חשש זה אינו קיים ביהודי, שכן שומר מצוות לא יבקש מחברו לחלל את השבת. לכן החמירו במעשה שבת של גוי יותר מבשל יהודי, ואסרו את התוצרת גם במוצאי שבת עד חלוף הזמן שלוקח לייצר אותה בימות החול.

אם הגוי ייצר את התוצרת עבור עצמו או כדי למכרה לכל החפץ לקנותה, אין בה איסור מעשה שבת, אך לעתים אסור להשתמש בה מדין "מוקצה"[12].

השלכות מעשיות בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצרים שיוצרו בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דף של ספר תורני, בתחתיתו הכיתוב "נדפס על נייר שאין בו חילול שבת ח"ו" (מודגש)
"גנרטור-שבת" בשכונה חרדית

למרות שבישראל חלק גדול מהתושבים היהודים אינם מקיימים את הלכות שבת, רוב המפעלים אינם פועלים בשבת בשל חוק שעות עבודה ומנוחה. על כן בחלק גדול ממוצרי הצריכה אין חשש למעשה שבת. עם זאת, ישנם מספר מוצרים שברור שמיוצרים בשבת כבחול, והפוסקים נדרשו להתייחס להיתר או איסור השימוש בהם.

דוגמה נפוצה למוצר שייצורו נעשה בשבת כביום חול הוא החלב. חליבה היא מלאכה שנאסרה בשבת מדין התלמוד ובימינו אף כרוכה בהפעלת משאבות חשמליות. מכיוון שכך, חלב שנחלב בשבת בידי יהודים נאסר באיסור מעשה שבת. הבעיה הנוצרת מכך היא, שמשקי החלב מעבירים את תוצרתם למחלבות ולחברות הייצור, והצרכן אינו יכול לדעת איזה חלב נחלב בשבת ואיזה נחלב ביום חול.

פוסקים אחדים סברו כי מכיוון שאין אפשרות לברר עובדה זו, ומכיוון שהכלל ההלכתי קובע שהולכים אחר הרוב, והלא רוב החלב נחלב בימות החול ולא בשבת, יכול אפוא הצרכן להסתמך על כך בקנותו חלב או מוצריו, ואינו צריך להניח שמא נחלב החלב בשבת. למעשה מחמירות ועדות הכשרות למהדרין ולא מסתמכות על היתר זה, אלא דורשות מהמחלבות המעוניינות בחותמת הכשרות שלהן להשתמש אך ורק בחלב שנחלב בימות החול.

מוצר נוסף ששמו נכרך בבעיה הלכתית זו הוא הנייר. מסיבות טכניות שונות מפעלי הנייר אינם משביתים את מכונות הייצור בשבת. כתוצאה מכך, חלק מהנייר בישראל מיוצר בשבת תוך חילול שבת. נייר זה אסור בהנאה, ועל כן ישנם רבים שמקפידים להשתמש בנייר תוצרת חו"ל, המיוצר בבתי חרושת השייכים לנוכרים, ולא נעשה איסור בייצורו. חברות אחדות, המייצרות מוצרי טואלט מנייר, מקפידות להדגיש על אריזות המוצרים, כי ייצורם נעשה "ללא חשש חילול שבת".

שימוש בחשמל בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חשמל בשבת

רוב החשמל מיוצר על ידי הרתחת מים והפיכתם לקיטור שמניע את הטורבינות. למרות האוטומציה החלקית של התהליך, הוא כרוך בחילול שבת, שחלקו נועד רק לחיסכון בגורמי ייצור[13]. פעולות נוספות המתבצעות בשבת על ידי עובדי חברת החשמל הן תיקוני תקלות שונות, המתרחשות לעתים במהלך השבת. בפעולות אלה נעשות המלאכות: בונה, סותר, מבעיר, מכה בפטיש, מוציא מרשות לרשות ועוד.

כאשר עובדי תחנת הכוח הם יהודים, הרי שהחשמל מיוצר על ידי "מעשה שבת". מכיוון שכך, יש איסור ליהנות מחשמל שיוצר בשבת. אכן, ישנם פוסקים שאוסרים שימוש בחשמל המיוצר על ידי יהודים בשבת, וישנן שכונות שלמות בנות אלפי אנשים, בעיקר במגזר החרדי, המחוברות לגנרטור-שבת, המספק להן זרם חלופי, שלא מתבצעת בו כל מלאכה בשבת. ישנם אף מחמירים שלא להשתמש בגנרטור[דרוש מקור], מכיוון שהשימוש בו נראה כשימוש בחשמל, ויש בדבר משום חילול השם. אנשים אלו משתמשים במצבר המספק להם תאורה מינימלית, בלוקס או בגזיות, וישנם אף שיושבים וסועדים לאור נרות השבת בלבד. חלק מהנמנעים משימוש בחשמל בשבת, נמנעים גם משימוש במערכות אספקת המים העירוניות, שמופעלות בדרך כלל על ידי משאבות חשמליות, ומכינים לעצמם מערב שבת מים בכמות מספיקה לכל השבת.

