מצוות יישוב ארץ ישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מצוות יישוב ארץ ישראל היא מהמצוות הכלליות ביותר הקיימות ביהדות. למצווה זו שייכות עשרות מצוות; מצוות התלויות בארץ, מצוות יישוב הארץ עצמה וכל המצוות נועדו להתקיים בעיקר בארץ ישראל. מצווה זו מורכבת משני חלקים:
- מצווה כללית שמוטלת על כל עם ישראל
- מצווה פרטית שמוטלת על כל אדם ואדם (נודע גם כ"מצוות ישיבת ארץ-ישראל") מצווה שנלמדה מהמצווה הכללית
במצווה הכללית מוטל על האומה לכבוש את ארץ ישראל וליישב אותה על ידי עם ישראל, ובלשון הרמב"ן:
| נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם יצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וזהו שנאמר: והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ, אשר נשבעתי לאבותיכם[1] | ||
| -- רמב"ן השמטות לספר המצוות מצווה ד | ||
במצווה הפרטית כל אדם מישראל מחויב לגור בארץ ישראל כמו שכתב הרמב"ם: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה"[2]. ישנה מחלוקת בגמרא (קיא,ב) האם מצווה זו נוהגת כיום.
תוכן עניינים |
[עריכה] האם זו מצווה מהתורה?
בשאלה האם מצוות יישוב ארץ ישראל, בתקופה שלאחר חורבן בית שני, היא מהתורה או שהיא מצווה מדרבנן נתונה במחלוקת הראשונים. מחלוקת נוספת במצווה זו היא עד רמת חשיבותה ואם היא קודמת למצוות שמירת הנפש.
רוב הראשונים שהתיחסו לנושא זה סבורים כי מצווה יישוב הארץ ליחיד נוהגת גם לאחר החורבן למרות שעם ישראל בגלות[3] יש שנראה מדבריהם שסבורים גם הם כך[4] ויש הסבורים שאין מצוות יישוב הארץ בזמן הגלות[5]. יש מהראשונים שיש ספק או מחלוקת מהי שיטתם כדוגמת הרמב"ם, תרומת הדשן והריטב"א
הרמב"ן כלל מצווה זו במניין התרי"ג. לעומתו הרמב"ם לא הביאה בספר המצוות שלו, יש המסבירים עובדה זו בכך שהרמב"ם לא כלל מצוות כלליות בספר המצוות-הכלל הרביעי בספר המצוות של הרמב"ם.
[עריכה] מחלוקת בין בני זוג אודות עלייה לארץ
| הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין אחד האנשים ואחד הנשים | ||
| -- משנה מסכת כתובות פרק יג משנה יא | ||
משנה זו אומרת כי כאשר יש מחלוקת בין בני זוג האם לעלות לארץ ישראל הצד הרוצה לעלות הוא צודק ושניהם צריכים לעלות, אם בין הזוג השני אינו מסכים דבר זה מצדיק גרושין והצד הצודק מרוויח את הכתובה. [6] משנה זו נפסקה להלכה על ידי כמעט כל הפוסקים. [7]
| הנה הרמב"ן מנה מצוה זו בכלל מצות, מקרא ד'וירשתם אותה וישבתם בה'.[8] וכי היא שקולה כנגד כל המצוות כדאיתא בספרי וגם התרומת הדשן בפסקיו סי' פ"ח הפליג בה. איברא התוס' בכתובות בשם ר' חיים כהן כו', אמנם הרי"ט בתשובותיו סימן כח ובחידושיו לכתובות הוכיח דאיזה תלמיד טועה כתבו על שם התוס', ולאו דסמכא היא כלל. והדין עמו, וכ"כ בעל נתיבות משפט. וא"כ כל הזמנים שוים לקיום מצוה זו, וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו שכופין האשה שתעלה עמו כפשטא דמתניתין...".[9] | ||
| -- פתחי תשובה אבן העזר סימן עה ס"ק ו | ||
[עריכה] קניית בית בארץ ישראל
על פי ההלכה אין לומר לגוי לעשות מלאכה האסורה על יהודי בשבת[10] לצורך קניית בית מגוי בארץ ישראל התירה ההלכה איסור זה ועל מנת לסיים את החוזה במהירות התירו לומר לגוי לכתוב ולחתום חוזה לקניית הבית בשבת מידי גוי. במספר מקומות רבנים התירו לגויים לבנות בתים בעצם יום השבת על מנת ליישב את יהודה ושמרון[11].
[עריכה] מצוות כיבוש הארץ
בכמה פסוקים עם ישראל מצווה לכבוש ולהלחם כדי לכבוש את ארץ ישראל. מכך שבמלחמה יש הרוגים ובכיבוש הארץ מסכנים את חיי הלוחמים למדו שמעלת מצוות ירושת ארץ ישראל עדיפה על שמירת חיי האדם וכך לדבריהם מצוות יישוב ארץ ישראל היא אף כאשר יש בדבר סכנת נפשות.
[עריכה] קיום המצווה לרבים
מצוות יישוב הארץ לעם ישראל מתקיימת על ידי כיבוש הארץ ושמירת הריבונות עליה. ובלשון הרמב"ן המצווה לכבוש את הארץ "ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה"[12]. מצוות יישוב הארץ מתקיימת בצורתה המלאה והנכונה רק כאשר יש ריבונות יהודית על הקרקע.
[עריכה] קיום המצווה ליחיד
יחיד מקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל על ידי מגורים בארץ ישראל, בניית הארץ ופיתוחה. נאמרו מספר דעות האם עדיפה בניית בתים על פיתוח חקלאי והקמת תעשייה בארץ, יש האומרים שעל פי הצורך העכשוי נקבע מהי הפעולה המועדפת.
[עריכה] גבולות הארץ למצווה זו
גבולות הארץ הם הקובעים את השטח בו מתקיימת מצוות יישוב הארץ. עם זאת גבולות הארץ לעניין מצווה זו מצויים במחלוקת הפוסקים
[עריכה] הערות שוליים
- ^ במדבר לג, נג
- ^ הלכות מלכים ה, יב
- ^ ריה"ל -רבי יהודה הלוי, הרב"ס -ר' ברוך ב"ר שמואל הספרדי, רשב"א לדעתו זו מצווה מועטת, רבי יעקב סקילי -תורת המנחה, הר"ן -"אבל כל שלא נתן לה גט כיון דמיחייב לה בשאר כסות ועונה לא כל הימנו לעקור לאו זה בידיים משום ישובו של ארץ ישראל" (שו"ת הר"ן סימן לח)
- ^ מרדכי
- ^ המהר"ם מרוטנבורג מעניין שחכם זה נתפס על ידי קיסר גרמניה בנסותו לעלות לארץ ישראל על אף הסכנה שבדבר, הוא נפטר בכלא והותר להביאו בקבר ישראל רק לאחר כ14 שנים מפטירתו.
- ^ אם הגבר רוצה לעלות אינו צריך לשלם לגרושתו את דמי הכתובה ואם האשה רוצה לעלות אזי היא מקבלת את כתובתה.
- ^ הרמב"םהלכות אישות יג, הלכות יט-כ., הרי"ף מסכת כתובות דף קי עמוד ב. הרא"ש שם פרק יג סימן יח. הסמ"ג לאוין פא. פסקי הרי"ד, ריטב"א, ר"ן ונימוקי יוסף מסכת כתובות שם. ועוד רבים משום שמצות ישיבת ארץ ישראל היא מצוה לדורות. וכן באחרונים פסקו השו"ע בחלק אבן העזר סימן עה הלכות ג'-ד' ופתחי תשובה שם בסעיף קטן ו.
- ^ דברים פרק יא פסוק לא
- ^ בלשון קלה: הרמב"ן הכליל את מצוות יישוב ארץ ישראל בכלל מצוות התרי"ג הרמב"ן למד זאת מהפסוק וירשתם אותה וישבתם בה, עוד אמר הרמב"ן שהמצווה הזו חשובה כמו כל שאר המצוות (דבר שנאמר למצוות ספורות בלבד) וכך מובא בחיבור הקדום ספרי, גם בספר תרומת הדשן הרבה לדבר בחשיבותה. קיים פסק של תוספות בשם רבנו חיים הכהן אחד מהראשונים שלדעתו אין מצוות יישוב הארץ חלה בזמן הזה (לכל הפחות בגלות וכאשר יש סכנה בדרכים), על פסק זה כתב ראשון אחר הרי"ט שלא רבנו חיים כתבו אלא תלמיד אחד שטעה בפסקו כתבו בשמו של רבנו חיים ולכן אין כל חשיבות לפסק זה, עם הרי"ט הסכים גם מחבר הספר נתיבות משפט. אם כך בכל הזמנים מצוות ישוב הארץ קיימת וכן ברור מההלכה שפסקו כל הראשונים והאחרונים שמחייבים, כל אחד בזמנו, את האשה לעלות לארץ עם בן זוגה (או להפך).
- ^ כך באופן כללי יש אופנים מסוימים בהם מותר באופן כללי - גוי של שבת.
- ^ היה זה לקראת ההקפאה של הבניה ביהודה ושמרון שהייתה אמורה להתחיל ביום ראשון בשבוע וכל בית שהגיע לרמת בניה מסוימת היה מותר לגור בו. אומרים שעשרות בתים נבנו באותה שבת. (נחלת יעקב, הרב זיסברג)
- ^ ספר המצוות, מצוות עשה ששכח הרמב"ם, מצווה ד'.
[עריכה] ראה עוד
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מצוות יישוב ארץ ישראל באתר דעת, בראיה היסטורית
- פניני הלכה
- אהבת הארץ מן התורה, בשבע
- מצוות יישוב ארץ ישראל פרק יט מספר אור הרעיון, הרב מאיר כהנא
[עריכה] לקריאה נוספת
- הרב יעקב זיסברג נחלת יעקב - ברורים במצוות ישיבת ארץ ישראל, הוצאת המכון התורני ישיבת אור עציון, מרכז שפירא התשס"ה.

