מעשר בהמה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מצוות מעשר בהמה היא לתת עשירית מכל הבהמות הטהורות שנולדות לאדם בכל שנה לבית המקדש.
המקור בתורה למצווה זו הוא בספר ויקרא: "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לה'". (כז, לב)
המעשר הינו מכלל הבהמות שנולדו לאדם באותה שנה ויש לו חישוב שנים מיוחד, כאשר ראש השנה הוא בא' אלול ויש החולקים וסוברים שהוא בא' תשרי:
"ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול, ראש השנה למעשר בהמה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, באחד בתשרי. באחד בתשרי, ראש השנה לשנים לשמיטים וליובלות, ולנטיעה ולירקות. באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בחמישה עשר בו" (משנה, מסכת ראש השנה, א, א)
חז"ל תיקנו שבשלושה זמנים בשנה יפרישו מעשר בהמה, חמישה עשר ימים לפני שלושת החגים: פסח, שבועות וסוכות.
בזמן הזה לא מפרישים מעשר בהמה מפני שלאחר חורבן בית שני ביטלו חז"ל את מצוות מעשר בהמה שמא ישחטו בטעות את המעשר ויעברו על איסור שחיטת קודשים מחוץ לבית המקדש.
דיני המצווה מפורטים במסכת בכורות פרק ט', ובמשנה תורה בפרק ו' מהלכות בכורות.
