מרגלית הר-שפי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

מרגלית הר-שפי (נולדה ב-1975), נמנתה עם מכריו של יגאל עמיר, לפני שרצח את יצחק רבין, והורשעה לאחר הרצח באי מניעת פשע, על כך שידעה אודות כוונותיו של הרוצח ולא דיווחה עליהן למשטרה. מאסרה קוצר בחנינה מטעם נשיא המדינה, לאחר שראש השב"כ הודיע לנשיא כי (בניגוד לקביעת רוב השופטים) הר-שפי לא ידעה על כוונת הרוצח.

טרום רצח רבין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרגלית הר-שפי היא בתם של דב הר-שפי, בעל מפעל לאריזות קרטון בבית-אל, לימים חבר מרכז הליכוד מטעם חטיבת "מנהיגות יהודית", וד"ר בטחה הר-שפי, מרצה בכירה בהיברו יוניון קולג' (אחותה של הסופרת אמונה אלון). סבה, אביה של בטחה, הוא פרופסור פנחס פלאי.

בשנה שקדמה לרצח רבין הייתה מרגלית הר-שפי סטודנטית בשנתה הראשונה ללימודי משפטים באוניברסיטת בר-אילן, ופעילה בארגון "שבתות-תמיכה" לחיזוק התנחלויות נגד הסכמי אוסלו המתהווים. בתחילת לימודיה באוניברסיטה, בהיותה כבת 19, התוודעה לעמיר. השניים נפגשו בקמפוס לעתים תכופות, ואף נסעו יחדיו (ויחד עם סטודנטים רבים אחרים) להשתתף באחת מן ההפגנות ב"יד ושם" שהייתה אמורה להתקיים (ולבסוף בוטלה) נגד מדיניות הממשלה. בפגישותיהם שוחחו הר-שפי ועמיר על נושאים אישיים ונושאים פוליטיים. כחודשיים לאחר שפגשה בו לראשונה, ויותר מחצי שנה לפני רצח רבין, החלה הר-שפי לשמוע הכרזות חוזרות ונשנות מצד עמיר, שניתנו הן בפומבי והן בשיחות פרטיות, כי רבין "בוגד" וכי "יש להורגו". בעקבות כך החלה הר-שפי לרופף בהדרגה את הקשר האישי ביניהם, עד שהוא הופסק כליל כחצי שנה לפני הרצח.

בפסק הדין במשפטה של הר-שפי תיאר השופט מישאל חשין את שיחותיהם של עמיר והר-שפי בעניין דין רודף, שהתקיימו כתשעה חודשים לפני הרצח:

Cquote2.svg

עמיר התבטא [כי יש להרוג את יצחק רבין כמי שחל עליו דין רודף]... פעמים רבות, גם בנוכחות אחרים וגם בהיותו ביחידות עם המערערת, הגם שהמערערת לא הסכימה לדעתו וניסתה לשכנעו כי ייסוג בו מדעתו. כך, למשל, בהיותם באוטובוס – בחוזרם מ"יד-ושם", מקום שבו ביקשו להפגין אך הדבר נמנע מהם – אמר עמיר לנוכחים כי על יצחק רבין חל דין רודף, כי מסוכן הוא למדינה וכי יש להורגו נפש. הנוכחים ניהלו ביניהם ויכוח קולני על נושא זה, עד שהנוכחים האחרים התייאשו ונתכנסו בתוך עצמם. לא כן המערערת, אשר המשיכה יחידה להתווכח עם עמיר עד סוף הנסיעה.

Cquote3.svg

דבריו של עמיר בעניין דין רודף הטרידו את הר-שפי, ובעקבותיהם פנתה לרב שלמה אבינר ושאלה אותו האם ישנם נימוקים הלכתיים שבאמצעותם היא תוכל לשכנע אחרים כי על רבין לא חל דין רודף. בעדותה במשפטם של האחים עמיר אמרה הר שפי כי היא שאלה אותו האם יש לשקול לדווח לרשויות על אדם המכריז כי דין זה חל על רבין, כשם שיש לשקול להושיב "תחת הסגר - כלב בעל נביחות מבהילות שאינו נושך". לדבריה, הרב השיב כי אין דין רודף חל על רבין, ומאחר שהיא מתרשמת שאותו אדם הטוען אחרת - רק מדבר, אזי אין צורך לדווח עליו לרשויות‏[1].

