מרג'אן סטראפי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרג'אן סטראפי

מרג'אן סטראפיפרסית: مرجان ساتراپی, נולדה ב-22 בנובמבר 1969) היא סופרת, מאיירת, פציפיסטית[1] ופעילה למען זכויות האישה, ילידת איראן. פרסמה מספר רומנים גרפיים, שהמוכר והמצליח שבהם הוא "פרספוליס" - סדרת רומנים גרפיים על ילדותה ונעוריה באיראן שלאחר המהפכה האסלאמית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני המהפכה האסלאמית באיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרג'אן סטראפי נולדה בשנת 1969 ברָשְת‏, בירת מחוז גילאן שבצפון-מערב איראן, למשפחה מוסלמית שיעית חילונית. אמה היא נינתו של נאסראדין שאה קאג'אר, השאה ששלט באיראן מ-17 בספטמבר 1848 ועד מותו ב-1 במאי 1896.

סטראפי גדלה בטהראן, בירת איראן. משפחתה התגוררה בשדרות נילו שבטהראן, ובילדותה היו לסטראפי חברים יהודים וארמנים. לפני המהפכה למדה בבית ספר דו-לשוני צרפתי-חילוני בטהראן ובני המשפחה הבורגנית הרבו לטייל בעולם, ובאירופה בפרט. על-אף שגדלה במשפחה חילונית, סטראפי האמינה מאוד באלוהים וחלמה להיות נביאה כשתגדל. לאחר המהפכה, היא מספרת, אמונה זו דעכה.

להוריה הייתה אידאולוגיה פוליטית מובהקת. אביה המהנדס ואמה היו סוציאליסטים ופמיניסטים. הם סברו כי משטרו הברוטלי של השאה מוחמד רזה פהלווי, שבמסגרתו נחקקו חוקי צנזורה נוקשים ופעילים פוליטיים ממתנגדיו נאסרו או נרצחו הוא משטר דיקטטורי. יחד עם רבים מחבריהם האינטלקטואלים תמכו במהפכה שתהפוך את איראן למדינה דמוקרטית עם ערכים סוציאליסטיים ותקדם שוויון מגדרי במדינה. אמה אף יצאה להפגין עם מחנה השמאל כנגד המשך שלטונו של השאה.

יחד עם זאת, המשפחה התנגדה לחלקה השני של המהפכה האיראנית אשר כונה "המהפכה האסלאמית" ובו עלה לשלטון האייתולה רוחאללה ח'ומייני, שלב במהפכה שהפך את איראן לתיאוקרטיה אסלאמית פונדמנטליסטית.

לאחר המהפכה האסלאמית באיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

השינויים בחוקה האיראנית לאחר המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המהפכה ועלייתו לשלטון של ח'ומייני, השתנתה באופן קיצוני הגדרתה של איראן כמדינה. ממדינה אוטוקרטית, פרו-מערבית ומונארכית תחת שלטונו של השאה, לרפובליקה אסלאמית-תיאוקרטית בהנהגתו של האייתולה ח'ומייני. עקב כך, השתנתה גם החוקה באיראן וחוקי השריעה הפכו לדין העליון במדינה.‏[2]

בעקבות השינויים במדינה, השתנו גם חייה של המשפחה. בתחילה, דודה של סטראפי שהיה קומוניסט, הוצא להורג וכונה על ידי השלטונות "מרגל רוסי". סטראפי שהייתה קשורה רבות לדוד חשה כעס רב כלפי השלטון והחלה לגבש עמדה תקיפה נגד הממשל החדש. גם מספר מחברי המשפחה, תומכי מחנה השמאל שהשתתפו במהפכה, נכלאו באשמת "בגידה".

