מציאת עצמותיו של אבשלום פיינברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אבשלום פיינברג

פרשת מציאת עצמותיו של אבשלום פיינברג מקיפה את הניסיונות לזהות את מקום הירצחו של חבר ניל"י, אבשלום פיינברג, בהיתקלות עם בדואים כשהיה בשליחות ניל"י, מציאת עצמותיו על ידי רב סרן שלמה בן אלקנה, והבאתו לקבר ישראל בטקס צבאי ממלכתי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל בצמוד אל קברו של יוסף לישנסקי.

אבשלום פיינברג נעלם בחולות המדבר באזור רפיח שבחצי האי סיניקו החזית הטורקי-בריטי באותה העת – ב-20 בינואר 1917. הניסיונות הראשונים לחפש את גופתו נעשו בתקופה הסמוכה להירצחו, הן על ידי הבריטים והן על ידי אנשי ניל"י. בראשית שנות ה-30 מצא המהנדס בנימין רן את מקום הקבר, אך זיהויו נחשב שגוי. רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה"ל את השטח שבו נרצח פיינברג, פוענחה התעלומה באופן סופי על ידי שלמה בן אלקנה, והשלד שמצא זוהה כְּזה של אבשלום פיינברג, והועבר בטקס צבאי להר הרצל ב-29 בנובמבר 1967. מציאת השלד וזיהויו הביאו לטיהור שמו של יוסף לישנסקי שנטען כי רצח את אבשלום, כמו גם עוררו דיון ציבורי בישראל אשר שפט באור חיובי יותר את פעולותיה של רשת הריגול ניל"י כולה. בעקבות זאת הועברו, בסופו של דבר, עצמותיהם של אנשי ניל"י נוספים להר הרצל בטקסים ממלכתיים ואנשי ניל"י זכו להנצחה רשמית של מדינת ישראל.

ההיעלמות בחולות המדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנותק הקשר בין אנשי ניל"י שבארץ ישראל לבריטים שבמצרים, נעשו ניסיונות לחדש קשר זה. לאחר כמה ניסיונות שכשלו, החליט אבשלום פיינברג לנסות ולחצות את קו החזית הטורקי-בריטי באזור רפיח, שנכבשה על ידי הבריטים ב-8 בינואר. באותה עת היה כבר אהרן אהרנסון במצרים, וניסה ליזום את חידוש הקשר עם אנשי הארץ. הוא חשש (וגם קיווה) שפיינברג יעשה צעד כזה, וב-8 בדצמבר, בטרם הגיעו למצרים, רשם ביומנו: "מה-רבה תהיה ההפתעה אם אבשלום יימצא שם...". פיינברג לא ידע כי אהרנסון נמצא במצרים, והלחץ הכספי של התחנה לניסויים חקלאיים בעתלית, שעליה היה מופקד בהיעדרו של אהרנסון, יחד עם גורמים נוספים, הניעוהו לצאת בדרך למצרים ולסכן את חייו.

בינואר 1917, ככל הנראה ב-13 בחודש, יצאו אבשלום פיינברג, יוסף לישנסקי ומורה דרך בדואי לדרכם אל עבר קווי הבריטים, רכובים על גמלים ומחופשים לבדואים. בלילה שבין ה-19 ל-20 בינואר תעו בחולות סביב רפיח, כיוון שלא היה להם מצפן והדרך לא הייתה מוכרת להם. מורה הדרך הבדואי נותר, ככל הנראה, מאחור. כשהאיר השחר, הותקפו פיינברג ולישנסקי בידי קבוצה גדולה של ערבים. פיינברג נהרג תוך חילופי היריות, ולישנסקי נפצע בכתפו אך הצליח להימלט, ונאסף בידי משמר אוסטרלי שהשתייך לחיל המשלוח המצרי. הוא אושפז במצרים, וימים אחדים אחר כך הודיע לאהרן אהרנסון את שאירע.

חיפושים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמישה ימים לאחר ההיתקלות עם הבדואים במדבר, נודע לאהרן אהרנסון, ששהה במצרים, שאבשלום נרצח. ביומנו רשם: "אבשלום נפל מכדור שפגע בו בגבו! אבשלום בידיהם של שודדים בדווים! אבירנו, האביר ללא חת וללא דופי, נרצח בביזיון בשבת ה-20 לחודש!... שוד ושבר!... אנו יכולים לאחל לו ולכל כי השחיתו מראהו וכי נקבר בלא שישארו כל עקבות. מה רב יהיה מספר המאות התמימים והחפים שישלמו במקרה שגופו יזוהה". קרוב לאותה עת שלחו הבריטים שליח בדואי למקום הרצח, והוא שב ב-30 בחודש, וסיפר, שפיינברג נקבר ללא עקבות.

בראשית מאי אותה שנה התירו הבריטים ליוסף לישנסקי, שהיה במצרים לצורך פעילות ארגון ניל"י, לצאת למקום ולחפש אחר גופתו של פיינברג. שישה ימים לאחר מכן נפגש לישנסקי עם אהרן אהרנסון והודיע כי איתר את המקום המדויק בו נתקלו בבדואים, אך אין שום אפשרות למצוא את הגופה, כיוון שבוצעו במקום עבודות ביצור נרחבות ונבנו פסי רכבת מעל הקבר. כיום ניתן לקבוע שלישנסקי טעה, אך לא באופן ניכר: מקום קברו של אבשלום היה קרוב מאוד אל פסי הרכבת והכביש אשר נבנו שם. ביומנו רשם אהרנסון ב-8 במאי את המסקנה: "שוב אי-אפשר למצוא את עצמותיו של אבשה שלנו חסר-המזל".

כשישה חודשים לאחר הרצח עצרו הבריטים את מוח'תאר העיירה חאן יונס, שהיה מעורב במעשה הרצח אך סירב להודות בכך בחקירתו, והוא שוחרר מחוסר ראיות.

במשך הזמן שבין היעלמו של אבשלום לבין נפילתה של ניל"י בידי העות'מאנים לא ידעו גם אנשי ניל"י עצמם (פרט ליחידים, ובהם יוסף לישנסקי, ואהרן ושרה אהרנסון) היכן אבשלום. דבר זה גרם לנעמן בלקינד, שחש שמשהו אינו כשורה, לצאת למצרים לחפש את אבשלום, והביא על ניל"י, בסופו של דבר, את קִצהּ. גם נעמן לא הצליח לפתור את תעלומת אבשלום, ואפילו לא הצליח לגלות כי מת: בצוואתו, שנכתבה זמן קצר לפני הוצאתו להורג, הזכיר את אבשלום בין שאר ידידיו וקרובי משפחתו החיים.

יעקב ירושלמי, חייל יהודי יליד טורקיה, אשר שירת בצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה באזור רפיח, הוזעק על ידי בדואים או חיילים טורקים לערוך טקס קבורה יהודי להרוג שזהותו לא הייתה ידועה לו. הוא אמר קדיש ושמע ישראל ליד הקבר, אך נמנע מאמירת אל מלא רחמים, כיוון שלא ידע את שם המת. הייתה סברה כי ההרוג הוא פיינברג, אך שלמה בן אלקנה דחה אותה בספרו "אבשלום פיינברג שב מן המדבר" על ידי מספר נימוקים (עיקר טענתו היא, שלא שמע מן הבדואים על כך, וששלדו של פיינברג היה קבור בקבורה לא יהודית‏[1]).

מחקרו של בנימין רן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדקל שצמח מעל הקבר, כפי שצולם בידי בנימין רן בראשית 1931

בסוף שנות ה-20 החל הסופר יעקב יערי-פולסקין בכתיבת ספרים על אודות ניל"י, ובשנת 1930 התפרסם ספרו הראשון, "מרגלים או גיבורי המולדת?". בנימין רן, מהנדס שעבד במערכת הרכבות בחיפה, קרא את הספר והחליט לנסות ולחפש את קברו של אבשלום. הוא ביקש וקיבל העברה לאזור רפיח, ושם ניסה לדובב את הבדואים ולגלות מה אירע. רן יצר קשרים טובים מאוד עם הבדואים באזור, והם הובילו אותו אל מקום שנקרא בפיהם 'אלקבר אליהודי' – "הקבר היהודי". מעל הקבר צמח תמר, ככל הנראה מגלעין תמר שהיה בכליו של פיינברג בעת שנרצח. הוא צילם את התמר (ראו תמונה), וחשב שבכך נפתרה התעלומה. מיד לאחר מכן, במרץ 1931, נסע לזכרון יעקב, פנה אל אלכסנדר אהרנסון, גילה את ממצאיו והראה את התמונה שצילם. אהרנסון פקפק בדבר ופנה אל קצין בריטי שהכיר, שביקש מן המושל הבריטי של סיני, מייג'ור קלוד ג'ארוויס, שיבדוק האם נכונים דברי רן והאם אמנם טמונה גופת פיינברג באותו מקום.

ככל הנראה, במהלך הפנייה למייג'ור ג'ארוויס חל שיבוש מסוים, וכתוצאה מכך, במקום לנסות לאתר את הדקל ברפיח שאותו מצא רן, הוא עשה ניסיונות לאתר את הקבר באזור שיח' זוויד, במרחק של כ-15 קילומטרים משם. ניסיונותיו לא צלחו, כמובן, והצעת זיהוי מקום הקבר בידי בנימין רן נדחתה שלא בצדק. רן עצמו, שככל הנראה לא ידע על החקירה של מושל סיני הבריטי, חש כי אין דעת המשפחה נוחה מחשיפה מחדש של הקבר, ואין לה עניין לפתוח מחדש את הפצעים ולעורר מחדש את הטרגדיה, ועל כן ויתר ולא התעקש על חקירה מחודשת.

כך שקע העניין ונשכח למשך זמן רב. בהדפסה הראשונה של הספר "ניל"י – תולדותיה של העזה מדינית", בשנת 1961, מתואר מותו של אבשלום פיינברג במילים:

חולות מדבר סיני כיסו לנצח על גופת אבשלום פיינברג, כדברי-נבואתו בשירו:
"ולו גם תתן לבנו טרף לעיט ולעורב
השחור המקונן בהר חורב...
ומתנו בשחוק-לעג, בנשיקה מלאת-זיו
ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב".

מציאת הקבר על ידי שלמה בן אלקנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחית זיכרון בגבעת שמואל לשלמה בן אלקנה שגילה את מקום קבורתו של אבשלום פיינברג

ב-21 בינואר 1966, יום למחרת יום השנה ה-49 למותו של אבשלום, נתפרסמה בעיתון "הארץ" כתבה של העיתונאי אורי קיסרי שעסקה באבשלום ובנסיבות מותו. את הכתבה קרא גם פקד שלמה בן אלקנה, קצין במשטרת ישראל וחוקר תולדות ארץ ישראל, אשר התמחה בפענוח תעלומות היסטוריות מסוג זה, ואף פתר, שנים מספר קודם לכן, פרשות נעדרים בעלות קווים דומים לזו (פרשת לזרוביץ-קירז'נר, פרשת היעלמותו והתאבדותו של החייל חיים יערי ועוד). הוא החליט לנסות ולפתור גם את התעלומה הזו, ולמצוא את קברו של פיינברג. הוא פנה לאורי קיסרי, וכתב לו:

דברי הזיכרון שלך בעתון 'הארץ' (...) על אבשלום פינברג המנוח הסעירו אותי והניעוני (...) לבדוק אפשרות של ייזום פעולה משותפת להבאת עצמותיו לקבר ישראל... כמו רבים אחרים מבני הדור שלאחר 'דור הראשונים' הושפעתי גם אני מן ההשקפות והמעשים של אנשי 'ניל"י' בכלל ושל אבשלום פיינברג המנוח בפרט... אני מקווה שמכתבי זה ישכנע אותך לשקול ברצינות את הצעתי לבדוק מחדש אפשרות של פעולה בעניין זה ואני מאמין שאם הנתונים על הירצחו של אבשלום פיינברג באזור שייח' זוויד הם נכונים – נוכל, לאחר מאמצים רבים ובתנאי שנמצא עדים חיים, לסיים פרשה זו על ידי הבאת עצמותיו לקבר-ישראל.

על פי עצת קיסרי, למד בן אלקנה על אודות אבשלום פיינברג ומה שהיה ידוע על מקום קברו. הוא הבין כי קלוד ג'ארוויס לא הצליח למצוא את הקבר בראשית שנות ה-30 משום שבגין טעות בדיווח חיפש אותו בשייח' זוויד ולא ברפיח, והבין כי חיפוש נוסף בסביבות רפיח עשוי להוביל למציאת הקבר. באותה עת רפיח הייתה שטח בתחום מצרים, ועל כן נטה בן אלקנה לנהל את החקירה בחשאי: הוא נפגש עם שני שייח'ים בדואים ישראלים שהכיר, ובירר אם יוכלו לשלוח שליח בדואי שיחצה את הגבול לאזור הקבר, יוציא את העצמות מתחת לדקל ויביאן לשטח ישראל, תמורת פרס כספי. הם השיבו שזה אפשרי. לאחר בירור זה פנה אל בני משפחתו של אבשלום, בניסיון לרתום גם אותם לעניין. הם הביעו התנגדות חריפה, בנימוק שאין לדעת מה יביא השליח הבדואי, ולא ניתן לסמוך על זיהוי העצמות כאלו של אבשלום. מעבר לזה, טענו כי הם התרגלו למצב שבו אין קבר מסודר לאבשלום.

דחייה זו לא הרתיעה את בן אלקנה, היות שחשב כי "אבשלום פיינברג אינו רק נכס המשפחה... אני רואה בהבאת עצמותיו לקבורה עניין לאומי"[2]. הוא רצה לגייס את משאבי המדינה לכך, לקבל ממנה סיוע כספי ולדאוג לעריכת לוויה צבאית כאשר יוחזרו העצמות. על כן ניסה ליצור קשר עם ראש ממשלת ישראל לוי אשכול, ולקבל את אישורו. ניסיונותיו, שנמשכו כמה חודשים, לא צלחו. באוגוסט אותה שנה אסר עליו מפכ"ל המשטרה פנחס קופל להמשיך בחקירת הפרשה, עקב תלונה שהגיש נגדו איש "ההגנה" יוסף קוסטיקה, כשחקר את פרשת כ"ג יורדי הסירה במקביל לניסיון להביא את עצמות פיינברג.

מציאת השלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת ששת הימים הועבר בן אלקנה מהמשטרה לצה"ל, והפך יועץ לעניינים ערביים בלשכת אל"ם מרדכי גור. כיוון שבעת זו היה שייך לצה"ל, ויתר על כן - השטח שבו נמצא קבר אבשלום היה בידי ישראל – דבר לא מנע ממנו לפעול. הוא יצר קשר עם שייח' פרייח, בדואי מרצועת עזה שעמו היה ביחסים טובים עוד מימי מלחמת סיני, וביקש ממנו לנסות ולברר עם בדואים בני משפחת אבו צפרה משבט אל-סננה שבמטה אלרמלייאת באזור רפיח, האם הם יודעים משהו על רצח אבשלום. בני המשפחה הראו לבנימין רן עוד ב-1931 את הדקל שצמח מעל קבר אבשלום, ובן אלקנה הניח שבשלב זה עדיין אפשר למצוא עדי שמיעה ואולי אף עדי ראייה לרצח. השייח' פרייח בירר ומצא בדואים אשר הכירו את המעשה וסיפרו פרטים על אודות התקרית.

מתיאוריהם את תקרית הרצח היה ברור למדי כי מדובר בפיינברג, ונתבררו פרטים שלא היו ידועים עד אז לגבי הרצח. יותר מכך: הם הובילו אותו אל הדקל שצמח מעל לגופתו של אבשלום פיינברג. ב-29 באוקטובר 1967 הגיע בן אלקנה, מלווה באנשים נוספים, אל הדקל שצמח מעל שלדו של אבשלום. במשך יומיים הם חפרו, והוציאו את השלד ביחד עם הדקל. לאחר מכן הם מסרו אותם לבדיקה במכון הפתולוגי באבו כביר.

יוסף לישנסקי

בד בבד עם הבדיקה, שנמשכה למעלה משבוע, פורסמו בעיתונים בישראל ידיעות וכתבות על פיינברג ומציאת שלדו. בינתיים הצליח בן אלקנה לגבות עדות מבדואי בן 80, שהשתתף במעשה הרצח בעצמו, וכך סיפר:

בוקר אחד (...) בעת שאכלנו (...), סעדו איתנו אנשים אחרים, וביניהם (...) המוחתאר של ח'אן יונס, ושני ז'נדארמים טורקים...

פתאום פרץ לאוהל בריצה יונס אלבחבח מחאן יונס וצעק: 'ג'ואסיס! ג'ואסיס!' ("מרגלים!, מרגלים!"). אחד מן הנוכחים מאנשי ח'אן יונס גער בו: 'שתוק!', וכינה אותו חמור וטיפש. אולם סמל הז'נדארמים (...) שאל אותו: 'איפה הם? היכן ראית את המרגלים?'. הלה סיפר, כי לפני דקות אחדות נתקל בשני זרים, לבושים כבדואים, אשר הלכו בוואדי הקרוב ופניהם למערב (...) היות שהוא חשד בהם שהם מרגלים, והם הולכים אל האנגלים, דרש מהם שיבואו לכאן. אולם הם סירבו לעשות זאת ואחד מהם שלף אקדח ודרש ממנו שירפה מהם, אחרת יהרוג אותו...

סמל הז'נדארמים הורה עתה למוחתאר ח'אן יונס לקחת את כל הנוכחים ולהזעיק מהר את ה'ערב' שבאהלים הקרובים כדי לתפוס את שני הזרים לפני שיגיעו לקווי האנגלים... כולנו לקחנו את הרובים ורצנו מערבה כשאנחנו צועקים 'עליהום!' ויורים לעבר שני הזרים שנתגלו לפנינו. כשהתקרבנו אליהם קרא הסמל בקול לשני הזרים שיעצרו ויסגירו את עצמם, אחרת ייהרגו, אך הם ירו לעברנו באקדחיהם. בתגובה ירינו כולנו במטרה לפגוע (לפני כן ירינו רק באוויר). ראיתי ששניהם נפגעו ונפלו, אך עד מהרה קם אחד מהם ותוך כדי יריות עלינו רץ מערבה (...) ונעלם...; ואולם השני לא היה יכול לקום על רגליו, כי נפצע קשה בירכו... כשהקפנו אותו ברובים מכוונים צעק לו הסמל הטורקי להשליך את האקדח. כתגובה ירה בסמל אך לא פגע בו, אלא בז'נדראם השני, שעמד לידו ונפגע בידו. הוא המשיך לירות עד שהתרוקנה מחסניתו ואז ירה בו הסמל, פגע בראשו והרגו...

לאחר מכן הורה הסמל לקבור את ההרוג עם צידת התמרים שלו כי אלו טמאים עתה לאכילה...

כשצמח, כעבור שנה, תומר מן הקבר, קראנו למקום 'אלקבר אליהודי'. חשבנו שהאיש היה צדיק ("רג'ל צאלח") אחרת לא היה צומח תומר מקברו. לכן גם שמרנו על התומר, אבל כשהעץ גדל כרת אותו יונס אלבחבח, כנקמה על שהוכה על ידי חברו של ההרוג... כשצמחו נצרים משורשיו של התומר לא נגע בהם איש, והעץ גדל שוב... כפי שמצאת אותו.

זיהוי ודאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבדיקה במכון הפתולוגי העלתה כי השלד שנמצא מתחת לדקל הוא שלדו של פיינברג, מעבר לכל ספק: השלד השתייך לזכר כבן 30 (פיינברג היה כבן 27 כשנרצח); הערכת גובהו תאמה כמעט לגמרי את זה של פיינברג; רסיסי עצם קטנים באחת מאצבעות היד העידו על פציעה באצבע – כזו חווה אבשלום כשפלט אקדחו קליע בשעה שניקה אותו, ב-1911; סתימות רבות בשיניו של הקבור העידו כי אין מדובר בערבי תושב האזור, וחריץ ייחודי באחת משיניו היה זהה לזה שהיה לפיינברג, שנפצע מברזל בצעירותו. בשלד נמצאו שלושה נקבים של קליעים – שניים בגולגולת (נקבי כניסה ויציאה) ואחד בירך הימנית.

העברת העצמות להר הרצל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של אבשלום פיינברג בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל. במאי 2009 ניטע במקום חוטר מהדקל שצמח מגלעין התמר שהיה בכיסו בעת שנרצח

גילוי השלד וזיהויו הוודאי עורר פולמוס באשר לשאלה היכן המקום המתאים לקברו. היו שטענו כי יפה וראוי לקברו היכן שנרצח, בחולות המדבר מדרום לרפיח. מנגד דרשו אנשים אחרים, ובהם ארוסתו של אבשלום, רבקה אהרנסון, כי יש לקבור את פיינברג בעתלית, שם פעל ועבד בשנותיו האחרונות. עיריות ראשון לציון, זכרון יעקב, חדרה ומועצת גדרה רצו שייקבר בשטחן, כי גם בהן חי במהלך חלקים מחייו. לבסוף הוחלט כי אבשלום פיינברג ייקבר, אחרי מסע שיעבור בראשון לציון, נס ציונה, רחובות וגדרה, בלוויה צבאית בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל, בתאריך כ"ו בחשוון תשכ"ח, 29 בנובמבר 1967. שקיקי עפר מהמקומות האחרים שאליהם היה קשור הונחו על קברו, ואף ניטע לצידו חוטר מן הדקל שצמח מכיסו (חוטר נוסף ניטע במאי 2009 בחצר בית הוריו של אבשלום בחדרה).

אבשלום פיינברג נקבר בצמוד אל קברו של יוסף לישנסקי.

נציגים מהכנסת, מהממשלה ומבית הנשיא באו להשתתף בטקס הלוויה. יו"ר הכנסת קדיש לוז נשא נאום וכן הרב שלמה גורן.

בלוויה אמר הרב גורן: "לוויה ממלכתית זו, היא לווייתו של גיבור ישראל, קדוש ומשורר, אחד מקבוצה קטנה של אנשי רוח, עזי-נפש, שניחן בכושר ראייה לטווח ארוך. עדים אנו היום, עד כמה הייתה דרכם נועזת ונכונה, ובאיזו מידה האמינו בנצח ישראל. דור דור וגיבוריו, מגיניו וקדושיו, דמים בדמים נגעו וגבורה בגבורה. אהרן ושרה אהרונסון, אבשלום ורעיך הקדושים, הנחלתם לעם מורשת גבורה שממנה יונק הדור החדש של גיבורים בצה"ל."

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מציאת שלדו של אבשלום גרמה להכרה רשמית של מדינת ישראל בניל"י. בלוויה הצבאית אמר יו"ר הכנסת קדיש לוז את הדברים הבאים:

"ההיסטוריה היהודית עשירה באי-הבנות טרגיות כאלו... אבשלום עצמו העיר באחד ממכתביו, כי נהיר לו שהעם היהודי עם כפוי טובה הוא... רשאים אנו לראות במאורע זה תגמול מה לקורבן חייו הצעירים. עם הזכרת שמו עולה גם זכר חבריו למחתרת ניל"י, שנתנו נפשם וחייהם למען הרעיון שהגו ושירתו. אבשלום פעל אף שידע כי צל מוות מרחף עליו, ולמרות היחס השלילי מצד מנהיגי היישוב. ואולם עמנו אינו כפוי טובה והוא מכיר בכך שחזונו של אבשלום התגשם... עמנו נותן עתה כבוד לעפרך, אבשלום."

אות ניל"י

הכרה זו המשיכה גם לאחר מכן, בין השאר כאשר הוענק עיטור לוחמי המדינה גם לאנשי ניל"י, וכן כאשר החלה מדינת ישראל לחלק, ב-1981, "אות ניל"י" לשרידי אנשי ניל"י ולבני משפחותיהם.

השלכה מהותית של מציאת השלד, ובעיקר של פרסום עדויות הבדואים, הייתה טיהור שמו של יוסף לישנסקי מאשמת רצח אבשלום. פעמים רבות הואשם לישנסקי כי הוא זה אשר רצח את פיינברג כחלק מריב רומנטי על לבה של שרה אהרנסון, ואף היו שמועות כי נמצאה על אצבעו טבעתו של אבשלום או שנראתה אצלו תמונתה של שרה אהרנסון עם הקדשה לאבשלום בכתב ידהּ. אמנם גם לפני כן העלו מחברי הספר "ניל"י – תולדותיה של העזה מדינית" טענות כנגד ההאשמה, אך הן לא הפריכו אותה באופן חד כל-כך, ולא זכו לפרסום כפי שזכה לו גילוי קבר אבשלום. הודאת הבדואים ברצח הפריכה כליל את הטענה, ובעקבות מאבק ציבורי זכה לישנסקי לקבורה מחדש בטקס ממלכתי-צבאי בהר הרצל, סמוך לקברו של אבשלום, באוגוסט 1979.

הנצחת האירוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב מציאת עצמותיה של אישיות היסטורית חשובה זו, התעורר רצון לציין את האתר במעשה ציוני המסמל חיים (כניגוד לרצח) – התיישבות.

בי"ז בתמוז תשכ"ט עלתה היאחזות הנח"ל ה-44 "נח"ל דקלה", כ-10 קילומטרים דרומית לרפיח. היישוב אוזרח בכ"ב באייר תשל"א. על-פי המקורות הרשמיים, מקור שם היישוב הוא "הדקל שצמח מן התמרים שהיו בכיסו של אבשלום פיינברג, שנקבר בקרבת מקום". אתר הדקל עצמו, מדרום לרפיח, נקרא "דקל אבשלום". ניטע בו דקל חדש והוצב שלט, ובמשך שנים היה המקום מוקד למבקרים. בעקבות מסירת סיני למצרים והוצאת היהודים מהשטח, הוקם היישוב דקל שנושא שם דומה, ואף אתר הדקל ננטש.

בחודש אב תשל"ג הוקם "מרכז-גושי" לפִתחת רפיח בשם אבשלום (היישוב נקרא גם בשם מרכז אבשלום). גם יישוב זה נקרא על שם פיינברג ומנציח את אירוע מציאת קברו באזור. בעקבות מסירת סיני למצרים, הוקם היישוב אבשלום כשם היישוב המקורי.

הזמר והמלחין שלמה ארצי כתב בלדה בשם "אבשלום" בה נפרשים סיפור חייו וסיפור מציאת עצמותיו של פיינברג. את השיר ביצעה להקת פיקוד הדרום בתוכניתה "חול בקפה" כאשר הסולנית היא אביבה שמואלי, לימים אביבה אבידן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלמה א. בן אלקנה, אבשלום פיינברג שב מן המדבר, רשפים, 1987.
  • אליעזר ליבנה, ד"ר יוסף נדבה, יורם אפרתי, ניל"י – תולדותיה של העזה מדינית, שוקן, 1981, עמ' 129–132.
  • אהרן אמיר (עורך), אבשלום – כתבים ומכתבים, שקמונה, 1971, עמ' 29–33.
  • יוסף נדבה (עורך), יוסף, איש ניל"י – אחרית דבר, אגודת חשמונאי, מרכז לחינוך ולתרבות, 1986, עמ' 121–123.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שלמה בן אלקנה, "אבשלום פיינברג שב מן המדבר", עמ' 176–178
  2. ^ מתוך יומנו של שלמה בן אלקנה, 23 במרץ 1966
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg