אהבת ה'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מצוות אהבת ה')
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: כתיבה לא אנציקלופדית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

אהבת ה' היא אחת משש מצוות תמידיות מתוך תרי"ג מצוות. מקור המצווה בפסוק "ואהבת את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"‏[1] ובמקומות נוספים בתורה.

במסכת ברכות פרק ט' משנה ה' מבואר הפסוק כך: חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר "ואהבת את ה' אלוקיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". "בכל לבבך" - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. "ובכל נפשך" - אפילו הוא נוטל את נפשך. "ובכל מאודך" - בכל ממונך. פירוש אחר: "בכל מאודך" - בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הווה מודה לו במאוד מאוד.

דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגם שמצווה זו היא לכאורה רגשית בעיקרה, ומבוססת על רגש האהבה הטבוע באדם, הרי שככל המצוות בהלכה היהודית גם לה ישנם ביטויים מעשיים. על כלל המצווה ועיקרה כתב בעל ספר החינוך:

Cquote2.svg

ראוי לו לאדם שישים כל מגמתו וכל מחשבתו אחר אהבת ה', ויעריך בלבו תמיד כי כל מה שהוא בעולם - עושר, בנים ממשלה וכבוד - הכול כאין וכאפס כנגד אהבתו של ה'. יעשה כל יכלתו להרגיל מחשבות לבו כל היום, עד שלא יהיה רגע אחד ביום ובלילה שלא יזכור אהבת ה' בכל לבו. וחייבים במצווה זו בכל מקום, בכל זמן, גברים ונשים. והחוטא במצווה זו, ומתעסק רק בענייני העולם הזה שלא לשם שמים, רק להתענג בהם בלבד, ולהגדיל את שמו, ולא בכוונה להיטיב לטובים ולחזק ידי ישרים - ענשו גדול. וזאת מן המצוות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם.

Cquote3.svg
ספר החינוך, מצווה תי"ח

הדרך לאהבת ה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפאת המרחק שבין האדם לאל, והיותו של האל מופשט וחסר דמות מוחשית שניתן להתייחס אליה, נזקק הרמב"ם לשאלה כיצד יכול האדם לאהוב את האל, ומהי הדרך לכך. בנושא זה כתב שתי הדרכות שונות; האחת, בחיבורו המוקדם יותר ספר המצוות, שבו כתב שהדרך היא על ידי לימוד תורתו ומצוותיו, ואף הגדיר כך את המצווה:

שנתבונן ונסתכל במצוותיו וציווייו ופעולתיו, כדי שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג - וזוהי האהבה המצווה [עלינו]. ולשון ספרי: ו"לפי שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך' (דברים ו, ה) יודע אני כיצד אהב את המקום? תלמוד לומר: 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על-לבבך' - שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם". הנה ביארנו לך, שבהשתכלות תבוא לידי השגה, וימצא לך תענוג ותבוא האהבה בהכרח.

– ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה ג'

לעומת זאת, בחיבורו ההלכתי משנה תורה, הגדיר אחרת את המצווה ואת הדרך אליה:

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו: בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד "צמאה נפשי לאלהים לאל חי" (תהילים מב, ג).

– הלכות יסודי התורה ב, ב

ולאור זאת אף כלל בחיבורו שלושה פרקים העוסקים במעשי האל בבריאה - שהם לשיטתו הפרדס, דהיינו מעשה בראשיתפיזיקה) ומעשה מרכבהמטפיזיקה) - וכדבריו: "כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בעניין אהבה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".[דרוש מקור]

טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורש מצווה זו, שאין האדם יכול לקיים את מצוות בוראו יפה, אלא אם כן יאהבו.

ביאור אהבת ה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות ההגות היהודית – הפילוסופיה, הקבלה, החסידות והמוסר – עוסקת בהרחבה בביאור מצווה זו, ובספרים רבים הוקדשו לנושא זה פרקים ושערים שלמים, ואף חוברו עליו ספרים מיוחדים. בדברי חז"ל ובספרי הקדמונים כבר ניתן להבחין שהמושג אהבת ה' יש בו כמה וכמה פנים, לא הרי זה כהרי זה.

