מקלע ויקרס K
 | |
| מקלע ויקרס K מותקן על גבי המפציץ הקל פיירי באטל | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מקלע קל |
| נגזרות | ראו בגרסאות נוספות |
| מדינה מייצרת |
 בריטניה |
| יצרן | ויקרס ארמסטרונג |
| תקופת השימוש |
1934–1947 (כ־13 שנים)  |
| מלחמות |
מלחמת העולם השנייה |
| מידע טכני | |
| קליבר | 7.7 מ"מ (0.303 בריטי) |
| פעולה | טעינה חוזרת בעזרת גז |
| הזנה | מחסנית בת 100 כדורים |
| כוונות | ברזל |
| אורך כולל | 0.93 מטר |
| משקל ריק | 13.4 ק"ג |
| קצב אש | 950–1,200 כדורים לדקה |
| מהירות לוע | 762 מטר לשנייה |
  | |
מקלע ויקרס K (באנגלית: Vickers K machine gun) היה מקלע קל מהיר-ירי בריטי, אשר פותח בידי חברת ויקרס-ארמסטרונג ונועד לשמש כנשק הגנתי במטוסים. קצב האש הגבוה של המקלע התאים לפרקי הזמן הקצרים בהם היה המקלען מסוגל לירות לעבר מטוסים תוקפים.
ויקרס K היה שמו המסחרי של המקלע אשר ניתן לו על ידי היצרן. בחיל האוויר המלכותי ובצבא הבריטי היה המקלע ידוע כ-VGO (Vickers Gas Operated - ויקרס מופעל גז) או כויקרס GO.
פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוויקרס K היה מבוסס על ה-VB (Vickers-Berthier) אשר התחרה בברן בתור המקלע הקל התקני של הצבא הבריטי בסוף שנות ה-20, אך הפסיד ונכנס לבסוף לשירות בצבא הודו הבריטית ב-1932. בדומה לברן, היה גם מנגנון הירי ב-VB מבוסס על סדן נטוי, אם כי בניגוד אליו, היה הסדן ב-VB ננעל רק ברגע האחרון של תנועתו קדימה, ונוצרה אפשרות להגדלת קצב האש, תכונה שהתאימה לשימוש במטוסים, והובילה לפיתוחו של מקלע ויקרס מופעל גז (בקיצור, VGO או ויקרס GO). עם החלפת חלקיו הנעים של הסדן ברכיבים קלים יותר היה לוויקרס K קצב אש של בין 950 ל-1,200 קליעים בדקה, שהיה מהיר יותר מה-MG34 הגרמני.
הוויקרס K היה מקלע בעל מנגנון ירי מופעל גז, שירה דרך בריח פתוח במצב אוטומטי בלבד. צילינדר הגז היה ממוקם תחת הקנה, ובוכנה בעלת תנועה ארוכה הפעילה בריח נוטה אנכית. פתח הזנת התחמושת במקלע היה בחלקו העליון, אליו חוברה מחסנית שטוחה ועגולה שהכילה 100 כדורים, אם כי בדרך כלל הוכנסו 96 או 97 כדורים, על מנת שלא להחליש את קפיץ המחסנית ובכך להקטין את הסיכוי למעצורים בשעת ירי. ההדק היה ממוקם בחלקו האחורי של המקלע, מעט מעל ידית האחיזה.
שימוש קרבי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקלע נקלט בחיל האוויר המלכותי ב-1934, שם סומן כ-VGO, נבחן בתחילה באמצעות מחסנית שהכילה 300 קליעים והראה אמינות גבוהה יותר ממקלע הבראונינג. אף על פי כן, הביאה כניסתם לשירות של מטוסים מהירים יותר מבעבר להפסקת השימוש במקלעים בתא לחימה פתוח והמעבר למקלעים שהותקנו בתוך צריחים, פגע מאוד ביעילותו של הוויקרס K, בעוד התקנתו בכנפיים הייתה בלתי אפשרית בגלל דרך הזנת התחמושת. העדפתו של ה-M1919 בראונינג המוזן באמצעות סרט כדורים, הפכה את הוויקרס K למיותר והוא החל לצאת משירות מבצעי במטוסי חיל האוויר המלכותי בין 1940 ל-1941, בעיקר לאחר הקרב על בריטניה, תהליך שהסתיים ב-1943, אם כי הפעלתו נמשכה במסגרת זרוע האוויר של הצי המלכותי עד 1945[1].
הוויקרס K הותקן בתא לחימה פתוח במספר מטוסים של חיל האוויר המלכותי, כגון הפיירי באטל, וההנדלי פייג' האמפדן. נעשה בו שימוש גם בתוך צריחים, כגון צריח הגב בבלנהיים והצריח הקדמי בארמסטרונג וויטוורת' וויטלי (Armstrong Whitworth Whitley). הוויקרס K שימש כמקלע האחורי הסטנדרטי במפציצי הטורפדו של זרוע האוויר של חיל הים המלכותי שפעלו מעל גבי נושאות מטוסים - הסורדפיש, האלבקור והברקודה. הוויקרס K נותר בשירות זרוע האוויר של חיל הים המלכותי עד סוף מלחמת העולם השנייה, כאשר השימוש הידוע האחרון בו היה במטוסי הפיירי ברקודה של טייסת מס' 812 של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד, במשימות סיור נגד פירטים מול חופי הונג קונג באוקטובר 1945.
עם העלייה במספרם של מקלעי הבראונינג M1919 מקוררי האוויר בשירות חיל האוויר המלכותי, הוצא הוויקרס K משירות מבצעי במטוסים. המקלעים הועברו ממחסני חיל האוויר המלכותי לידי כוחות הצבא הבריטי וחבר העמים.
קבוצת המדבר ארוכת הטווח הצטיידה בכמות גדולה של מקלעי ויקרס K והתקינה אותם על כלי הרכב שלה. נעשה בהם שימוש כמקלע יחיד או כנשק דו-קני על התקן מאולתר ויעילותם הוכחה בירי כנגד מטרות נייחות ואף כנשק נ"מ מפני מטוסים תוקפים. ה-SAS ניצל את קצב האש הגבוה של המקלע בטקטיקות הפגע-וברח שהפעיל והרכיב אותו בצמדים על גבי ג'יפים. המקלע שירת גם במסגרת צבאו הפרטי של פופסקי[1]. במהלך השנים, הניחו כי הסיבה העיקרית לשימוש בוויקרס K על ידי כוחות אלה היה המחסור בנשק מתאים יותר, אך עיצובו ומנגנון הירי העמיד הפכו אותו ליעיל מאוד בתנאים של אבק וחול, שם גילה עליונות על הוויקרס מקורר המים ועל הברן.
באופן דומה, השתמשו בוויקרס K על גבי ג'יפים כוחות הסיור המוטסים שסופחו לדיוויזיה המוטסת ה-1 במהלך מבצע מרקט גארדן בספטמבר 1944. חיל הנחתים המלכותי השתמש במקלע כנשק מסייע לפרק זמן קצר במהלך הפלישה לנורמנדי[2].
הוויקרס K החליף את הלואיס בספינות הטורפדו, סירות הסיור ובכלי שיט קלים נוספים של משמר החופים של חיל הים המלכותי, מ-1942 ואילך[3].
גרסאות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- VGO מס' 2 סימן I
נועד לשימוש יחידות קרקעיות של חיל האוויר המלכותי להגנת שדות תעופה. גרסה זו פותחה ב-1943 ממקלעים שהוסרו ממטוסי חיל האוויר המלכותי, ונבדלה מהגרסה המקורית במבנה הקת, בהעברת מיקום ההדק וידית האחיזה אל מתחת לאזור הזנת התחמושת ובהוספת ידית נשיאה, דורגלים וכוונות ברזל.
- ויקרס GO מקלע-מצלמה
גרסה לאימון מקלענים. גוף המקלע נבנה כיחידה אחת אך אזור ידית האחיזה וההדק היו אמיתיים. כאשר המתאמנים "ירו במטרות" היה נחשף פילם, שלאחר שפותח הועבר לניתוח תוצאות הירי. דמה למנגנון שפותח במהלך מלחמת העולם הראשונה עבור מקלע הלואיס.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- A Modern Aircraft Gun. Flight, July 27, 1939
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Bishop, Chris. The Encyclopedia of Weapons of World War II. Sterling Publishing Company, Inc., 2002. ISBN 1586637622. עמוד 245
- ^ van der Bijl, Nicholas. The Royal Marines 1939-93. Osprey Publishing, 1995. ISBN 1855323885. עמוד 57
- ^ Williamson, Gordon. E-Boat Vs MTB: The English Channel 1941-45. Osprey Publishing, 2011. ISBN 1849084068. עמודים 14, 25–28