מיד לאחר רצח רבין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל הרצח, לאחר ששודר כי ראש הממשלה נרצח בידי צעיר מהרצליה, וניתנו פרטים מזהים נוספים, התקשרה הר-שפי לחברתה ושתיהן הביעו הלם הדדי מן האפשרות המסתברת והולכת שעמיר הוא הרוצח. עוד התקשרה לביתו של עמיר עצמו, לברר האם הוא הרוצח.

לאחר הרצח נעצרה הר-שפי פעמיים על ידי חוקרי השב"כ, יחד עם מעצרם של מכרים אחרים של עמיר. החוקרים ניסו לבדוק האם היה להר-שפי קשר ישיר למעשה הרצח. תוצאות החקירה שללו אפשרות זו, והיא שוחררה ממעצר. במהלך החקירה כתב יגאל עמיר מכתב למרגלית הר-שפי, ובו משפטים כמו "תספרי כל מה שאמרתי לך אי פעם" ו"הם יודעים הכל, ממילא לא יקרה לך כלום."‏‏[2] לאחר שהתברר כי מכתב זה נכתב להר-שפי בעקבות בקשת חוקריו של עמיר - הוא נפסל בבית משפט השלום כראייה[3].

כשנה לאחר הרצח החליטה פרקליטת המדינה עדנה ארבל להעמיד את הר-שפי לדין באשמת אי מניעת פשע, בטענה שהר-שפי ידעה מראש על כוונת עמיר לבצע את הרצח, אך לא עשתה דבר כדי למונעו ואף לא דיוחה על כך לרשויות. זאת בניגוד לגרסת הר-שפי, אשר העידה בחקירותיה בשב"כ כי ראתה בעמיר "פנטזיונר" ו"שחקן" נטול יומרה מעשית לבצע התנקשות, וכי הרצח עצמו הפתיע אותה.

קביעות בית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפטה התנהל בשנים 1997 - 2001. בעקבות שני ערעוריה, היא נדונה בכל שלוש הערכאות, ונקבע בהן שידעה על כוונותיו של עמיר לרצוח את רבין, ולכן הורשעה בעבירה של אי מניעת פשע.

בבית המשפט נקבע כי הר-שפי התנגדה ערכית לכל רעיון אפשרי של רצח, וכי אף ניסתה - הן בוויכוחיה עם עמיר הן באזהרתה אותו והן בפניותיה לאישים שונים בעניינו - למנוע ממנו להכריז את הכרזותיו האלימות, אשר (על פי עדותה) - קוממו אותה מוסרית, ואף הפריעו לה, טרם הרצח, כפי שמפריעות "נביחות מבהילות של כלב לא נושך" כדימויו של עמיר בעיניה עד הרצח. עוד נקבע כי נמנעה מלהיענות לבקשת עמיר להעניק לו מידע-אמת אודות הנשקייה במקום מגוריה, זאת (על-פי עדותה) מתוך שיקול של מניעת מידע ביטחוני רגיש מאוזניים זרות של אדם בלתי מוסמך - כפי שנתפס עמיר בעיניה עד הרצח.

השאלה העיקרית שעמדה להכרעתו של בית המשפט, הייתה האם - מתוך ההצהרות המילוליות שיצאו מפיו של עמיר - באה הר-שפי לכלל "ידיעה" על יומרה מעשית של עמיר לרצוח את רבין. השופטת דבורה ברלינר בעלת דעת-המיעוט בבית המשפט המחוזי, הציעה לקבל את טענת הר-שפי, מחמת הספק. עמדת השופטת ברלינר לא התקבלה על דעת שאר עמיתיה להרכב, וגם לא בבית המשפט העליון.

בפסק הדין של בית המשפט העליון קבע השופט חשין כי דברי הר-שפי, שהכרזותיו האלימות של עמיר לא עוררוה להחשיבו כבעל יומרה מעשית לבצע התנקשות, ראויים להידחות "כְגִרְסָה בלתי סבירה". חשין הוסיף וקבע: "המסקנה הנדרשת מכל אלה היא, שהמערערת ידעה ידוע-היטב שלדעת יגאל עמיר חל על רבין דין רודף – קרא: כי יצחק רבין, לדעתו של יגאל עמיר, בן-מוות הוא – ולא עוד, אלא שיגאל עמיר מתכוון, הוא-עצמו, לרצוח את רבין נפש". עקב קביעה זו, ובשל העובדה כי הר-שפי לא דיווחה למשטרה על כוונת עמיר, החליט הרכב שופטי בית המשפט העליון פה אחד לדחות את הערעור של הר-שפי על הרשעתה המוקדמת (ברוב דעות), ואז החליט ברוב דעות (של השופטים מישאל חשין ואליעזר ריבלין) לאשר את המאסר בפועל שנקבע בבית משפט השלום לתשעה חודשים; זאת בניגוד לדעת-המיעוט (של השופט יעקב טירקל), אשר שלל מאסר בפועל.

המאסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2001, יותר מחמש שנים לאחר רצח רבין, החלה הר-שפי לרצות את מאסרה. בפועל, ימי שהותה בכלא היו מחצית מתשעת חודשי המאסר שנגזרו עליה, וביחד עם ימי מעצרה (כולל הקדמה מינהלית סטנדרטית של השיחרור מטעם הנהלת הכלא) - הם עלו לשני שלישים בדיוק מתקופה זו. לאחר שוועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר סירבה לנכות את השליש הנותר ממאסרה של הר-שפי‏‏[4] (בנימוק שעל אף "התנהגותה המופתית" בכלא ועל אף הבעת הצער מצידה על "הטעות בראיית המציאות" כלשונה - היא מכל-מקום נמנעה מלהביע מפורשות "חרטה על מעשיה", בהמשיכה לכפור בפסק הדין המרשיע שיוחס לה על ידי רוב השופטים), חנן אותה נשיא המדינה משה קצב - בנכותו שליש מתקופת מאסרה‏‏[5], בין השאר לאור המלצתם של ראשי השב"כ לשעבר האחראים לחקירתה, עמי אילון וכרמי גילון, שאף הצהירו בריש גלי כי הר-שפי לא ידעה מראש על תוכנית הרצח.

בחודש אוגוסט 2001 שוחררה הר-שפי מהכלא. בצאתה, הכריזה: "אם הייתי יודעת מה הוא התכוון, הייתי עושה הכל כדי למנוע זאת. זאת האמת, וגם תשעה חודשים לא היו משנים זאת".

הדיון הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת הר-שפי עוררה סקרנות ציבורית וסערת רגשות בשני קצות הקשת הפוליטיים: בצד הימני של המפה הפוליטית יש שראו בה שעיר לעזאזל וקורבן של ציד מכשפות; בצד השמאלי של המפה יש שראו בה שותפה לפעילות שקדמה לרצח. ויכוחי ימין-שמאל בעניינה לובו על ידי הלהט הציבורי הכללי בפרשת רצח יצחק רבין.

מיד לאחר הרצח הודלפו לעיתונות פרטים שונים מחקירתה של הר-שפי בשב"כ. בין השאר, טען חוקרה של הר-שפי כי בחקירתה היא סרבה לעמוד דום בצפירה‏‏[6] לזכר רבין וכי היא סירבה להוסיף את הביטוי ז"ל לשמו‏‏[7]; ההד אשר לו זכתה טענה זו חיזק בקרב רבים בשמאל את הדימוי השלילי שהיה להר-שפי אצלם, כ"יהירה ומתנשאת". מאידך, הר-שפי עצמה הכחישה את הסיפור שייחס לה חוקרה, ואף טענה כי בחקירתה הוא שיבש דברים שאמרה והתנכל לה על רקע דעותיה הפוליטיות הנחרצות נגד הסכמי אוסלו; טענות הר-שפי חיזקו בקרב רבים בימין את הדימוי שהיה לה אצלם, כנרדפת על לא עוול בכפה.

בעקבות הרשעתה בבית משפט השלום כתב המשפטן פרופ' אליאב שוחטמן:

Cquote2.svg

דומה בעיני, שלא אירע בעבר ולו מקרה אחד בו הורשע אדם בעבירה של אי מניעת פשע, כשזו התבססה על הערכות בלבד באשר לקיומה של ה"ידיעה", בלא שהייתה לפני בית המשפט הודאת הנאשם, ובלא שהוכחה מעורבותו הפעילה של הנאשם במעשים פליליים אחרים שהצביעו בעליל על קיום יסוד ה"ידיעה".‏‏[8]

Cquote3.svg

שבועות מעטים לפני שניתן פסק הדין הסופי בעניינה, ניסתה הר-שפי לעבוד כמורה בפסגות; כשנודע הדבר - התחוללה סערה ציבורית, שהביאה לפיטורי הר-שפי - בהוראה ישירה של ראש הממשלה ושר החינוך, אהוד ברק[9].

החלטת נשיא המדינה לחון את הר-שפי - גרמה לסערת רגשות חדשה ולתרעומת רבה בקרב השמאל בישראל. חבר הכנסת איתן כבל עתר לבג"ץ כנגד החלטת הנשיא, אך עתירתו נדחתה על ידי נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, אשר הבהיר כי שיקולי החנינות של נשיא-המדינה אינם שפיטים, וכי לכן "קצרה ידו של בית המשפט מלהושיע".

מאז שחרורה, מרגלית הר-שפי נעלמה מהתודעה הציבורית, למדה תקופת מה במכללת "אור חיה" של חב"ד ושבה לאלמוניות.

ב-10 באפריל 2007 השתתף ח"כ עמי אילון בכנס פעילי מפלגת העבודה באשקלון, וכשנשאל מדוע תמך במתן חנינה להר-שפי השיב: "הר-שפי לא ידעה שיגאל עמיר רוצה לרצוח את ראש הממשלה. אני יודע את זה מודיעינית, אני הייתי ראש השב"כ. היא שילמה מחיר על הבריחה של המנהיגות החברתית ושל הרבנים שלא שמו קווים אדומים, אותם רבנים שהוציאו דין רודף לא עמדו לדין. אני יודע שהיא לא העלתה על דעתה שהוא יהרוג את ראש הממשלה. הר-שפי הייתה חלק מהמציאות המטורפת‏‏[10]".

בכיר שב"כ נוסף שהביע תמיכה באפשרות חפותה של הר שפי הוא מנחם לנדאו, בעברו ראש אגף בשב"כ, שאמר ב-20 באוקטובר 2010: "למרגלית הר שפי מגיע משפט חוזר, נעשה לה עוול ‏‏[11]".

בעקבות דבריו של איילון, ושל דברים שכתב קודמו בתפקיד, כרמי גילון, מתח הרב יעקב מדן ביקורת חריפה על פסק הדין בעניינה וכתב כי:

Cquote2.svg

מרגלית נכנסה לכלא כאחת הפושעות. אבישי רביב לא הואשם כלל בהסתה לרצח, ואף בחטא שהואשם בו, אינו נשפט בשל דחיות ללא סוף. מרגלית תשב בכלא ואילו אבישי יתהלך חופשי. בדרך זו שפטו אנשים בסדום. כל משפטי סדום מוצו בצעקתה של נערה אחת. בשל צעקתה של נערה שפוטה זו ירד הקב"ה לשפוט את סדום. הוא שפט בה לא רק את השופטים. הוא שפט בה גם את השותקים, שלא מחו על העוולה ‏‏[12].

Cquote3.svg

מדן יצא גם בקריאה לערוך להר-שפי משפט חוזר, שישיב לה את שמה הטוב‏‏[13]. מדן רואה במשפט הר-שפי סמל לשסע שנפער בין השמאל הציוני לציבור הדתי-לאומי: "אצל רבים מבני הציונות הדתית קיימת מאז הרצח תחושה, שביום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל בקשת האמת והצדק והתיקון בטלה בששים אצל בקשת השנאה והרדיפה לשמה. המקרה שלפנינו הוא מבחן נכון לשאלת אמיתותה של תחושה זו." פנייתו של מדן בעניין זה ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, נדחתה.‏‏[14]. פנייה נוספת נעשתה באוקטובר 2010 על ידי קבוצת ח"כים ואישי ציבור מהציונות הדתית שקראו ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בהליך משפטי שיוביל למחיקת הרשעתה של הר-שפי,‏[15] ונדחתה אף היא על ידי פרקליט המדינה, תוך שהוא מציין כי עדיין פתוחה בפני הר-שפי עצמה הדרך לבקש משפט חוזר[16].

בפברואר 2011 התפרסם ראיון עם ראש השב"כ בתקופת הרצח כרמי גילון במקומון "ידיעות ירושלים" שבו הוא אמר "בפירוש התנגדתי להעמידה לדין ולא היה מקום לעשות את זה. אמרתי את זה כראש השב"כ. לדעתי היא נשפטה כתוצאה מהאווירה שהייתה בזמנו בציבור הישראלי. זו הייתה עמדתי ולא שמרתי אותה בסוד. הפרקליטות חשבה אחרת והיא זו שהחליטה. יגאל עמיר לא אמר למרגלית שהוא הולך לרצוח את ראש הממשלה אלא שצריך לרצוח את ראש הממשלה אבל הוא אמר את זה לעוד אלף איש."

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נספח העדות המצורף לפסק הדין במשפט האחים עמיר, תפ"ח (ת"א) 499/95, מיום 3.10.96, עמ' יא-יג
  2. ^ המכתב פורסם בעיתון "זמן תל אביב" בתאריך 28/10/2005.‏
  3. ^ ‏פרוטוקול הדיון בית משפט השלום, עמ' 707‏
  4. ^ ‏יואב יצחק, קטעים נבחרים מהחלטת ועדת השחרורים - שדחתה בקשת הר-שפי לשחרור מוקדם, באתר "מחלקה ראשונה", 25.6.2001‏
  5. ^ הנשיא קצב: הר שפי אשמה. היא נענשה וראויה להקלה בעונש,באתר וואלה!, 18.7.2001‏
  6. ^ הר שפי: המערכת חיפשה קרבן מתנחל, באתר "ערוץ 7", ‏24.10.2007‏
  7. ^ ‏דורית גבאי, נירה לידסקי מסירה את הגלימה, באתר nrg מעריב, 26.3.2005‏
  8. ^ ‏אליאב שוחטמן, מי האשם האמיתי באי-מניעת רצח ראש-הממשלה?, "נתיב", ספטמבר 1998 ‏
  9. ^ דרמה בבית ספר בפסגות, באתר "נשר - נשים ברשת", 1.2.2001
  10. ^ ‏שמוליק חדד, עמי אילון: אני יודע שהר-שפי לא ידעה, באתר ynet‏, 24.4.2007‏
  11. ^ מנחם לנדאו, להר שפי נעשה עוול, באתר "ערוץ 7", ‏20.10.2010
  12. ^ ‏יעקב מדן, הטיית גזר דינה של מרגלית הר-שפי זועק לשמים, באתר "ערוץ 7", ‏17.6.2001‏
  13. ^ ‏יעקב מדן, מורשת הר-שפי, באתר nrg מעריב, 10.11.2008‏
  14. ^ נדב שרגאיפנייה למזוז: לבטל הרשעתה של מרגלית הר שפי, באתר הארץ, 8.10.2008‏
  15. ^ קובי נחשוני ואביעד גליקמן, 15 שנה לרצח: ח"כים ורבנים בעד זיכוי הר-שפי, באתר ynet‏, 15 באוקטובר 2010
  16. ^ לדור: הר-שפי מוזמנת לערער בעצמה על ההרשעה, באתר וואלה, ‏18.10.2010