מעמד האישה לאחר המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המהפכה, עם עלייתו של ח'ומייני לשלטון, השתנה משמעותית מעמד האישה באיראן. מעמדה של האישה באיראן ירד משמעותית בהשוואה לתקופת השאה; ח'ומייני ביטל את כל תיקוני השאה בחוקה האיראנית שנגעו למעמד האישה, וקבע חוקים חדשים כשהוא מסתמך על פרשנותו שלו עצמו לקוראן ומקורות דתיים נוספים.

  • לבוש - אחד השינויים הבולטים שביצע ח'ומייני בחוקה האיראנית, היה שינוי קוד הלבוש של הנשים באיראן. הנשים, שבתקופת השאה נהנו מחופש מוחלט בבחירת מלבושיהן, נאלצו לאחר המהפכה להתלבש בצורה צנועה יותר ולפי כללי האסלאם. בתחילה, החל ח'ומייני לחייב את חובת עטיית רעלה על עובדות המגזר הציבורי באיראן, אך מאוחר יותר גם על שאר נשות המדינה. עם זאת, לא הוחלה חובה על כיסוי הפנים, והנשים יכלו לבחור את סוג כיסויי הראש שלהן.‏[3]
  • נישואים - הגיל המינימלי לנישואי האישה על-פי הקוראן, הוא תשע. בתקופת השאה, הועלה הגיל המינימלי לגיל שש עשרה. ח'ומייני ביטל את תיקונו של השאה, והשיב את הגיל לתשע, ככתוב בקוראן. כמו כן, הקוראן מתיר את הנישואין, רק כאשר שני בני הזוג מסכימים וכך היה מקובל בתקופת השאה. האייתולה ח'ומייני קבע שהזכות לאשר את הנישואים, נתונה בידי האב ולא בתו, היות שאם האב חושב שהסכמת בתו תינתן כאשר היא תתבגר, מותר לו להשיאה, ונישואים אלו יהיו תקפים וחוקיים.‏[3]
  • גירושין - לאחר עלייתו של ח'ומייני לשלטון, עוגנה בחוק אפשרותו של הגבר לגרש את אשתו בכל עת, להינשא בשנית, ואף לחזור בו מהחלטת הגירושים, כל עוד לא החזירה האישה את מלוא סכום המוהר. על האישה המגורשת לחכות בבית בעלה כשלושה חודשים לאחר גירושיה, כדי לוודא שאין היא הרה. לאחר גירושיה אין היא יכולה לשמש כאפוטרופוס לילדיה. כמו כן, ח'ומייני ביטל את האפשרות של האישה לבקש גט בעקבות נישואים פוליגמיים של בעלה, חוק אשר קבע השאה למניעת הפוליגמיה באיראן.‏[3]
  • משפט - בתקופת שלטונו, העניק השאה לנשים זכות בחירה. ב-1962 גינה ח'ומייני את השאה על המעשה ואמר, שנתינת זכות זו לנשים: "מפריע למנוחת הנפש של מנהיגים דתיים ומוסלמים אחרים... ועומד בניגוד לדת הרשמית הקדושה של המדינה". עם זאת, לאחר עלייתו לשלטון לא ביטל זכות זו. ח'ומייני קבע בחוקה האיראנית שרצח גבר נחשב לפשע ממדרגה ראשונה, ואילו רצח אישה אינו נחשב לפשע חמור. ח'ומייני נתן לגיטמציה לרצח נשים על חילול כבוד המשפחה ואמר ברבים שמותר לרצוח אישה שנאפה בבעלה, גם אם היו עדים למעשה, וגם אם לא.‏[3]
  • עבודה - ח'ומייני החליט לפטר את כל הנשים אשר עבדו בתפקידים "גבריים", לדעתו. דוגמה לכך היא הפיטור ההמוני של עובדות בתי המשפט באיראן. כמו כן, ראה ח'ומייני כ"תפקידן העליון" של הנשים גידול ילדים, וקבע שנשים רשאיות לעבוד בחצי משרה בלבד. בעלי מעונות יום הואשמו שהם "מטרפים את המשפחה", וחלק ממוסדות אלו נסגרו. נקבע גם איסור על העסקת אישה הרה או מניקה.‏[3]