נאמנות לתורה ומצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקורות רבים בחז"ל ובספרות ההלכה הבינו את המצווה כפשוטה דהיינו להיות נאמן למצוות השם, מתוך משמעות מיוחדת להגדרה 'אהבה' שכן יש מחויבות ונאמנות לקיום המצוות גם מצד היראה, ואילו מצווה זו היא להיות נאמן ומחויב מצד האהבה. משמעות פשטנית זו עולה לכאורה מפסוקים רבים כמו 'ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי'. משמע ש'אוהבי' הוא דומה ל'שומרי מצוותי', והיא דרגה קרובה ודומה לה. וכך אמרו במדרש ההלכה 'ספרי' על ספר דברים (מובא גם ברש"י על הפסוק)

Cquote2.svg

ואהבת את ה' אלהיך. עשה מאהבה הפריש הכתוב בין העושה מאהבה לעושה מיראה מאהבה שכרו כפול ומכופל. לפי שהוא אומר את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד יש לך אדם כשהוא מתיירא מחברו כשהוא מטריחו מניחו והולך לו, אלא אתה עושה מאהבה שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת הקב"ה בלבד'

Cquote3.svg

יש המתקשים בביאור דברי בספרי שהרי גם היראה מחייבת ומרתיעה, התשובה היא כי אם האדם רק ירא, אזי כאשר יכול לפטור עצמו בנימוק מספיק שוב אינו מתאמץ יותר. ואילו האוהב מתאמץ מחמת רצונו העצמי. בספר 'מסילת ישרים' כותב הרמח"ל (פרק טז ופרק יח) שהאוהב את ה' מהדר ושואף לדרגות רמות ונזהר אף בעניינים שאינם מפורשים. בספר החינוך - מצווה תיח נאמר: 'שורש מצווה זו ידוע, שלא יקיים האדם מצוות השם ברוך הוא יפה רק באהבתו אותו'. לפי דעתו הכוונה היא שמתוך כך העבודה באה מעצם נפשו ואישיותו של האדם ואינו פועל באופן שלבו רחוק מתוך כפיה חיצונית. כי אפילו לעומת יראת הרוממות יש ב'עושה מאהבה' יותר התחברות אישית לעשיית הדברים. כך גם מה שדרשו בספרי – 'ד"א ואהבת את ה' אלהיך - אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך', גם דרשא זו מפרשת אהבה במובן של נאמנות. ז. א. שמרוב נאמנות מפיץ את ידיעתו על כל הבריות. לפי ביאור זה הכוונה ב'ואהבת' אינה על עצם רגש האהבה אלא על הנהגה שבאה כתוצאה מאהבה. להתנהג בהנהגה של אוהבים, כלומר להיות נאמן ומסור. מקור לגישה זו במצוות אהבת ה' אנו מוצאים במשנה (ברכות פרק תשיעי, תלמוד בבלי דף נד, א)

Cquote2.svg

ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו' בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך, ובכל מאדך בכל ממונך, דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו.

Cquote3.svg

לכאורה דרשת חז"ל זו 'בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך', מוכיחה שכל הפסוק מוסב על המחויבות לקיום המצוות, כשהכותרת לכל זה הוא 'ואהבת'. כך גם הביאור 'בכל לבבך' בשני יצריך, נובע אף הוא מהפירוש של אהבת ה' במובן של נאמנות, כלומר שיקיים המצוות על אף פיתויי היצר ויכבוש את יצרו הרע ויגביר את יצרו הטוב שגם זה דורש מידה רבה של מסירות, התגברות כזו נדרשת אפילו במצוות עשה ובמצוות דרבנן ומנהגים הכי קלים, כי האהבה מחייבת להתגבר על היצר אפילו על מצוות קלה. וכמו כן 'בכל מאודך' שפירשו חז"ל 'בכל ממונך', היינו מצד האהבה, כלומר שכאשר כנגד האהבה עומד רק ממון, צריך לוותר ולהיות נכון להפסיד אפילו עבור התרחקות מאת ה' שאינה בגידה כמו חטא עבודה זרה, חז"ל קבעו שעל מצוות 'לא תעשה' חייב אדם להיות מוכן למסור את כל ממונו. וגם זה נובע מצד חובת האהבה, שמגיע לידי 'בכל מאודך', שרק בגלל שהוא אוהב את ה' יותר מנפשו כלומר 'בכל מאודו', הוא מוותר על כל ממונו, אפילו עבור עבירה שאין בה בגידה מוחלטת כמו עבודת אלילים.

שמחה ורצון בהנהגת האלוהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוש נוסף שאנו מוצאים בחז"ל הוא שהאדם יהיה מרוצה מהנהגת האלוהים וישמח בה. כי מציאות השם בעצמה אינה נגלית לאדם, אבל הנהגתו בעולם היא שנראה בה פעולתו ונוכחותו, ועליה מתאים המושג אהבה, כלומר שמשלים ומסכים ומרוצה ומוצא חן בעיניו ושמח בהנהגת הא-ל יתברך. וכעין מאמר חז"ל 'גם זו לטובה', מידה זו בדרך כלל נחשבת בין חלקי הביטחון שסומך על ה' שיעשה את הטוב ביותר. דרך זו בפירוש מושג האהבה, אנו מוצאים בדרשת חז"ל המובאת ברש"י 'בכל לבבך שלא יהא לבך חלוק על המקום', לפי פירוש זה המשך הפסוק 'בכל נפשך' מתפרש במובן 'בכל רצונך', שלא זו בלבד שלא יהיה 'לבו' חלוק על המקום, כלומר מסוכסך בעצמו עם רגשות התמרמרות ופקפוקים כלשהם על הנהגת ה', אלא גם בכל 'רצונו' יהיה מרוצה עם הנהגת ה'.

במשנה הנ"ל במסכת ברכות לאחר שפירשו בכל מאודך בכל ממונך, נוסף ביאור אחר - 'דבר אחר בכל מאודך בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו [במאד מאד]'. כנראה שדרשא זו של 'דבר אחר' נובעת ממהלך זה שלפיו אהבת ה' מתפרשת במובן של שמחה והסכמה עם הנהגת ה'. בכל לבבך שלא יהא לבך חלוק על המקום, בכל נפשך הסכמת הרצון, ועתה הדרגה השלישית לא רק הסכמה בכל לב ורצון בכל נפש אלא גם שמחה והודאה בכל מידה ומידה שהוא מודד לך. לפי פירוש זה באהבת ה' מובן היטב מדוע היא נמנית כמצווה מיוחדת במניין המצוות, והוא מצווה של השקפה והכרה, אם כי הוא סעיף מחלקי האמונה.

בדומה לדרך זו אנו מוצאים גישה נוספת, שהאהבה היא שיעורר בקרבו רגשי הכרת הטוב ותודה וחיבה אל ה' מצד חסדיו וטובתו בעולם. כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה שעליו נאמר 'אברהם אוהבי'. כי מתוך ההתבוננות בחסדי ה' מגיעים לאהבתו. וכל הבריאה היא כולה חסד כדכתיב עולם חסד יבנה, וכתיב חסד ה' מלאה הארץ. ואין הקב"ה מייחד שמו על הרעה, כי חפץ חסד הוא. [כך גם יש להוכיח מהפסוק 'הישכם אוהבים את ה' אלוקיכם' ( דברים יג)ובהמשך כתוב הטעם שעבורו יש לאהוב את ה' – כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: אף שהפרשה שם עוסקת באהבה במשמעות המעשית של נאמנות לה', אבל מבואר ששורש הרגש המחייב אותה הוא משום יציאת מצרים

רגש של אהבה והשתוקקות אל ה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפירושים הנוספים באהבת ה' הם אהבה כמשמעה, למצוא בנפשו רגש של אהבה אל ה'. אחד הביאורים היותר מקובלים במשמעות האהבה הוא במובן של הערצה והתפעלות מגדלו וטובו וקדושתו. כאשר מתבונן כי הוא רב ושליט והכל ממנו והוא אחד המחויב המציאות הרי הוא מלא התפעלות והערצה על גודל עצמתו ורוב קדושתו, ונפשו מתפעמת מגודל המחזה שיש מצוי אחד ויחיד כביר כזה. וכפי שמשמע מהפסוק ש'ואהבת' הוא המשך ל'שמע ישראל ה' א' ה' אחד'. פירוש זה מופיע רבות בספרי החסידות תניא ולקוטי תורה, וקצת משמע כן ברמב"ם [אם כי לרמב"ם פירושים נוספים באהבת ה'.]

ההבדל בין פירוש זה לפירוש א', כי שם מדובר בשעבוד לנאמנות בפועל הנובע מההתפעלות, ואילו גדר המצווה לפי האמור כאן הוא עצם רגש האהבה וההתפעלות. שכן נוסף על המחויבות הבאה כתולדה מהרגש, יש מצווה בעצם רגש התפעלות והערצה

ויש לרגש זה גם ביטוי ומשמעות מעשיים, היינו במצוות הקשורות לעבודת ה' יתברך. ובעיקר התפילה על כל חלקיה, השבח וההודאה, הבקשה והשירה. כאשר רגשות ההערצה סוערים נעשית התפילה והעבודה בתוספת איכות ועומק, מתוך רגש מלא ונכון ונפשו נלהבת בעבודתו.

הקושי בפירוש זה הוא שהמושג אהבה אינו מתפרש כל כך בפשטות על רגשות הערצה. אולם ניתן לומר שבהתפעלות עצמה יש שני חלקים, יש התפעלות עם גוון של הערצה שזו נוטה יותר לעניין של יראה, ויש התפעלות עם גוון של חיבה ונחת רוח לאדם שיש כזה אלוהים כביר לעולם, וחלק זה הוא הנקרא אהבה.

בדעת הרמב"ם אנו מוצאים שהוא מתייחס לכך בשני מקומות באופן שונה. באופן הראשון הוא מפרש שהאהבה היא ההשתוקקות והצמאון לדעת את ה', וזה לשון הרמב"ם: 'והיאך היא הדרך לאהבתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלוהים לא-ל חי. (הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה ב)

הוא מבאר איפוא שהאהבה היא התשוקה והצמאון שהוא אחד מחלקי האהבה, כנראה כוונתו שלמרות שלעולם לא תגיע לידי הרוויית צמאון זה, הרי זו עצמה המצווה להיות מלא השתוקקות לדעת את מציאותו, והביאור בזה משום שגודל הדבר מעמיד תמיד את האדם מול החידה והוא מתעלף לפענח אותה וזה עצמו התכלית. ואכן ספר תהילים מלא בביטויים אלו, צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו' כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך. ובישעיה (כו,ט) - 'נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך'. וגם בשיר השירים מופיעים ביטויי תשוקה וצמאון בין כנסת ישראל לקוב"ה. גם פיוטים רבים כמו השיר 'ידיד נפש' עוסק ברגשות אלו.

הסוג השני הנזכר ברמב"ם הוא בהלכות תשובה –

Cquote2.svg

'וכיצד היא האהבה הראויה, הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותו אשה, והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה'

Cquote3.svg

.(פרק י הלכה ג)

סוג זה של אהבה קרוי בספרים המאוחרים יותר - 'דביקות', ונחשב כדרגה רמה במעלות הצדיקים, ובפרט בעולם החסידות של הבעש"ט ותלמידיו שנושא אהבת ה' היה אחד העיקרים הגדולים שהם הדגישו במשנתם, הם דרשו סערת נפש מתמדת מתוך תחושת מציאות השם. עד שלא מצאו מקום לכל דבר אחר בעולמם.

עונג ונועם בתחושת הקרבה לה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד אנו מוצאים שיש מפרשים - בעיקר בספרות החסידות - שהאהבה היא רגשות עונג ואושר בעצם מציאותו של השם יתברך, שכאשר מתבונן בזה שמלוא כל הארץ כבודו, והוא נוכח ונמצא עמנו בכל מקום, הרי מרגיש נועם וטוב לבב שיש לנו בעולם כזה דבר נפלא, והוא קרוב לכל אחד שהרי הוא נוכח בכל מקום ובכל דבר, ואין אלו רק רגשי התפעלות אלא רגשי אושר ועונג ועריבות שאוהב את ההתייחסות שיש לעולם אל הבורא הגדול והעצום הזה. כי מה שגדלות מביאה רק התפעלות ולא אהבה הוא רק כאשר אין קירבה אל הנאהב, משל למה הדבר דומה לרעיה ודוד, אשר ככל שהיא מכרת בגדלותו ובעצמתו הרי היא מוסיפה אהבה על אהבתו, אבל אם תשמע על מלך אחד גדול רחוק ממנה, שהוא גדול ועצום, אכן תעריץ אותו אבל אין שייך כאן רגש אהבה. ועיין בספר התניא – (לקוטי אמרים - פרק לג)

