מקלה
ערך זה עוסק במכשיר חשמלי לקליית פרוסות לחם. אם התכוונתם לעיר באתיופיה, ראו מקלה (עיר).לערך העוסק במכשיר המכונה "טוסטר אובן" ראו תנור מקלה.
מקלה, הנקרא בפי הציבור גם מצנם, או בסלנג טוסטר (מאנגלית: Toaster), הוא מכשיר חשמלי ביתי המשמש לקליית פרוסות לחם והפיכתן לקלי. המקלה מכיל חריץ או שניים, המותאמים בגודלם לפרוסת לחם. הפרוסה מוכנסת אל החריץ, ומחוממת לפרק זמן קצוב באמצעות גופי חימום הנמצאים בתוך המקלה. באמצעות תרמוסטט, הניתן לכיול על ידי המשתמש, מופסקת פעילותו של המקלה כאשר הקלי מוכן - והפעולה מלווה בדרך כלל ב"הקפצת" הקלי אל מחוץ למתקן.
בניגוד למקובל בציבור, מקלה אינו מצנם. המילה מצנם בעברית יוחדה למכשיר להכנת צנימים במאפייה. תנור ביתי קטן המאפשר גם הכנת קלי נקרא תנור מקלה.
[עריכה] ההיסטוריה של המקלה
לפני פיתוח המקלה החשמלי היה נהוג השימוש במסגרת מתכת שהייתה מונחת על האש, ועליה היו מניחים את פרוסות הלחם. לחלופין, היה ניתן לקלות את הפרוסות מעל אש, באמצעות שימוש במזלגות מיוחדים. נראה כי עזרי שימוש אלו לקליית לחם, קיימים לפחות 200 שנה.
את המקלה החשמלי המציאו פרומפטון ושות' בלידס, בשנת 1893. הם יצרו טכנולוגיה המאפשרת את פעילות המקלה החשמלי, בעזרת חוט ניקל-כרום שיכול לעמוד בחום גבוה, מבלי שיתחמצן וייקרע, בדומה לחוט להט של נורת ליבון.
במהלך שנת 1913 רשמו לויד גרופ קופמן ורעייתו הייזל, פטנטים רבים על מקלים שונים. באותה שנה נוסדה חברת "קופמן ובניו מוצרי חשמל". קופמן המציא מנגנון חשמלי שמסוגל להפוך את הקלי באופן אוטומטי. עד אז הפיכת הלחם במקלה נעשתה באופן ידני. קופמן המציא גם את התנור החשמלי ומגש הקרח הגמיש מגומי, שגם הם יוצרו במפעלו.
הפיתוח הבא היה המקלה האוטומטי למחצה, שאיפשר לקבוע את זמן הקלייה על ידי טיימר ו/או תרמוסטט. המכניקה שלו לא כללה קפיץ, הקלי הוצא בעזרת מנוף. את המקלה המקפיץ הראשון המציא צ'ארלס סטרייט ב-1919.
בשנת 1925 ייצרה חברת "ווטרס גנטר קומפני", תוך שימוש במודל של סטרייט, את ה-1A1 "טוסט מאסטר". זהו מקלה מקפיץ אוטומטי שקולה את הלחם משני צדדיו תוך הסתייעות בטיימר ו/או תרמוסטט. עד 1950 השתכללו הטוסטרים האמריקאים עד כדי כך שלא היה עוד צורך בכפתורים ומנופים להקפצת הקלי, כך שהכנסת פרוסות הלחם אל הטוסטר הפעילה אותו באופן אוטומטי. דגמים משמעותיים ומודרניים מכרום היו ה"סאן בים T9 חצי עגול" ו"וורלס פייר טוסטר" של ג'ורג' שרפנברג, שיוצרו ב-1939; וה-"T81139" של ג'נרל אלקטריק, שיוצר בכמויות מסחריות החל מ-1946. טוסטר חשמלי אוטומטי נחשב אז למוצר מותרות שמחירו הגיע ל-25 דולר ב-1939 (שווה ערך ל-360 דולר כיום). רוב הטוסטרים שיוצרו מ-1930 עד 1960 נחשבים לאיכותיים ביותר מבחינת מלאכת יד וטיב החומר, רבים מהם נבנו היטב במטרה לשרוד לאורך עשרות שנים.
הודות לאסתטיקה הפופולרית שלהם, כמה מהעיצובים הקלאסיים של טוסטרים משנות ה-40 וה-50 חוזרים כעת לשוק, אך איכות הייצור שלהם אינה נחשבת גבוהה כמו זו המקורית.
תוספות חדשות יחסית למקלה הן פתח גדול יותר לבייגלים ולחמים עבים; יכולת לקלות לחמים קפואים; ויכולת לקלות רק צד אחד. רוב הטוסטרים יכולים גם לקלות ופלים, רקיקים ופופ טארטס, אך עדיין לא מתאפשרת קליית מוצרים שנמרחו בחמאה או קרמל (המצויים למשל בוופל) שהמסתם בחום גורמת לכשלים מכניים. טוסטרים כיום מסוגלים גם לצרוב סמלים מסחריים וגרפיקה על פרוסות לחם או פיתה.
ב-1990 הוסיפו ג'ון האקט וג'ון רומקי טכנולוגיה מתקדמת בשליטה על המקלה, והמציאו את ה"אינטרנט טוסטר", טוסטר שנשלט דרך האינטרנט. ב-2001 המציא רובין סאותגייט מאוניברסיטת ברונל באנגליה, טוסטר שקולה את תמונת תחזית מזג האוויר על הלחם שנקלה (מוגבל למעונן או שמשי). הטוסטר מתקשר למספר טלפון קבוע ומקבל באמצעותו את תחזית מזג האויר.
