מראה שחורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מראה שחורה
BlackMirrorTitleCard.jpg
שם במקור Black Mirror
סוגה מדע בדיוני, דרמה, סאטירה, אנתולוגיה
יוצרים צ'ארלי ברוקר
ארץ מקור הממלכה המאוחדת
שפות אנגלית
מספר עונות 3
מספר פרקים 6 (נכון לשתי עונות ראשונות)
הפקה
אורך פרק כ-40 דקות
שידור
רשת שידור ערוץ 4
רשת שידור בישראל

yes Oh (עונה ראשונה ושנייה)

HOT3 (עונה ראשונה ושנייה)
תקופת שידור
מקורית
4 בדצמבר 2011 – רץ

מראה שחורהאנגלית: Black Mirror) היא מיני-סדרת דרמה טלוויזיונית בריטית בת שתי עונות, שלושה פרקים כל אחת, שנוצרה על ידי צ'ארלי ברוקר ועוסקת בהשלכות אפשריות של אורח החיים המודרני על עתיד האנושות. ברוקר ציין כי "לכל פרק יש ליהוק, תפאורה ואפילו מציאות שונים. אבל כולם עוסקים בדרך שבה אנחנו חיים בהווה ובדרך בה אנו עלולים לחיות בזמן הקרוב אם לא נשים לב". הסדרה הופקה על ידי Zeppotron עבור Endemol.

ב- 9 בינואר 2014, הכריז צ׳ארלי ברוקר, יוצר הסדרה, על עונה שלישית לסדרה אשר תכלול לפחות שני פרקים נוספים.

שם הסדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ארלי ברוקר הסביר את שם הסדרה ל"גרדיאן":

"אם טכנולוגיה היא סם, וזה באמת מרגיש כמו סם, אז מהן בדיוק תוצאות הלוואי? סדרת הדרמה "מראה שחורה" מתקיימת באזור שבין הנאה לאי נוחות. "המראה השחורה" של הכותרת היא זו שתמצא בכל קיר, בכל שולחן, בכל כף יד: המסך הקר והמבריק של הטלוויזיה, הצג או הסמארטפון".

פרקי הסדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק ראשון – ההמנון הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוכנית הראשונה היא מותחן פוליטי בדיוני באורך 44 דקות, שבו ראש ממשלת בריטניה מייקל קאלו (Michael Callow) מתעורר בוקר אחד לדילמה קשה: הנסיכה הפופולרית סוזנה נחטפת, ובתמורה לחזרתה נדרש ראש הממשלה לקיים יחסי מין עם חזירה בשידור חי בכל ערוצי הטלוויזיה הארצית.

תחילה קאלו מתנגד בתוקף לדרישה ועושה כמיטב יכולתו לתפיסת החוטף לפני שמסתיים הזמן הקצוב. קאלו דורש, בנוסף לכך, שבחדשות לא יודיעו על הסחיטה, אך היות שהודעת הסחיטה פורסמה ביו טיוב היא נצפתה על ידי רבים מאזרחי בריטניה, שוכפלה והופצה לכל העולם. למרות שהתקשורת בבריטניה מסכימה לא לסקר את הכתבה, תוך זמן קצר רשתות זרות מסקרות זאת וכך כולם יודעים על החטיפה ועל דרישת הסחיטה.

בתחילה הציבור תומך בקאלו ומאמין שאין לדרוש מאדם לבצע קורבן מסוג זה, אך לאחר פרסומה של הודעה נוספת, בה נראה כי החוטף מחזיק אצבע כרותה והנסיכה משתוללת בכיסאה, דעת הציבור משתנה ודורשת מראש הממשלה להסכים לדרישות החוטף. במקביל, המלכה ועוזריו של ראש הממשלה מנסים לשכנע את ראש הממשלה בדעה זו, תוך שהם קובעים ש"יש להחזיר את הנסיכה בבטחה אל הארמון". נראה שקאלו לא משתף לאורך כל הפרק את אשתו בהתלבטויותיו, האם יסכים לדרישה, האם יסרב.

כאשר כל האפשרויות האחרות נכשלות, קאלו נאלץ לקיים יחסי מין בשידור חי מול כל העולם. הנסיכה משוחררת ללא פגע, אך מסתבר כי שוחררה זמן קצר לפני מועד השידור אל הרחוב, אך איש לא הבחין בכך, משום שכולם נערכו לצפייה בשידור. מסתבר כי האירוע בוצע על ידי אמן זוכה פרס טרנר בשם קארלטון בלום (Carlton Bloom), שהתכוון להוכיח שאירועים בעלי משמעות לא התגלו לציבור ולממשלה בזמן, משום שהם היו "במקום אחר, צופים במסכים" ולא שמו לב לעולם האמיתי. בלום מתאבד מיד לאחר מכן.

שנה לאחר מכן, תדמיתו הפוליטית של קאלו השתמרה ללא פגע והוא אף זכה לאהדה ציבורית גדולה יותר, בשל נכונותו להקריב את כבודו. הנסיכה סוזנה החלימה מן החטיפה ומצפה להריון. הציבור יודע על מעורבותו של בלום בחטיפת הנסיכה, אך לא בשחרורה המוקדם, שלמעשה מראה כי קאלו לא היה אמור לשכב עם חזירה, כדי לשמר את החשיבות של המעשה של קאלו. בעוד תדמיתו הציבורית של קאלו נשמרה, ואולי אף השתפרה, מחוץ לעיני המצלמות מערכת הנישואים שלו מתפוררת.

הפרק נכתב בידי צ'ארלי ברוקר ובוים בידי אוטו בת'וסט.

פרק שני – 15 מיליון נקודות זכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוהי סאטירה על תוכניות בידור ועל צמאונו שאינו יודע שובע של הקהל להסחות דעת. בעולם עתידי זה, כולם חייבים לרכוב על אופני כושר, המסודרים בתאים, כדי להפעיל את סביבתם האלקטרונית ולהשיג לעצמם נקודות זכות (באנגלית: Merits). כולם לבושים בחליפת טרנינג אפורה ויש להם דבר הנקרא "doppel", אוואטרים וירטואלים שנוצרו בהשראת MIIS ו-Xbox 360, וניתן להזמינם עם תלבושות שונות, תמורת סכום מסוים של נקודות זכות. הפעילויות היומיומיות מופסקות ללא הרף על ידי פרסומות שאי אפשר להסיר או להתעלם מהן מבלי לשלם קנס בנקודות זכות. האזרחים החיים במציאות זו חיים בתאים שקירותיהם עשויים ממסכים ענקיים שבהם ניתן לצפות בטלוויזיה, ולדבר עם האוואטרים בגודל אמיתי. אנשים בעלי עודף משקל נחשבים לאזרחים סוג ב', ועובדים כמנקים סביב המכונות (שם תוקפים אותם מילולית) או מושפלים בתוכניות בידור.

בינגהם (אשר כינויו "בינג") מדסון הוא אזרח של המתקן שירש למעלה מ-15 מיליון נקודות זכות, ויש לו את המותרות של הפסקת הפרסומות. בשירותים הוא שומע אישה בשם בי אבי (Bi Abi), עם קול נעים מאוד לאוזניו, שרה שיר לפני קיום המתקן. הוא מעודד אותה להיכנס לתוכנית בידור בסגנון אקס פקטור שמאפשרת לאנשים להופיע כדי לגלות כשרונות חדשים, ונותנת לאנשים סיכוי לצאת מהעולם המזכיר עבדות, שסובב אותם. אך אבי אינה רוצה לעשות זאת, כי היא חושבת שהמבוכה האפשרית אינה שווה את 12 מיליון נקודות הזכות שהן מחיר הכניסה לתחרות, אך באמת הכרטיס שווה 15 מיליון נקודות. בינג, בעודו מרגיש שאין דבר אחר ששווה קנייה, קונה את כרטיס הכניסה ונותן כמתנה אותו לאבי.

כאשר היא נכנסת לתחרות, היא מקבלת חומר מסמם בשם "ציות" {באנגלית: ("Cuppliance" (compliance in a cup}. השופטים והקהל נהנים משירתה, אך לאחר מכן הצהירו שאין מקום ל"זמרים מעל הממוצע", ובמקום זאת הציעו לה תפקיד כשחקנית בתוכנית טלוויזיה פורנוגרפית בשם "הכוסיות של ריית'" (wraith's babes), אחרת תחזור אל האופניים. אחרי דרבון מהשופטים ומהקהל, ותחת השפעת הסמים, אבי מסכימה באי רצון ובינג שבור לב.

בינג חוזר לתאו בלי אבי ובלי שום נקודות זכות. כאשר צצה פרסומת של "הכוסיות של ריית'" על המסך, בינג אינו מסוגל להפסיק אותה משום שאין לו מספיק נקודות, והוא מוכרח לראות את אבי מבצעת מעשים מגונים. הוא מנסה בכל כוחו לברוח מן התא, בעודו חובט בדלת, עד שהזכוכית נשברת. הוא מחביא חתיכה מהזכוכית מתחת למיטתו ומתחיל להרוויח עוד 15 מיליון נקודות בשביל להיכנס לתחרות. הוא מפסיק לקנות אוכל (ואוכל את שאריותיהם של אזרחים אחרים) ומדווש חודשים עד שיש לו מספיק נקודות לקניית כרטיס נוסף. הוא ממתין בחדר ההמתנה של "Hot Shots" (תוכנית הבידור) כל יום בלי שום הבעה, עד שהוא נקרא לבסוף להתחרות.

כאשר הוא נעמד על הבמה, בינג פוצח בריקוד אבל מפסיק את הופעתו, שולף את הזכוכית החדה ומאיים להתאבד בשידור חי. הוא נואם מלא ברגשות של זעם ובוכה על כך שהמערכת אינה הוגנת ומביע את כעסו על כך שהשופטים גזלו ממנו את הדבר היחיד שהוא מצא במתקן שחש שהוא אמיתי וטהור. השופטים, במקום לקחת את דבריו לתשומת לבם, מתרשמים מ'הופעתו' ומציעים לו תוכנית משלו, בה הוא יוכל לנאום על המערכת כמה שהוא רוצה. במקום להתנגד למערכת, הוא מסכים, והוא נראה מסיים מנאומיו בתא מזויף בפנטהאוס שלו, ומניח את חתיכת הזכוכית בקופסת משי. בנימה זו, הוא מביט לקראת מה שנראה כמערכת של מסכים ענקיים, המציגים יער עד.

הפרק נכתב בידי צ'ארלי ברוקר וקאנאק הוק (kanaq huq) ובוים בידי ארוס לין.

פרק שלישי – כל ההיסטוריה שלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה ממשיך הבמאי לבחון את גבולות חדירת הטכנולוגיה לימינו. גם בפרק הזה מוצגת מציאות מוקצנת בעתיד הלא רחוק, שבה לכל אדם יש אפשרות לקטלג וליצור ארכיון של כל זיכרון שראה בחייו. הפרק מתאר איך הטכנולוגיה לא גורמת בהכרח לאושר לאנושות אלא מאפשרת חדירה למרחב הזכרונות הפרטיים של כל אדם ולמצבים לא נעימים. לא סתם מוחנו מעדיף לפעמים להשכיח מאורעות שעברו עלינו.

הפרק נפתח כשבחור בשם ליאם נמצא בראיון עבודה. בסופו הוא עולה על מונית בדרך לשדה התעופה ומשם הביתה. במונית הוא עובר על ההתרחשות ועל הבעות הפנים של המראיינים בזמן הראיון. הוא מגיע לשדה התעופה שם בודקים את הזיכרונות שלו לפני הטיסה, לבדוק שלא ביצע פשע במהלך השעות האחרונות. כשהוא נוחת הוא מגיע למפגש חברים של אשתו ופוגש שם בבחור בשם ג'ונאס. ליאם מגלה במהלך הערב עדויות שונות לכך שבין ג'ונאס לאשתו, פיון, הייתה מערכת יחסים לפני שהכירו. בהמשך הערב נהייה ליאם אובססיבי יותר ויותר לעבר של אשתו ושל ג'ונאס, עבר שאשתו ניסתה להסתיר ממנו. ליאם קם בבוקר שאחרי ונוסע שתוי לבית של ג'ונאס, דורש ממנו למחוק את קובצי הזיכרון שיש לו על אשתו. בזמן שהוא מאיים עליו, הוא רואה על מסך הטלוויזיה זיכרון מלפני 18 חודשים, דבר שמאמת את העובדה שאשתו בגדה בו עם ג'ונאס. ליאם חוזר הביתה ומתעמת עם פיון בדבר העובדה הזו ודורש לדעת האם הבת שלהם אכן שלו. בסוף הפרק רואים את ליאם לבד בביתו, ללא פיון או הבת שלהם. הוא עובר על הזיכרונות שיש לו מפיון ומחליט להוציא מתוכו את השבב כדי שלא יוכל להשתעבד יותר אליו.

הפרק נכתב בידי ג'ס ארמסטרונג ובוים בידי בראיין וולש.

עונה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק ראשון - תכף אשוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק מספר על מרתה (איילי הטוול), שהתאלמנה מבעלה אש (דומהל גליסון) שנהרג בתאונת דרכים. היא מתקשה להתמודד עם האובדן, וחברתה מפנה אותה לחברה שמדמה שיחות עם בעלה המת באמצעות ניתוח כל הדברים הציבוריים שפרסם ברשתות החברתיות. מרתה שהתנגדה לרעיון, מתבשרת שהיא בהריון ממנו, ושולחת בצ'אט הודעה לבעלה בה היא רושמת שהיא רק רוצה להגיד לו דבר אחד, שהיא בהריון. הוא עונה לה והם מתחילים לפתח שיחה בצ'אט. לאחר כמה שיחות היא אומרת לו שהיא הייתה רוצה באמת לדבר איתו, בעלה הווירטואלי מסביר לה שאפשר, והיא מעלה לתוכנה את כל הסרטונים שלו כדי שתוכל לנתח את קולו. הוא מתקשר אליה ומרתה מתמכרת לבעלה הווירטואלי, ומדברת איתו שעות רבות בכל יום. מרתה התמכרה כל כך לדיבור איתו, שהפלאפון שלה נפל והשיחה נותקה, היא נכנסת להיסטריה ומתחילה לבכות. אחרי כמה ימים, אש הווירטואלי, מספר לה על השלב הבא ביחסים ביניהם. היא מקבלת חבילה גדולה, ובה חלקי גוף מלאכותיים דמוי אדם, היא מניחה אותם באמבטיה וכעבור כמה שעות יוצא מהאמבטיה רובוט זהה כמעט לחלוטין לאש שמדבר כמוהו ונראה כמוהו. והיא אפילו אומרת לו שהוא יותר מוצלח מבעלה במיטה. הרובוט לומד בקלות, ובעזרת מרתה משלים פרטים שחסרים לו, כדי להגביר את הדמיון לאש. מרתה מוצאת עצמה מיואשת מהרובוט בשלב מסוים, שמתבשר לה שהוא מגיב לדברים בצורה שהיא לא הייתה מצפה מאש, שהוא מציית לה ולא מפתח שום ריב בניגוד לאש והוא גם לא אוכל וישן. מרתה לוקחת אותו לראש המצוק ומורה לו לקפוץ, הרובוט מתכונן לקפיצה ומרתה מתעצבנת עליו על כך שאש היה בוכה ומתחנן שהיא תוותר לו, אז הרובוט מחקה את אש, בוכה ומתחנן שלא תהרוג אותו.

אחרי כמה שנים, כאשר מרתה נמצאת עם בתה החוגגת יום הולדת. מרתה חותכת מהעוגה שתי פרוסות, אבל הילדה מבקשת ממנה עוד פרוסה כדי להביא ל"אבא", מרתה אומרת לה שזה לא סוף השבוע אבל בסוף מוותרת, והילדה עולה לעליית הגג ומדברת עם אש, ובזמן הזה מרתה מחוץ לעליית הגג וקרובה לדמעות.

פרק שני - דב לבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקטוריה מתעוררת בחדרה בערפול חושים מוחלט. על הרצפה מונחות גלולות, והיא עצמה אינה זוכרת מי היא והיכן היא נמצאת, היא יורדת למטה ומגלה שם תמונה של ילדה קטנה, ילדתה - ככל הנראה לה. כל המסכים בקרבת מקום מקרינים צורה לבנה על גבי מסך שחור, ועל לוח השנה היא רואה את חודש אוקטובר, וכל התאריכים בו עד ה-18 בחודש מסומנים ב X. ויקטוריה מבולבלת, יוצאת אל הרחוב הריק. היא בוכה ומבקשת עזרה מכל אחד שהיא רואה - שיזהה אותה ויאמר לה מי היא. אך כל אחד בסביבה מצלם אותה באמצעות הטלפון הנייד שלו, וכולם מתעדים את חוסר האונים שלה. בשלב מסוים, יוצא מאוטו כחול בן אדם, שעוטה על פניו מסיכה ועליה הצורה הלבנה, ומנסה לירות על מנת להרוג את ויקטוריה. היא בורחת, ומתגלה על ידי שני נמלטים - גבר ואישה שאינם מהופנטים. הם מספרים שבמציאות הנוכחית, 9 מכל 10 אנשים, הוא או "צופה" (אחד אשר עוקב אחרי מעשיך באמצעות הטלפון שלו) או "צייד" (אחד אשר מחפש אותך במטרה לפגוע). שלושתם מסתתרים במכולת קרובה, אך הצייד מצליח לפרוץ ולהרוג את הגבר. שתיהן נמלטות, ונרדפות על ידי צופים רבים, צייד ועוד ציידת שעכשיו הצטרפה למרדף גם היא. ברגע האחרון, מגיע עוד נמלט אחד ששמו בקסטר שאינו מהופנט ומבריח אותם ליער. לאורך כל הפרק, ויקטוריה נרדפת בזכרונות של ילדתה משחקת - סיוטים מאותה תמונה שראתה. היא מגיעה עם אותה נמלטת ועם הבחור שהציל אותם ליער שבו ככל הנראה לא נשקפת סכנה, אך עד מהרה מסתבר שאותו בחור הוא אחד מהציידים. הוא מוליך אותן באיומי רובה אל אמצע היער, שם מחכים להן צופים רבים. ויקטוריה מפחדת כשהיא רואה לא מעט אנשים תלויים צלובים על עצי היער. כאשר דעתו של הצייד מוסחת, הנמלטת בורחת, וויקטוריה נשארת לבד להתמודד עם הצרה. הצייד מתכונן להשתמש במקדחה על מנח לחרוץ את גורלה של ויקטוריה, אך הנמלטת מצליחה ברגע האחרון לחזור, לחטוף את רובה הציד ולירות בו. הנמלטת לוקחת את ויקטוריה והן ממשיכות במסען אל עבר 'הדב הלבן', המשדר שממנו יוצאת הצורה הלבנה שמהפנטת את כולם. הן מגיעות לשם, אך גם שני ציידים אחרים, והם נלחמים זה בזה. כאשר אחד הציידים לא מרוכז, ויקטוריה מצליחה לחטוף ממנו את נשקו ומכוונת אותו אליו. היא יורה ברובה אשר במקום כדור, יוצא ממנו קונפטי. ויקטוריה, שאינה מבינה מה קורה סביבה, רואה מולה פתאום את הקיר נפתח ושם יושב קהל, והאנשים שהיו איתה בדב הלבן אוזקים אותה לכיסא ומקבלים מחיאות כפיים כמו שחקנים בהצגה. בקסטר, הצייד שניסה להרוג אותה, הוא המנחה של ה"הצגה" ושואל את ויקטוריה האם היא מבינה מה קורה, והיא משיבה שלא. הוא מספר לה בנוכחות הקהל על הסיפור שקרה לה בעברה ומסתבר לה שהילדה שהיא חשבה שהיא בתה, היא ג'מינה סייקס, ילדה בת 6 שנחטפה ונרצחה על ידה ועל ידי ואיאן (ארוסה), אשר רצח אותה ביער כאשר ויקטוריה צילמה את כל הרצח ולא נחלצה לעזרת הילדה (האנשים שצילמו אותה ולא עזרו לה הם מטאפורה למעשיה). לילדה היה דב לבן שנהיה סמל חטיפתה, והסמל הלבן שהיה בטלוויזיות ועל המסיכות הוא קעקוע שהיה לאיאן על העורף. ויקטוריה הואשמה בבית המשפט, ולהגנתה אמרה שהיא פעלה בעקבות אהבתה אל איאן (שהתאבד בתאו לפני המשפט), אך השופטת לא קיבלה את הטיעון וכולם התייחסו אליה כרוצחת.

ויקטוריה, שעדיין לא זוכרת במפורט את כל האירועים הללו, מובלת קשורה אל מול קהל זועם, שמשליך עליה חפצים, משפיל אותה וקורא לה בגינויים ובקללות כאשר בסוף הנסיעה, היא מגיעה לבית בו היא התעוררה בבוקר של אותו יום. בקסטר מושיב אותה מול הטלוויזיה המציגה את הסרטונים של ג'מינה שהיא צילמה ומחבר לה אלקטרודות לראש שאמורות למחוק לה את כל הזיכרון ולאפס אותה לקראת ההצגה של מחר. ויקטוריה מתחננת שיהרוג אותה, צועקת וזועקת אך בקסטר רק הולך ומסדר את הבית מחדש כמו שהיה בבוקר, ומסמן את 18 באוקטובר ב-X נוסף (כך שוויקטוריה עברה את אותו היום כבר למעלה מ-17 פעמים).

בכתוביות של סוף הפרק, מתגלה שהדב הלבן הוא אולפן עם סיור מבקרים, אשר מגיעים אליו אנשים חדשים מדי יום, והם משחקים את הניצבים שמצלמים עם הטלפון את כל היום של ויקטוריה. בתום הפרק, מראים את ויקטוריה מתעוררת בבוקר, ישובה על כיסא, ללא שום זיכרון והיא מתחילה את היום.

פרק שלישי - הרגע של וולדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימי סאלטר (דניאל ריגבי) הוא קומיקאי כושל שלמחייתו מדבב דמות של דב מצויר וגס רוח בשם וולדו כחלק מתוכנית לייט נייט. לאחר שהוא לועג בשידור לחבר הפרלמנט ליאם מונרו (טוביאס מנציס), המפיקים רוצים לרכב על גל ההצלחה ולהריץ את וולדו לבחירות לפרלמנט. סאלטר לא ממש מרוצה מזה, אבל אף אחד לא ממש שואל אותו, והעסק הזה יוצא משליטה.

הרעיון אומנם הוא לא חדשני, כבר היו בעבר מפלגות פרודיות שרצו לפרלמנט, וחלקן אפילו הצליחו להיכנס אליו. גם בארי לוינסון ביים כבר סרט בשם "איש השנה" שבו הקומיקאי טום דובס (רובין ויליאמס) רץ לנשיאות ארצות הברית, ולרגע אפילו נראה שהוא מנצח. החידוש הוא בשני מובנים: הראשון הוא שבניגוד לדוגמאות האחרות שלרוב הן קומיות, פה הרעיון מובא כהליכה לעבר דיסטופיה; השני הוא שפה מדובר בדמות בדיונית שרצה לבחירות, ואפילו מצליחה למשוך אחריה את ההמונים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]