מפלגת המרכז הגרמנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נשיאות מפלגת המרכז הגרמנית בשנת 1920. הקנצלר קונסטנטין פהרנבך יושב שני משמאל

מפלגת המרכז הגרמניתגרמנית: Deutsche Zentrumspartei; סימנה: ZENTRUM) היא מפלגה גרמנית.

מפלגת המרכז הגרמנית היא מפלגה שירדה מגדולתה: מאחת המפלגות החשובות ביותר בתקופת הרייך השני ורפובליקת ויימאר הפכה לאחת המפלגות החלשות בגרמניה, עם 4,010 קולות בלבד בבחירות הכלליות בגרמניה ב-2005.

המפלגה דוגלת בעידוד מדיניות של שמירת השלום בעולם, שמירה על זכויות האזרח וקידוש חיי האדם, עזרה לחלשים, לעניים ולנכים, התנגדות חריפה להפלות מלאכותיות ושיפור מדיניות המשפחה, הילדים ואיכות הסביבה בגרמניה (מפלגת המרכז מציעה להכיר ב"אב" ו"אם" כמקצועות רשמיים, בעבורם יינתן שכר מהמדינה). המפלגה מציעה להכניס לחוקת גרמניה איסור על שיבוט גנטי, והיא תומכת בסיוע מוגבר למיעוטים בגרמניה (פריזים, דנים, צוענים ועוד). בעבר הורשו רק קתולים להיות חברים במפלגה, אך כלל זה בוטל.

מפלגת המרכז נוסדה ב-1870 בברלין. בבחירות הראשונות לרייכסטאג ב-1871 זכתה מפלגת המרכז ל-18.6% מהקולות והייתה למפלגה השנייה בחוזקה בגרמניה. היות שעמדותיה היו מנוגדות לחלוטין לאלו של הקאנצלר אוטו פון ביסמרק, ישבה המפלגה באופוזיציה. בבחירות הבאות חיזקה מפלגת המרכז את כוחה וזכתה ל-28% מהקולות. עקב שינויים במדיניותו של ביסמרק התקרבה המפלגה בהדרגה לממשלה, ולמרות שנשארה באופוזיציה עד לסוף מלחמת העולם הראשונה שיתפה פעולה עם הממשלה בנושאים רבים. בתקופת רפובליקת ויימאר הגבירה את כוחה, ישבה בכמה ממשלות ואף מינתה ארבעה קאנצלרים:

אחריו כיהן פרנץ פון פאפן (Franz von Papen), אשר נמנה עם מנהיגי האגף הימני-לאומני של המפלגה וייצג אותה בבית הנבחרים של מדינת פרוסיה, אך הסכים לעמוד בראש קבינט נשיאותי ללא תמיכה פרלמנטרית בניגוד לרצון המפלגה. בשל כך פרש פון פאפן מן המפלגה זמן קצר לפני מינויו על ידי הנשיא, פאול פון הינדנבורג, ומפלגת המרכז מצידה הוציאה אותו רשמית משורותיה; לכן אין לראות בו קאנצלר מטעמה.

בכל שנות קיומה של הרפובליקה הוויימארית שימשה מפלגת המרכז כמפלגת ציר החיונית להקמת קואליציה והפתוחה לבריתות כמעט עם כל המפלגות האחרות בספקטרום הפוליטי. משום כך השתתפה כמעט בכל ממשלות הרפובליקה, הן ברמה הלאומית והן ברמת המדינות. המפלגה התלבטה בין שלושה צירופים של בריתות קואליציוניות:

  1. קואליציה "ויימארית" שמאלית, עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD)והמפלגה הדמוקרטית (DDP);
  2. קואליציה "גדולה" של מפלגות הקואליציה הוויימארית עם מפלגת העם הגרמנית (DVP) הליברלית-ימנית-לאומנית, שהשלימה באי-רצון עם קיום הרפובליקה;
  3. קואליציה "בורגנית" של מפלגות המרכז והימין - עם המפלגה הדמוקרטית, מפלגת העם הבאווארית (BVP), מפלגת העם הגרמנית ומפלגת העם הלאומית הגרמנית (DNVP) שהתנגדה לקיום הרפובליקה ולמשטר הדמוקרטי.

ההתלבטות שיקפה גם את ההתרוצצות הפנימית בתוך מפלגת המרכז, ששאפה לאחד בתוכה את כל הציבור הקתולי בגרמניה מעבר לכל האינטרסים המעמדיים וכללה גם אגף שמאלי חזק של איגודים מקצועיים קתוליים מזה וגם אגף בורגני חזק של בעלי עסקים ותעשיינים קתוליים מזה. כמו כן לא יכלה המפלגה, למרות נטיותיה הימניות והלאומניות, לתמוך ללא הסתייגות בימין הלאומני האנטי-רפובליקני, משום שברובו המכריע הוא היה פרוטסטנטי מובהק ובחלקו אף אנטי-קתולי במסורת "מלחמת התרבות" של ביסמארק. לכן נטתה המפלגה לשתף פעולה עם הסוציאל-דמוקרטים והדמוקרטים בפרוסיה, המדינה שכללה כשלוש חמישיות מאוכלוסיית הרייך, ואיפשרה את קיומה של קואליציית מרכז-שמאל "ויימארית" בתוכה לאורך כמעט כל ימי הרפובליקה. ברמה הלאומית, לעומת זאת, היא נטתה לשתף פעולה עם הימין או לשמש כאגף ימני אופוזיציוני-למחצה בממשלות בראשות הסוציאל-דמוקרטים ולהגביל את חופש פעולתן. כך מצד אחד תרמה ליציבות הרפובליקה ומצד שני חיבלה בסיכוי להשגת יציבות כזו.

מפלגת המרכז נחשבה אדישה למדי לשאלה היהודית. בכמה חוגים בתוכה, בייחוד בארגוני האיכרים הקתוליים, רווחו נטיות אנטישמיות-עממיות, אך היא עצמה כמפלגה מעולם לא השתמשה במדיניות או בתעמולה אנטישמית. אחד ממנהיגי המפלגה, היינריך קרונה (Heinrich Krone), נמנה עם מייסדי הליגה למלחמה באנטישמיות.

מפלגת המרכז סלדה ברובה מהיטלר ומן הנאצים אך עם עליית כוחם האלקטורלי טעתה לחשוב שתוכל לעשות אתם עסקה קואליציונית כלשהי ולרסנם. כאשר מונה היטלר כקאנצלר בינואר 1933 הוא ניהל עמה משא ומתן קואליציוני למראית עין והטעה את מנהיגיה לחשוב שכוונותיו רציניות. המפלגה הצביעה בעד חוק ההסמכה ברייכסטאג, שהעניק למשלת היטלר סמכויות בלתי מוגבלות למעשה, מתוך אמונה שבכך תציל את קיומה; אך היטלר הכריח אותה להתפזר, ומנהיג המפלגה, הכומר יוזף קאאס (Josef Kaas), נאלץ לברוח מגרמניה כדי להינצל ממאסר ובילה את כל שנות הרייך השלישי כגולה בוותיקן. הקאנצלר-לשעבר וירת, שנחשב נציג המגמה השמאלית במפלגה, ברח לשווייץ. מנהיג המפלגה במועצת המדינה של פרוסיה, קונרד אדנאואר - לעתיד הקאנצלר הראשון של גרמניה המערבית אחרי מלחמת העולם השנייה - אולץ על ידי הנאצים באלימות להתפטר מתפקידו כראש עיריית קלן. מנהיגים ופעילים רבים נוספים נאסרו, הודחו ממשרותיהם, נדחפו לגלות או נאלצו לפרוש לחיים פרטיים. לאחר מלחמת העולם השנייה נוסדה המפלגה מחדש. ראש הממשלה הראשון של נורדריין-וסטפאליה, המדינה המאוכלסת ביותר בגרמניה, היה ממפלגת המרכז. מאז זכתה המפלגה להצלחות מקומיות בלבד ולכשלונות בבחירות הכלליות, כנראה כיוון שהתחרתה עם ה-CDU על אותו קהל הבוחרים. סניפה הראשי של המפלגה נמצא כיום בעיר דורמאגן (Dormagen) הגובלת בקלן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]