מקס רואץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Max roach.jpg

מקס רואץ'אנגלית: Max Roach;‏ 10 בינואר 1924 - 16 באוגוסט 2007) היה מתופף ומלחין אמריקאי המזוהה בעיקר עם מוזיקת הג'אז. רואץ' נחשב לאחד מגדולי המתופפים והג'אזיסטים בכלל. מחלוצי הבי בופ וההארד בופ. הוא ניגן עם כמה מגדולי הג'אז, דוגמת קליפורד בראון, צ'ארלי פרקר, סוני רולינס, דיזי גילספי, מיילס דיוויס ודיוק אלינגטון. רואץ' היה המוביל בהרכבים רבים, קידם מאוד את תנועת המחאה של הג'אז, ועסק בהוראת המוזיקה. הוא העיד על עצמו שההישג שבו הוא מתגאה ביותר הוא הבאת התופים למרכז הבמה ושינוי התדמית של מערכת התופים ככלי משני.

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקס רואץ' נולד בקרוליינה הצפונית. על אף שברישומי המדינה מצוין שהוא נולד ב-10 בינואר, רואץ' ציין שמשפחתו מאמינה שהוא נולד ב-8 בינואר. כאשר היה בן ארבע עברה משפחתו לניו יורק. ביתו של רואץ' היה בית מוזיקלי, אמו הייתה זמרת גוספל, והוא החל לנגן בגיל צעיר בביוגל בתזמורות. בגיל שמונה החל לנגן בפסנתר. כאשר היה בן עשר קנה לו אביו את מערכת התופים הראשונה שלו.

קריירה מוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בהיותו בן עשר ניגן בכמה להקות גוספל, אך הקריירה שלו החלה באמת כשהיה בתיכון. בעודו בן שש-עשרה החל לנגן עם צ'ארלי פרקר ואמנים חשובים נוספים במועדונים ברחבי ניו יורק. כשהיה בן עשרים החל לנגן גם עם הפסנתרן דיוק אלינגטון ועם להקתו. לאחר מכן הצטרף להרכב שהובילו דיזי גילספי, צ'ארלי פרקר ת'לוניוס מונק, באד פאוול ומיילס דיויס. על כן נחשב רואץ' למתופף הראשון שניגן בי בופ, הוא וקני קלארק. ברני קאסל צוטט פעם באמרו: "אני מחשיב את סיד קלרט כאחרון מתופפי הסווינג. מקס רואץ', בעיניי, הוא מתופף הבי בופ הראשון. קני קלארק היה הגשר".

שנות החמישים וההארד בופ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1952 הקים רואץ' יחד עם הבסיסט צ'ארלי מינגוס את "דביו רקורדס". חברה זו הקליטה את ההופעה המפורסמת: "ג'אז באולם מאסי". בהופעה ניגנו ענקי הבי בופ כדוגמת פרקר, גילספי, פאול, מינגוס, ורואץ'. כן פרסמה החברה את Percussion Discussion, אחת היצירות הראשונות והחשובות בדרם אנד בייס ובאלתור.

ב-1954 הוא הקים יחד עם קליפורד בראון (חצוצרה) את החמישייה של רואץ' ובראון, אחד ההרכבים החשובים בהיסטוריה של הבי בופ, וההארד בופ. שאר חברי ההרכב היו ריצ'י פאוול (פסנתר, אחיו של באד פאוול), ג'ורג' מורו (בס) ובסקסופון הארולד לנד, שהוחלף במהרה על ידי סוני רולינס. ההרכב, שהיה אחת הדוגמאות הקלאסיות להארד בופ ונחשב לגורם חשוב בהיווצרות הסגנון (יחד עם עבודותיו של המתופף ארט בלייקי), מצא את סופו בתאונה טרגית. ביוני 1956 בעודם נוסעים בלילה גשום בדרך להופעה, בכביש מפילדלפיה לשיקגו, נספו בראון ופאוול בתאונת דרכים.

מותם של חבריו הוביל את רואץ' להתמכרות לאלכוהול, שנמשכה שנים רבות. האלבום הראשון שהקליט לאחר מותם היה האלבום "מקס רואץ' פלוס ארבע". אלבום זה נחשב לאחת מיצירות המופת של הבופ, בעיקר בתחום התופים והקצב. האלבום התפרסם באוקטובר אותה השנה, ובו שני קטעים מקוריים שנכתבו על ידי רואץ' (ועוד קטע שנכתב על ידי גילספי). רואץ' הרחיב מאוד את תחום הבופ יחד עם הסקסופוניסט ג'ורג' קולמן, החצוצרן קני דורהאם והפסנתרן ריי ברינט. ההרכב ביצע בעיקר יצירות שנכתבו בידי רואץ'. היצירות היו ייחודיות בדמיון הרב שהיה בהן ובמבנה הקצבי שלהן. דוגמה מוצלחת לכך היא האלבום "ג'אז בשלושה רבעים", אלבום הבנוי על מבני הוואלס.

במקביל עבד רואץ' עם הזמרת דיינה וושינגטון באחד מהאלבומים החשובים שלה ובמספר הופעות, ועם זוג האחים סטנלי וטומי טורנטין.

שנות השישים והג'אז המחאתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1960 הוא הוציא את הסוויטה שהלחין "אנו מתעקשים! חירות עכשיו". הליריקה נכתבה על ידי אוסקר בראון ג'ר, והייתה זו היצירה המחאתית הראשונה בג'אז (יש ויכוח בנוגע ליצירות קודמות אם הן היו מחאתיות, אך אין עוררין על כך שזוהי היצירה הגדולה והחשובה הראשונה). לאחר מכן הרבה רואץ' להשתמש ביכולות המוזיקליות כדי להעביר ביקורת על מצבם של האפרו-אמריקאים. לרוע המזל, במשך חלק ארוך משנות השישים הוחרם רואץ' על ידי תעשיית התקליטים האמריקאית.

ב-1962 הוא הקליט את אחד מהאלבומים החשובים של התקופה, "ג'ונגל הכסף". האלבום, שהוקלט יחד עם מינגוס ועם אלינגטון, נחשב אחד מהאלבומים החשובים ביותר שהקליט רואץ'.

ב-1966 הוציא את האלבום "תופים ללא הגבלה", שכלל רצועות רבות שהיו סולו תופים. באלבום הזה הוא הוכיח שהתופים לא חייבים להיות כלי משני, ושהם ראשיים בדיוק כמו כל כלי אחר. בתקופה ההיא הוא הגדיר את תפיסתו של יצירת המוזיקה כ"יצירת צליל מאורגן".

שנות השבעים ותזמורת כלי ההקשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב עבודתו של רואץ' במהלך שנות השבעים הייתה בתזמורת כלי ההקשה, M'BOOM שהוא יצר. כל אחד מהנגנים ניגן במספר כלי הקשה שונים. הנגנים כללו בין השאר את פרד קינג, ג'ו צ'אמברז, וורן סמית', פרדי ואיטס, רוי ברוקס, אומר קלאיי, ריי מנטילה, פרנסיסקו מורה ואלי פונטיין.

שנות השמונים והלאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשורים האחרונים לחייו ניסה רואץ' למצוא דרכים חדשות להביע את עצמו דרך המוזיקה. הוא נטש כמעט לחלוטין את הרכבי הבופ הסטנדרטיים שבהם הוא נודה, ועבר לניסויים שונים ומיוחדים. דוגמה בולטת לכך היא הדיאלוג בינו לבין מרטין לותר קינג, בנאום "יש לי חלום".

בתחילת שנות השמונים עסק רואץ' בנגינת סולו. הוא הופיע הופעות שלמות לבד, ובכך הוכיח שמערכת התופים היא כלי היכול להחזיק הופעת סולו לבד. חלק מההקלטות הללו הוקלטו, ואחת אפילו צולמה בווידאו.

בסוף שנות השמונים עסק רואץ' בעיקר בדואטים, בסגנון שבין הארד בופ לג'אז חופשי. הדואט המפורסם ביותר מהתקופה הוא הדואט בינו לבין דיזי גילספי. הדואט, שהוקלט ויצא באלבום "Max +Dizz", היה אלתור גמור על במה בפריז. לא היו שום חזרות לקראת המופע, ואפילו לא נקבע סדר קטעים מראש. האמנים עלו לבמה וניגנו את מה שהתחשק להם באותו רגע. יותר ממחצית מן הקטעים נכתבו במקום. הסגנון הוא סגנון ייחודי שמעולם לא שוחזר בשום הקלטה.

בשנת 2002 הגיע רואץ' לארץ (לא בפעם הראשונה) להופעה מיוחדת עם אמנים יהודים וערבים, המשלבת את הג'אז עם המוזיקה היהודית והמוזיקה המזרחית. המופע התקיים בתיאטרון ירושלים, ולפניו היה מסע שלם שבו רואץ', בליווי ארני לורנס חיפשו בכל הארץ מוזיקאים שישתתפו במופע. עם תום ההופעה אמר רואץ' שכעת הוא ניגן עם כמה מן המוזיקאים הגדולים שאיתם ניגן בכל ימיו. זאת למרות שרואץ' ניגן כמעט עם כל המוזיקאים הגדולים של הג'אז.

סגנונו הייחודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתור מתופף[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשה מאוד להבין את סגנונו של מקס רואץ', ולהביאו למילים. אך די פשוט לזהותו על פי שמיעה. אחד הדברים המאפיינים את רואץ' הוא ההתבלטות שלו גם בעת שהוא מלווה בלבד ואינו מוביל. רואץ' נמנה עם כמה מהמתופפים בעלי הנוכחות המורגשת ביותר.

עם זאת, המקום בו סגנונו בא לידי ביטוי בצורה הבולטת ביותר הוא קטעי הסולו (כמו רוב נגני הג'אז). הדבר הבולט ביותר בסגנונו הוא השילוב של הפשוט והמורכב. ניתן לשמוע בנגינתו פוליריתמיקות מורכבות לצד מנגינות פשוטות ומלודיות.

כמו כן ניתן לשמוע כמה טכניקות ומקצבים החוזרים בנגינתו של רואץ', ומהווים מעין טביעת אצבע ייחודית. חלקם מורכבים מאוד (למשל, טכנקית ההאיי האט) וחלקם פשוטים מאוד, כך גם אחת הפראזות החוזרות של רואץ', המופיעה בכשליש מקטעי הסולו שלו. פראזה זו בנויה מטריולה ורבע בלבד, בסך הכול ארבעה תווים.

בתור מוזיקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקס רואץ' היה מלחין ומוביל להקות ג'אז חשוב. הוא שינה את פני המוזיקה בצורות רבות ובלי ספק היה מהאנשים המשפיעים ביותר בתולדות הג'אז. אחת הדוגמאות להשפעתו היא הכנסת הקצבים האי-רציונליים לג'אז, דבר שלא נעשה קודם לכן (בפרט לשש שמיניות) והפך סטנדרטי לאחר מכן. החשוב מכל הקצבים הוא השלושה רבעים, שרואץ' הכניס כוואלס, ועד היום ניתן לראות ואלסים רבים בג'אז.

את סגנונו של רואץ' בתור מוזיקאי אפשר לזהות בקלות. רואץ' מנגן כמעט תמיד שירים מאוד מהירים, עם הרבה עצירות, שינויי מהירות, ושינויי קצב. כאמור, הוא עוסק הרבה בקצבים אי-רציונליים ובפוליריתמיקה. כמו כן, בשל יכולתו וסגנונו הייחודי, זוכה רואץ' לבצע קטעי סולו רבים גם כאשר אינו המוביל של הלהקה, קל וחומר כאשר הוא המוביל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Jazz Handbook, Barry McFae
  • The art of bop drumming

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]