מרגמת M1

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרגמת M1 בפעולה

מרגמת M1 היא מרגמה בקוטר 81 מ"מ שהייתה בשימוש צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה.

המרגמה מתפרקת לשלושה חלקים עיקריים במשקל דומה, דבר המקל על הניוד. פותחה ויוצרה על ידי התעשייה הצבאית האמריקנית עבור הצבא האמריקני לפני מלחמת העולם השנייה, במטרה לספק ארטילריה צמודה לגדודי חילות הרגלים. הייתה הכלי הארטילרי הכבד ביותר שעמד לרשות חילות הרגלים והמארינס האמריקנים כנשק אינטגרלי צמוד בתקופת מלחמת העולם השנייה.

המרגמה האמריקנית פותחה על בסיס המרגמה הצרפתית ברנדט (Brandt Mortar) וזכתה לכינוי M1.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העולם הראשונה היו חילות הרגלים האמריקנים מצוידים במרגמת חפירות בקוטר "3 (76 מ"מ) מסוג "סטוק" (Stock Tranch Mortar). למרגמה זו היו חסרונות, ובייחוד טווח מוגבל -730 מטר, ודיוק לא מספק.

לאחר המלחמה החל מתכנן הנשק הצרפתי אדגר ברנדט (Edgar Brandt) לפתח מרגמה מתקדמת יותר. הוא התבסס על מרגמת הסטוק הישנה. התוצאה הייתה מרגמה משופרת בקוטר 81 מ"מ, עם קצב אש של 18 פגזים לדקה וטווח מוגדל של 2090 מטר.

ב-1931 קנה הצבא האמריקני ארבע מרגמות בראנדט, עם זכויות ייצור והחל לייצר את המרגמה תחת השם M1, תוך הוספת מספר שכלולים. המרגמות יוצרו בשלושה מפעלים: Watervlit Arsenal ,A.B. Farquhar ,Pullman Car Manufacture.

סוגי תחמושת[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורת הפעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרשות כל גדוד חי"ר עמדה מחלקת מרגמות עם 4 קנים. מחלקת המרגמות הייתה מסוגלת לייצר אש תוך זמן קצר יחסית. הן היו מסוגלות לבלום התקפות אויב בתנאים הקשים ביותר, עם יכולת ירי בזווית גבוהה למטרות שמעבר לקו הראייה בעזרת הכוונה של תצפיתן קדמי, וכן לירות למטרות ללא תצפית, לפי נקודות ציון של קואורדינטות במפה.

במקומות בהם לא הייתה גישה מרכב גורר ארטילריה, היוו המרגמות את הארטילריה הזמינה היחידה. המרגמה שהפרקה לשלושה חלקים זהים בערך במשקלם, הותקנה על מנשאי גב מיוחדים וניתן היה לנייד אותה בצורה רגלית למקומות ללא עבירות לרכב.

במחלקת מרגמות היו ארבעה כלים, והיא פעלה תחת פיקוד של קצין זוטר בדרגת סגן, עם קצין נוסף שפעל כסגנו, ועם סמל מרגמות בכיר.

כל זוג מרגמות פעלו כפלגה עצמאית בפיקוד סמל מרגמות, וכל צוות מרגמה היה בפיקוד רב טוראי. צוות ההפעלה של מרגמה אחת כלל חמישה עד שישה לוחמים: רגם, רגם משנה, וארבעה חיילים נוספים שתפקדו כנושאי תחמושת. בנוסף לכך כללה פלגת המרגמות 10 חיילים נוספים שהיוו אבטחה וסיוע נדרש.

ביחידות המארינס המרגמות נויידו באמצעות ג'יפ שגרר עגלה שעמסה גם את התחמושת.

שימוש בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב פלישת צבאות ערב הייתה מרגמת ה- 81 מ"מ הנשק היותר מבוקש על ידי מפקדי יישובים ומפקדי גדודים. כך למשל ביקש מפקד ניצנים לשלוח לו מרגמה אחת. למרות כוונת יצחק פונדק מפקד גדוד 53 לבצע זאת, היא לא התממשה. חטיבת הנגב ניסתה להחדיר מרגמה ליד מרדכי ב-18 במאי, אולם עקב הכיתור המצרי של הקיבוץ הפעולה לא צלחה. בנגבה היו עד ה-3 ביוני 1948 שתי מרגמות, וביום זה נוספה שלישית. שלוש מרגמות אלה פגעו בצורה אפקטיבית ביותר בנושאי הברן המצריים התוקפים והיוו סיוע בעל ערך רב בבלימת הסתערויות הקרקעיות של האויב המצרי על הקיבוץ.

ליחידות המרחביות היו מרגמות במספר רב יותר, אולם גם בהן התקן היה בהתחלה חסר. כך למשל לגדוד 55 של חטיבת גבעתי, היו בתחילת יולי רק שתי מרגמות תוצרת תע"ש של ההגנה, ומפקד המסייעת היה עובר איתן מגזרת פלוגה אחת לאחרת ללא הפסקה‏[1]. אחרי תחילת ההפוגה השנייה ב-20 ביולי, כבר עמדו לרשות הפלוגה המסייעת 6 מרגמות בתקן מלא‏[2].

כיום יש בכל גדוד חיל רגלים בצה"ל מחלקת מרגמות בפלוגה המסייעת. מחלקת המרגמות מספקת סיוע ארטילרי לשאר הגדוד.

המרגמה כנשק טרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשם שהתעשייה הצבאית הישראלית יכלה לייצר מרגמות 81 מ"מ בתקופת ערב מלחמת העצמאות, ללא קשיים רבים עקב המבנה הפשוט יחסית, כך גם תעשיית הטרור הפלסטינית ייצרה מרגמות אשר הופעלו ומופעלות בעיקר לאורך גבול רצועת עזה כנגד היישובים האזרחיים החל מתחילת שנת 2000 ועד לרגע זה (2011).

נתונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משקל כולל: 61.5 ק"ג (136 ליברות), שמתחלק לקנה - 20 ק"ג, חצובה - כ-21 ק"ג, ובסיס - 20 ק"ג.
  • אורך: 115.5 ס"מ
  • מהירות לוע: 213 מטר/שנייה.
  • קצב אש: 18 פצצות לדקה (ממוצע) עד 30-35 פצצות לדקה (מקסימום).
  • טווח מקסימלי: 3008 מטר.
  • כוונת: M4

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קורות גדוד 55 במלחמת העצמאות, ע' 109
  2. ^ קורות גדוד 55 במלחמת העצמאות, ע' 123