עם זאת, ישנם פוסקים רבים המתירים ליהנות מזרם החשמל בשבת, למרות היותו מיוצר על ידי יהודים. נימוקי המתירים הם כדלהלן:

  • רובם של העובדים היהודים בתחנות הכוח אינם מודעים להלכות השבת ולכך שמעשיהם נחשבים כחילול שבת. לכן הם נחשבים כשוגגים ולא כמזידים. אף שלחלק מן הפוסקים איסור ההנאה ממעשה שבת בשוגג אינו רק למי שחילל את השבת אלא אף למי שעבורו חוללה השבת, שהוא, במקרה זה, צרכן החשמל, כיוון שישנם פוסקים המתירים למי שעבורו בוצע חילול השבת בשוגג ליהנות ממנו, ניתן לסמוך עליהם.
  • ייצור החשמל בשבת משמש במקרים רבים לצורך פיקוח נפש, שכן זרם החשמל דרוש לתפקודם התקין של בתי חולים, תחנות עזרה ראשונה, חולים ששוהים בביתם אך זקוקים למכשירי חשמל לצורכים רפואיים, או לשימוש במיזוג אוויר לבל תחריף מחלתם. לפעמים השימוש במקרר חשמלי נחשב גם הוא פיקוח נפש, כאשר יש בבית תינוק או זקן, שעליו לאכול מאכלים מסוימים דווקא, ויש לחוש לקלקולם אם לא ישהו במקרר. לעתים תאורת הרחובות גם היא בגדר פיקוח נפש, מכיוון שישנם ברחוב מכשולים שעלולים להיות מסוכנים לעוברים ושבים.
    על סמך העובדות הללו, ישנם פוסקים שמתירים ליהנות מחשמל המיוצר בשבת, שהרי מותר לעובדי חברת החשמל לעסוק בפעילותם לצורך פיקוח נפש, והחשמל שנוצר כתוצאה מכך משמש הן לצורך חיוני זה והן לצרכים שאין בהם פיקוח נפש. מכיוון שלא ניתן להפריד, מבחינה טכנית, בין זרם החשמל המגיע למקומות שבהם הוא בבחינת פיקוח נפש ובין המקומות שבהן הוא משמש לנוחיות בלבד, הרי שכל הייצור עונה על ההגדרה פיקוח נפש, ולכן אין בו איסור מעשה שבת.

שימוש בכלי התקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר לבעיות הלכתיות אחרות העשויות להיכרך בצפייה בטלוויזיה או האזנה לרדיו בשבת, בארץ ישראל הם כלולות באיסור ההלכתי של מעשה שבת, שכן רוב השדרנים וטכנאי השידור הם יהודים, העושים את מלאכתם תוך כדי חילול שבת[14]. איסור זה תקף בתנאים מסוימים גם לגבי תוכניות המשודרות בחול, אם הן הוקלטו בשבת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ילקוט יוסף, הרב יצחק יוסף, ירושלים תשנ"ג, חלק רביעי - הלכות שבת (ג) עמ' ז'-קי"ד.
  • אנציקלופדיה תלמודית, כרך י"ח, נספח לערך חשמל - פרק י"ב, עמ' תשל"ו-תשמ"ט.
  • שבות יצחק (בדיני מיקרוגל, דוד-שמש, גרמא, חשמל), יצחק דרזי, ירושלים תשנ"ח, פרק י"ט - בדין השימוש בחשמל בשבת בארץ ישראל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות והערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עיינו בבית יוסף אורח חיים סוף סימן תק"ג, ובמשנה ברורה בביאור הלכה סוף סימן תקכ"ז, ובילקוט יוסף הלכות שבת סימן שי"ח - הנאה ממעשה שבת סעיף פ', ובפסקי תשובות סימן תצ"ה סעיף ב'
  2. ^ משנה, מסכת תרומות, פרק ב', משנה ג'. המשנה עוסקת במי שמעשר או מבשל בשבת.
  3. ^ מובא בתלמוד הבבלי תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ח, עמוד א'
  4. ^ רש"י ותוספות על המקום וראשונים רבים נוספים.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ע"א, עמוד א' ובמקומות נוספים
  6. ^ ספר שמות, פרק ל"א, פסוק י"ד
  7. ^ אורח חיים סימן שי"ח סעיף א'.
  8. ^ משנה ברורה, סימן שי"ח ס"ק ג'
  9. ^ סימן שי"ח סעיף קטן ז'.
  10. ^ ביאור הלכה סימן שי"ח ד"ה אחת, בשם חיי אדם.
  11. ^ זמן נוסף זה מוגדר בהלכה "בכדי שיעשו"
  12. ^ שו"ע שם, סימנים שי"ח ותקט"ו
  13. ^ יצחק דרזי, ספר שבות יצחק (בדיני מיקרוגל, דוד-שמש, גרמא, חשמל), ירושלים תשנ"ח, פרק י"ט - בדין השימוש בחשמל בשבת בארץ ישראל.
  14. ^ ילקוט יוסף הנ"ל, סעיף ל"ד.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg