מקס ברוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקס ברוד
לוחית זיכרון על ביתו של מקס ברוד ברח' הירדן 16 בתל אביב
מקס ברוד (ימין) עם במאי הבימה: ברוך צ'מרינסקי (מרכז) וצבי פרידלנד (שמאל), 2 באפריל 1942
שלט ארד המנציח את מקס ברוד בפראג
מקס ברוד עם פאול בן חיים ואשתו הלה

ד"ר מקס בְּרוֹדגרמנית: Max Brod;‏ 27 במאי 188420 בדצמבר 1968) היה סופר, פובליציסט ומלחין יהודי יליד פראג, בעל תואר דוקטור למשפטים מטעם אוניברסיטת קארל בפראג, שיצר בשפה הגרמנית. היה ידידו הקרוב של פרנץ קפקא, ופרסם את כתביו של קפקא לאחר מותו. בשלושת העשורים האחרונים לחייו חי בישראל.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקס ברוד נולד בפראג בשנת 1884. למד משפטים באוניברסיטת קארל בפראג. בשנת 1902 פגש את הסופר פרנץ קפקא, וקשר עמו קשרי ידידות. ברוד עבד כפקיד ממשלה זוטר, והיה למבקר תיאטרון. היה פעיל בתנועה הציונית מאז שנת 1912. הספיק להימלט מאימת הנאצים, וזמן קצר לפני סיפוח צ'כוסלובקיה, במרץ 1939, נמלט מהמדינה עם פליקס ולטש ומשפחתו ברכבת האחרונה, ועלה לארץ ישראל.

בארץ התגורר ברוד עד מותו בתל אביב והיה ליועץ דרמטי בתיאטרון "הבימה". עיבודו למחזה של ספרו של ירוסלב האשק "החייל האמיץ שווייק", בתרגומו של אביגדור המאירי, הועלה על ידי תיאטרון "האהל" בשנת 1936, היה לאחת ההצלחות הגדולות של תיאטרון זה והוצג כאלף חמש מאות פעמים במשך עשרות שנים.

הרומנים ההיסטוריים הנודעים של ברוד "ראובני שר היהודים", "דרכו של טיכו ברהי אל האלוהים" ו"גליליי הכבול", המהווים יחדיו טרילוגיה היסטורית גדולה, הופיעו בתרגום עברי.

מקס ברוד ופרנץ קפקא היו ידידים קרובים במשך 22 שנים, עד מותו של קפקא בשנת 1924. קפקא, שהיה חולה שחפת וצפה את מותו, הורה לברוד להשמיד לאחר שימות את כתבי היד של ספריו שטרם יצאו לאור. ברוד, שהתמנה למנהל עזבונו של קפקא, היה מודע לגדולתו של קפקא, נטל לעצמו את החירות והוציא לאור את כתבי קפקא לאחר מותו. ביניהם היו שלושת הרומנים הגדולים "המשפט", "הטירה" ו"הנעדר" שזכו לתהילת עולם. כן פרסם ברוד את יומניו של קפקא וכתב ביוגרפיה על אודותיו.

מקס ברוד נפטר בתל אביב בשנת 1968. הוא נקבר בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב. חרף עשרות שנותיו בארץ, המשיך לכתוב את כל יצירותיו, רשימותיו, ספריו ומכתביו - בלשון הגרמנית. ארכיונו שמור בספרייה הלאומית.

בשנת 1948 זכה ברוד בפרס ביאליק לספרות יפה, בגין הערכים הגלומים בספרו גליליי הכבול, שפורסם אותה שנה בתרגומו של דב שטוק. בטקס קבלת הפרס סיכם ברוד את זהותו במילות השונמית: "בתוך עמי אנכי יושבת". בשנת 1954 זכה בפרס אנגל לשם כבוד‏[1].

מקס ברוד הוריש את עזבונו הספרותי לחברתו לחיים דאז, אסתר אליזה הופה‏[2]. בצוואתו, הוא הפריד בין הזכויות החומריות (כגון תמלוגים), לבין המסמכים עצמם, והורה כי כתבי-היד, המכתבים, וכל המסמכים והתעודות שבעזבונו ימסרו לספריית האוניברסיטה העברית בירושלים, או לספריה העירונית בתל אביב, או לארכיון ציבורי אחר בארץ או בחו"ל. העזבון כלל חומרים הקשורים לקפקא, כולל כתב היד המקורי של "המשפט". גב' הופה לא מילאה אחר הצוואה, ומכרה את כתב היד של קפקא ומסמכים נוספים בחו"ל‏[3]. לאחר מותה של גב' הופה בשנת 2007, פנתה הספרייה הלאומית לבית המשפט‏[4], כדי שיורה על הוצאה לפועל של הסדר יורש תחת יורש, בהתאם לצוואת מקס ברוד. באוקטובר 2012, קיבל בית המשפט את התביעה, והורה‏[5] למנהל עזבון ברוד לרשום את העזבון הספרותי כהקדש, וכי בהתאם לצוואת המנוח, מנהל העזבון ימנה את ארכיון הספרייה הלאומית כנאמן ההקדש.

מספריו שהופיעו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי קפקא שערך בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יומנים, מאת פרנץ קאפקא, בעריכת מאכס ברוד, שוקן, 1979.
  • הטירה, פראנץ קאפקא, מומחז על ידי מאכס ברוד, תרגם א"ד שפיר, שוקן, 1955.
  • פראנץ קאפקא, ביוגרפיה, תורגם מגרמנית בידי עדנה קורנפלד, עם עובד, 1972.

מחזות שכתב, עיבד ותרגם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נורית פגי, משינוי אידאי לשינוי פואטי, אתיקה פוליטיקה ופואטיקה ביצירות הפרוזה של מקס ברוד. זהו ספר המחקר העברי הראשון העוסק ביצירתו של מקס ברוד. 2013.
  • פליקס ולטש, 'דרכו של מאקס ברוד', מאסף דברי ספרות ג (תשכ"ב), 214–224.
  • יוסף סלעי, מאכס ברוד: עיונים במשנתו, תל אביב: עם עובד, (תשל"ב 1972.
  • מרגריטה פזי, 'דרכו של מקס ברוד אל האמת', הארץ (22.12.1978), 23.
  • אלעזר בניועץ, 'מאכס ברוד: רשימות ביו-ביבליוגראפיות', האומה יא (תשל"ד 1974), 96–102.
  • אב"א אחימאיר, 'מכס ברוד: ציוני מדיני', בתוך: עין הקורא: כתבים נבחרים, כרך ו, עמ' 66–63.
  • צ. כרמל, 'משנתו הציונית וההומאניסטית של מאכס ברוד', הדאר נ (תשל"א 1971), 103.
  • מקס ברוד, 'מכתבים לש. שלום ולמ. גורלי', תצליל ה (תש"ל 1970), 100–104.
  • מקס ברוד, 'שלושה מכתבים לש. שלום', מאזנים כח (תשכ"ט 1969), 101–100.
  • Hugo Gold (Hrsg.), Max Brod: ein Gedenkbuch, 1884-1968, Tel-Aviv: Olamenu, 1969.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודם:
אורי צבי גרינברג
פרס ביאליק
1948
הבא:
דוד שמעוני