קו השילוח

קו השילוח (או מפעל השילוח) הוא שמה של מערכת אספקת מים שנבנתה בימי מלחמת העצמאות על מנת לשבור את המצור על ירושלים הנצורה.

הצורך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המים העיקרי ששירת בפרוץ מלחמת העצמאות את היישוב היהודי בירושלים, כ-100 אלף איש במספר, היה קו המים הראשון לירושלים שנבנה על ידי הבריטים. לעומת התלות של היישוב היהודי בקו הראשון, הבריטים והאוכלוסייה הערבית בעיר נזקקו רק לכ-15% מהמים שסיפק הקו, ואת מרבית צריכתם הם קיבלו מנחל פרת, מבריכות שלמה ומבורות המים בעיר. נקודת תורפה זו של היישוב היהודי זוהתה על ידי הכוחות הערביים וקו זה הפך למטרה לחבלות תכופות עוד בימי המנדט הבריטי. במהלך מלחמת העצמאות, באביב 1948 השתלטו הכוחות העיראקיים על אזור המשאבות בראש העין והלגיון הערבי החזיק במתקן השאיבה בלטרון. ב-7 במאי 1948 פירקו הירדנים קטע מהצינור שעבר באזור לטרון, והמים חדלו לזרום לירושלים. מתווך האומות המאוחדות במזרח התיכון, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, הבטיח לחדש את זרימת המים בצינור אך מאמציו העלו חרס. כישלון המאמצים הפוליטיים לחידוש זרימת המים, מצוקת המים הקשה ששררה באותה העת בעיר ופריצת דרך בורמה שבדיוק נסתיימה הביאו את לוי אשכול, מנהל "מקורות" ועוזר שר הביטחון באותה תקופה, להורות לצוותי החברה להניח במהירות האפשרית קו מים חדש לבירה הנצורה.

מתווה ותכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמחה בלאס התגייס לתכנון המפעל כבר בתחילת ההפוגה הראשונה, ב-11 ביוני 1948. הרעיון הכללי היה לחבר מקור מים חדש לקטע של קו המים הראשון לירושלים, הקטע שבין שער הגיא לרוממה, קטע שהיה כבר בידי כוחות צה"ל.

באותו זמן התגלה המעבר לירושלים שעקף את לטרון ואיפשר פריצת דרך בורמה. התוכנית הייתה לחבר את מקור המים הקרוב ביותר (שהיה באזור חולדה) אל קטע קו המים לירושלים שנשאר בידי צה"ל ונותק ממקורותיו. לאזור חולדה הגיע קו מים שהונח בשנת 1947 על ידי חברת "מקורות", ואליו זרמו מי קידוחים מאזור רחובות ונען. על פי התכנון, משם יצא הצינור החדש, בקוטר 12 אינץ', על תוואי דרך בורמה. מחולדה הגיע הצינור עד הכפר דיר מוחיסין (שנכבש במבצע נחשון) ונמשך עד ראש רכס בית סוסין, שם נבנתה משאבת עזר (בוסטר). משם ירד צינור של עשרה אינץ' בלבד עד לתחנת שער הגיא הקיימת, ומשם בצינור הקיים לירושלים.

מימון הצינורות לקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצינורות ששימשו להקמת הקו היו צינורות שקנה שמחה בלאס בסוף 1945 בארצות הברית, ללא אישור הסוכנות היהודית ומבלי שזו הסכימה לשאת בהוצאות. רכישתם מומנה לבסוף על ידי בנק אנגלו-פלשתינה (לימים - בנק לאומי) והם היו משועבדים לו.

בלאס מספר^[1] שבניית המפעל נתעכבה בשל מחלוקת אודות מקור המימון לצינורות אלו. הוויכוח ניטש בין ארבעה מוסדות: הבנק שלא היה מוכן לשחרר את הצינורות מבלי שיובטח לו תשלום, שר האוצר שטען שמדובר בעניין פנימי של עיריית ירושלים, עיריית ירושלים שטענה כי מדובר בעניין לאומי וחברת מקורות שטענה שהיא רק המבצעת ולכן אינה אחראית למימון. מספר ימים ארכה ההתדיינות בין הגורמים השונים עד שהם שוחררו מן השעבוד וניתן היה להתחיל בהנחתם.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצע להנחת הקו נקרא, על פי הצעתו של דוד בן-גוריון - "מבצע השילוח", והקו עצמו נקרא "קו השילוח", על שם נקבת השילוח, מפעל המים העתיק שהציל את ירושלים בימי המלך חזקיהו מן המצור שהטיל עליה צבא סנחריב מלך אשור בשנת 701 לפנה"ס, בתקופת בית ראשון.

הנחת הקו והפעלתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת יולי החלו עובדי "מקורות" להניח בחשאי את הקו החלופי המתווה המתוכנן, וכן לבנות את תחנת השאיבה בבית סוסין. על מלאכת הנחת הצינור היו אחראים מאה וחמישים איש המחולקים לארבע קבוצות שעבדו ארבע עשרה שעות ביממה. כאחראי על המבצע מינה לוי אשכול את דוד חורן מקבוצת השרון,^[2] ועל המבצע פיקד משה רוכל, מהנדס יליד פולין שבזמנו עבד בהנחת הצינורות לקו הנפט מעיראק.^[3]^[4] הנחת הצינור הושלמה תוך 28 יום בלבד, וב-11 באוגוסט 1948 כבר הגיע הצינור אל תחנת הדחיסה הקיימת בשער הגיא, המים חזרו לזרום לירושלים והמצור נשבר. בלילה של ה-12 באוגוסט 1948, באותו יום ממש בו הופעל לראשונה קו השילוח, פוצצו כוחות הלגיון הערבי את תחנת השאיבה בלטרון, הוציאוהָ מכלל שימוש ובכך חסמו כל אפשרות להפעיל מחדש את הקו הראשון. כמות המים שזרמה בצינורות הייתה קטנה (100-120 מ"ק לשעה) אך זו הספיקה כדי לשבור את המצור על העיר, וכן לתרום למורל הלאומי.

סגירת הקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השלמת קו המים השני לירושלים שנחנך בשנת 1953, התייתר קו השילוח והוא פורק. חלק מהשרידים שנותרו מקו השילוח נמצאים ביער חולדה, והם כוללים בריכה, משאבה וקטע קטן מהצינור.