Cquote2.svg

עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתית ובפרט כשרואה בנפשו בעתים מזומנים שצריך לזככה ולהאירה בשמחת לבב אזי יעמיק מחשבתו ויצייר בשכלו ובינתו ענין יחודו ית' האמיתי איך הוא ממלא כל עלמין עליונים ותחתונים ואפי' מלא כל הארץ הלזו הוא כבודו ית' וכו' וככה ממש דרך משל הוא ביטול העולם ומלואו במציאות לגבי מקורו שהוא אור א"ס ב"ה וכמש"ש באריכו'. והנה כשיעמיק בזה הרבה ישמח לבו ותגל נפשו אף גילת ורנן בכל לב ונפש ומאד באמונה זו כי רבה היא כי היא קרבת אלהים ממש וזה כל האדם ותכלית בריאתו ובריאות כל העולמות עליונים ותחתוני' להיות לו דירה זו בתחתוני' כמ"ש לקמן באריכות. והנה כמה גדולה שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך בשר ודם המתאכסן ודר אתו עמו בביתו וק"ו לאין קץ לקרבת ודירת ממ"ה הקב"ה וכדכתיב כי מי הוא זה אשר ערב לבו לגשת אלי נאם ה'.

Cquote3.svg

יש לשים לב שהפסוק מדבר על 'ואהבת את ה' אלוקיך' האהבה מיוחסת לה' כיון שהוא אלוקינו, כלומר אלוקי ישראל, לפי זה האהבה מתפרשת באופן יותר קרוב למושג הרגיל, דהיינו רגשות עונג ואושר על הקירבה המיוחדת שהוא מתייחס בה אלינו.

השגת וידיעת ה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוש נוסף, הוא האהבה במובן של השגה מסוימת בידיעתו יתברך. וכך גם משמע מלשון הברכה בסוף אהבה רבה "וליחדך באהבה". וייתכן שפירוש זה מסתעף מהפירוש הקודם, כלומר שזה אחד המשמעויות שה' הוא אלוקינו המיוחד לנו בזה שהוא מעניק לנו את הזכות והאפשרות לדעת את שמו ולהשיג את ידיעתו בדרגה נעלית ביותר, והוא משפיע עלינו השגות וחושים נבואיים שנוכל להרגיש את מציאותו וקדושתו. והמצווה היא לפי זה לעסוק בעניינים המביאים לידי מעלה זו, דהיינו להזהר בכל המצוות ולהוסיף עוד מידות נקיות וקדושה וטהרה בכל המידות המנויות בברייתא דרבי פנחס בן יאיר ובשערי קדושה לרח"ו. ובמיוחד מועיל לזה לימוד התורה, והוא מה דאיתא בספרי (פרשת ואתחנן פיסקא ח) - והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. למה נאמר לפי שהוא אומר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה ת"ל והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך והיו הדברים האלה על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו. משמע מלשון הספרי שהכרת הקב"ה היא בעצמה האהבה. והרמב"ם במורה הנבוכים כותב: אבל אמרו "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך"… הכוונה שתשים תכלית כל מעשיך השגתו (מו"נ חלק א', פרק ל"ט). באופן קרוב לזה, יש לפרש שהאהבה היא העונג והאושר בהשגות אלו, ובמיוחד כאשר הם נתפסים בהרגשות חושיות, ומרגיש קרוב אל ה' שאז הרי אין שיעור לעונג שיש לו בזה. על רגש אהבה זה מדובר רבות בספרי החסידות, שכאשר זוכים לכך ניתן לאדם רגשות נבואיים וחושים אלוקיים להרגיש קרבת ה', והקירבה הזאת מנעימה לאדם ומציפה אותו רגשות עזים כשכור מתרונן מיין, ובזה מובן ביותר דמיון אהבת דוד ורעיה ומשל שיר השירים. וכן הרבה מפסוקי תהילים כגון 'ואני קרבת אלוהים לי טוב'.

ובספר המצוות להרמב"ם - מצווה ג -

Cquote2.svg

היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת ולשון ספרי לפי שנאמר ואהבת את ה' אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח

Cquote3.svg

. (הרי שיש בדעת הרמב"ם עצמו שלשה אופנים בביאור האהבה)

הסרת כל אהבת דבר אחר בעולם מן הלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישה נוספת ישנה בספרי המוסר שלא יהיה לאדם רצון אחר בעולם מלבד ענייני השי"ת. הכרה כי הקב"ה הוא הדבר היחיד שהוא בעל ערך שראוי להתייחס אליו ולהיות מחויב אליו ולרצות אותו. וזה נובע משלימות ההכרה בפסוק הקודם 'ה' אלוקינו ה' אחד'. והיינו שהוא האחד שהוא באמת בעל מציאות, וכל שאר המציאות הוא רק דבר המשתלשל בסיבות ומסובב ששרשו רק במציאות ה' יתברך. וממילא מגיעים להכרה שכל מאויינו ומחשבותינו ורגשותינו הכל רק אליו, כיון שכל דבר אחר הוא חסר ערך עצמי והכל תולדה ממנו יתברך. האהבה היא הפניית כל רגשותינו ומאוויינו ומחשבותינו וכל מה שרק עולה על דעתינו הכל רק אליו. כי כל דבר אחר אין שום ערך לרצותו לעומת גודל קדושתו ועוצם אמיתת המצאו. [לפי גישה זו אין זו רק מחויבות הבאה כתולדה מהשגת נשגבותו, וגם אין המצווה ההתפעלות עצמה, אלא הכרה והשקפה שרק מציאותו וענייניו יתברך ראויים לתשומת לב. גם אין זה גדר הדביקות שנזכר לעיל ששם דבוק במחשבה זו מצד סערת הנפש שאופפת אותו, אבל גדר זה הוא דביקות הכרתית והגיונית, שאין ראוי לעסוק בדבר זולתו.]

המקור לגישה זו הוא בספר החינוך - מצווה תיח אהבת השם: (והעתיקו ב'ביאור הלכה' סימן א' בשש מצוות תמידיות) – ותחילה מעתיק דברי הרמב"ם בספר המצוות הנ"ל. ואחר כך מוסיף - דיני המצווה, שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השם, ויעריך בלבו תמיד כי כל מה שהוא בעולם מעושר ובנים וכבוד, הכל כאין וכאפס ותוהו כנגד אהבתו ברוך הוא, וייגע תמיד כל היום בבקשת החכמה למען ישיג ידיעה בו, סוף דבר יעשה כל יכלתו להרגיל מחשבות לבו כל היום באמונתו ויחודו עד שלא יהי רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו. והעניין על דרך משל שיהא נזכר באהבת השם תמיד כזיכרון ההושק תכלית החשק בחשוקתו היום שישיג להביאה אל ביתו. הנה כלל בדבריו כמה חלקים שכבר נזכרו בדברינו, גם ההשגה וגם העונג וגם ההתבוננות בתורה ובמעשיו, והדביקות התמידית וההשתוקקות. אולם יש כאן תוספת שהיא הגדר המחודש שנאמר כאן – 'שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השם, ויעריך בלבו תמיד כי כל מה שהוא בעולם מעושר ובנים וכבוד, הכל כאין וכאפס ותוהו כנגד אהבתו ברוך הוא'. וב'חיי אדם' כלל א' מונה מצוות התמידיות ובמצוות אהבה העתיק חלק זה מדברי ספר החינוך - לאהוב המקום ב"ה, שנאמר ואהבת את ה' כו'. ועניין אהבה זו, שישים האדם כל מחשבתו וכל מגמתו לאהבת הש"י, ויעריך בלבו כי כל התענוגים שיש בעולם מעושר ובנים וכבוד, הכל כאין אפס ותוהו נגד אהבתו יתברך. וכיצד יגיע האדם לאהבה זו, הוא על ידי התורה, כמו שכתוב ואהבת כו' ואחר זה אמר והיו הדברים האלה כו', שע"י התבוננות בתורה תתיישב האהבה בלבו. ובחיי אדם מוציא מזה גם מסקנה מעשית במצוות אהבת ה' - והקובע מחשבתו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג ולהשיג כבוד, ביטל עשה זו, וענשו גדול (ודבריו מובאים בביאור הלכה סימן א').

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דניאל לסקר, אהבת ה’ וקידוש השם לפי ר’ יהודה הלוי ולפי הרמב"ם, על פי הבאר, תשס"ח-2008, 293-302. ‬
  • חיים קריסל, אהבת ה’ ויראתו במשנתו של הרמב"ם, דעת, 37, תשנ"ו, עמ' 127-151.
  • אליעזר בן-פורת, אהבת ה’ לאורו של מהר"ל מפראג, ישורון, ח, תשס"א-2001, עמ' תקנג-תקע.
  • יצחק רוזנברגר, יצחק, "ואהבת לרעך כמוך אני ה’ - זה כלל גדול בתורה" : על אהבת הזולת ואהבת ה’ באגדות על ר’ עקיבא דרך אגדה, ג, תש"ס-2000, עמ' 75-91.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דברים ו,ה