מעשייה אישית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מעשייה אישית (מאנגלית: personal fable) הינה תופעה פסיכולוגית בה אדם מבדיל את רגשותיו מרגשות אחרים, וכך רוכש אמונה מוטעית בייחודיות שלו. מתוך אמונה זו, צומחות שתי תפיסות שגויות:

  • הוא חווה רגשות אשר האחרים לא חווים באותה הדרך והעוצמה
  • הוא לא נתון לאותם קשיים וסכנות להם נתונים האחרים (בלתי־פגיע, כל־יכול)

המונח הונחל על ידי דייוויד אלקינד (David Elkind) ב־1967[1] כדי לתאר תופעה האופיינית למתבגרים צעירים. המשמעות המילולית של המושג מתארת את האגדה (השקרית) שהמתבגר בונה מאירועי חייו, בהן רואה את עצמו מבחוץ כגיבור הנאבק למען מטרות נעלות בעולם מוזר ומנוכר. אצל מתבגרים, התופעה יכולה להתבטא בהצהרות כגון "אתה לא יודע איך זה מרגיש", בכתיבת יומן אישי בו המתבגר מתאר את רגשותיו וחוויותיו כבעלי משמעות אוניברסלית, ובאמונה באל אישי מדריך ותומך.

בהקשר לתופעה, ישנן תאוריות שונות:

  • הופעה: לפי אלקינד, התופעה מתפתחת בשלב האופרציות הפורמליות בתאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה (גילאים 12-13), השלב בו החשיבה מופשטת מופיעה לראשונה. לפי לפסלי ומרפי[2], התופעה מתפתחת בשלב השלישי בתאוריית לקיחת נקודת-המבט החברתית וההבנה הבינאישית[3], שלב שבו האני המתבונן מופיע לראשונה (גילאים 10-15).
  • היעלמות: לפי אלקינד, התופעה פוחתת עם הכניסה לשלב האינטימיות[4], בו האדם מחליף יחסים אנוכיים ביחסים הדדיים (גיל 19 ומעלה). לפי לפסלי ומרפי, התופעה פוחתת בשלב הרביעי בתאוריית לקיחת נקודת-המבט החברתית וההבנה הבינאישית, השלב שבו האדם מקבל את היכולת לתאם בין מספר נקודות-מבט שונות כדי ליצור השקפה חברתית כללית (גילאים 12 עד בגרות).
  • לפי אלקינד, התופעה היא אחות לתופעת הקהל המדומה, ואת הקשר בין התופעות ניתן להגדיר בפשטנות בכך שאדם הראוי לתשומת לב מכל הסובבים אותו מוכרח להיות אדם מיוחד. התופעה, יחד עם תופעת הקהל המדומה (שגם אותה הגדיר אלקינד), מתיישבת לתוך הטענה הרחבה, לפיה מתבגרים צעירים נוטים לאגוצנטריות[5].
  • חיוניות: לפי אלקינד, התופעה הינה שלילית וההיפטרות ממנה מסמנת התבגרות מוצלחת: לעתים קרובות, האמונה במעשיה האישית ותחושת הבלתי־פגיעות ("לי זה לא יקרה") שנלוות לה דוחפת את המתבגר לסכנות מיותרות (כאשר הדוגמאות הקלאסיות הינן הריון לא רצוי ועבריינות נוער). לפי לפסלי[6], התופעה היא אמצעי המסייע בהתבגרות: הדגשת תחושות של ייחודיות, כל־יכולת ובלתי־פגיעות (כלומר, הגייה של מעשיה אישית) עוזרת למתבגר להתגבש אישיותית במנותק מקשרים משפחתיים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Elkind, D. (1967). Egocentrism in Adolescence. Child Development, 38, 4, 1025-1035.
  2. ^ Daniel K. Lapsley ו־Murphy M.N.
  3. ^ Theory of Social Perspective Taking, Robert R. Selman, 1980
  4. ^ כפי שהיא מוגדרת בתאוריית השלבים של אריקסון
  5. ^ התמקדות מוגזמת של האדם בעצמו
  6. ^ Lapsley, D. K (1993). Toward an integrated theory of adolescent ego development: The "new look" at adolescent egocentrism. American Journal of Orthopsychiatry, 63, 562-571.