מפלגת ההגנה הלאומית
| מדינה |
פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| מייסד | משפחת נשאשיבי |
| תקופת הפעילות | 1934 – 1944 |
| אידאולוגיות | לאומיות פלסטינית |
  | |
מפלגת ההגנה הלאומית (בערבית: حزب الدفاع الوطني, חִזְב א-דִפָע אל-וַטַנִי) הייתה מפלגה לאומית בציבור הפלסטיני בתקופת המנדט בין השנים 1944-1934. המפלגה נוסדה על ידי משפחת נאשאשיבי וערבים נוצרים כהתארגנות הזרם האופוזיציוני ("המעארדיון") לזה של המפלגה הערבית הפלסטינית ("החוסיינים" או "המג'ליסיון").
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ועידת היסוד של המפלגה התכנסה ביפו ב-2 בדצמבר 1934. נכחו בה כאלף איש ונבחר בה ועד מרכזי ובו 12 חברים, שלושה מהם נוצרים, שייצגו את מרכזי הכוח של האופוזיציה: נשיא המפלגה היה ראש עיריית ירושלים המודח, ראע'ב נשאשיבי; סגן הנשיא היה סגן ראש-עיריית ירושלים, יעקוב פרג' (נוצרי). עם שאר חברי הוועד המרכזי נמנו בעיקר בכירים בשלטון המקומי: מוע'נם אליאס מוע'נם (פרוטסטנטי) וחסן צדקי אל-דג'אני - מזכירים; נמר אל-נאבלוסי - גזבר; עבד אל-רחמאן אל-תאג'י, חבר המועצה המוסלמית העליונה; עאצם אל-סעיד, ראש עיריית יפו; סולימאן עבד אל-רזאק טוקאן, ראש עיריית שכם; מוסטפא אל-ח'ירי, ראש עיריית רמלה, עאדל אל-שוא, סגן ראש עיריית עזה; עיסא אל-עיסא (נוצרי), בעליו של העיתון פלסטין; ועומר אל-ביטאר.[1]
המפלגה הציבה את שלמות ארץ-ישראל בראש האידאולוגיה שלה, כשטח אחיד ובעל ייחוד שצריך להמצא בשלטון ערבי עצמאי. זאת בניגוד בולט לתפיסות הפאן-ערביות של מפלגת אל-איסתקלאל והמפלגה הערבית הפלסטינית. המפלגה הייתה המתונה ביותר בגישתה ליישוב מבין המפלגות הערביות. ב-1936 יוצגה המפלגה בוועד הערבי העליון שהנהיג את המרד הערבי הגדול ותמכה בשביתה הגדולה. במהלך חודשי השביתה והמרד ב-1936, איבדה המפלגה הרבה ממעמדה, אל מול כוחם העולה של החוסיינים.[2] ברבות מעשי האלימות כנגד בריטים ויהודים יצא יו"ר המפלגה, ראע'ב נשאשיבי, חוצץ כנגד ההנהגה החוסיינית. עקב כך פרצו בשנים 1937–1938 סדרת אירועים אלימים שהגיעו בשיאם למאבק דמים של טרור ורצח בין מחנות החוסיינים והנאנשאשיבים ולפרישת המפלגה מן הוועד.
גם יחסה של המפלגה אל שלטונות המנדט היה מתון וראשיה ניסו למצוא דרכי פשרה עמו. כך למשל הייתה מפלגה זו היחידה שהודיעה על קבלת מדיניות הספר הלבן (1939), בניגוד לדעת הזרם הפלסטיני המרכזי, שראה גם בעלייה היהודית המוגבלת שהותרה במסגרת מדיניות זו סימן לגישה בריטית פרו-ציונית.
מצע המפלגה כלל להלכה את הסעיפים:[3]
א) מאמץ להשגת עצמאות מוחלטת לפלסטין, שתבטיח את הריבונות הערבית.
ב) אי-הכרה בהתחייבויות בינלאומיות כלשהן העלולות להביא לידי פיקוח זר או השפעה חיצונית או מצב מדיני או אדמיניסטרטיבי הפוגע בעצמאות הארץ.
המפלגה חדלה להתקיים למעשה במהלך מלחמת העולם השנייה. במאי 1944 חזרה המפלגה לזירה הפוליטית, בהנהגת נשיאה ראע'ב אל-נשאשיבי. היא ערכה מספר כינוסים ופרסמה גילויי דעת בעיתונות, אך לא הצליחה להתגבש שוב ככוח כלל-ארצי, ורוב פעילותה התמקד במסגרות מקומיות.[4]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב תש"ז, עמודים 290, 293, 338, 346
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 87, הערה 131.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 259.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 293, הערה 28 (על פי עיסא אל-ספרי, פלסטין אל-ערביה בין אל-אנתדאב ואל-צהיוניה, עמ' 245-244).
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ה, עמ' 177.