חוקיו החדשים של ח'ומייני, הפכו את האישה, למעשה, לרכושו של הגבר ואף הותר לו לנהוג בה באלימות.‏[3]

בני משפחת סטראפי הליברלית והפמיניסטית, זעמו על החוקים החדשים והכפייה הדתית במדינה, שהפכו את האזרח האיראני למשועבד לאסלאם. אמה של סטראפי יצאה להפגין עם קבוצה פמיניסטית נגד החוקים החדשים וההגבלות על הנשים, שקבע השלטון החדש. בהפגנה זו צולמה האם לעיתון. בעקבות צילום זה ופחד מהתנכלויות ומתגובות השלטון והמשטרה החשאית, בחרה האם להסוות את זהותה: היא צבעה את שיערה ולא יצאה מהבית ללא משקפי שמש.

שינוי יחס השלטון כלפי המערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המהפכה, השתנה יחס השלטון האיראני כלפי המערב. באיראן שרר כעס רב על מדינות המערב בכלל, ועל ארצות הברית בפרט. ארצות הברית, שהמשיכה לתמוך בשאה לאחר המהפכה ואיפשרה לו להיכנס לתחומה לצורך טיפולים רפואיים במחלת הסרטן, הואשמה בפעילות אנטי מהפכנית.

בשנת 1980, שנה לאחר המהפכה האסלאמית, הוקצנו החוקים עוד יותר והמשטר החליט לאסור בחוק כל אזכור למערב. כל בתי הספר דו-הלשוניים באיראן נסגרו, היות שהממשל ראה בהם סמל לקפיטליזם העולמי ול"מערב המעוות". כמו כן, נאסר על לימודים מעורבים ובתי הספר קיבלו הוראה לבצע הפרדה מגדרית בכל הכיתות. סטראפי, שעד כה למדה בבית ספר דו-לשוני מעורב, נאלצה לעבור לבית-ספר חדש לבנות בו הלימודים בשפה הפרסית בלבד. סטראפי התקשתה להשתלב בבית הספר החדש, היא הכתה את מנהלת בית הספר והעליבה את המורה לדת.‏[4]

בנוסף לכך, נאסר על מכירה והפצה של סרטים ומוזיקה מערביים. בתי עסק אשר המשיכו במכירה נסגרו ובעליהם נאסרו, אם כי רבים החליטו לרדת למחתרת ולהמשיך במכירה בחשאי. בסרט "פרספוליס" הדמות אכן קונה קלטת של איירון מיידן, בידיעה שהיא, כביכול, עוברת על החוק.

בנוסף לכך, הוקצנו חוקי הלבוש עוד יותר. על הנשים חל איסור ללבוש בגדים מערביים, והאיסור להיראות ברבים ללא רעלה, אשר הוחל רק על עובדות המגזר הציבורי, הוחל עתה על כל נשות איראן. כמו כן, נאסר על תלמידות בתי הספר להופיע ללימודים בשיער גלוי. נשים שלא עטו רעלה או את הצ'אדור המסורתי (בגד דמוי עבאיה הנפוץ באיראן) נאסרו על ידי המשטרה החשאית שהייתה אחראית לפיקוח על הצניעות ושמירה על חוקי השריעה. גם סטראפי, אז בת עשר בלבד, נצטוותה לעטות רעלה. בספרה "פרספוליס" מותחת סטראפי ביקורת קשה על החוקים החדשים וקוראת להם בלעג "מהפכת תרבות".‏[5]

מלחמת איראן-עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת איראן-עיראק

ב-22 בספטמבר 1980 פרצה מלחמה בין עיראק בהנהגתו של סדאם חוסיין לאיראן בהנהגתו של האייתולה ח'ומייני. חוסיין הכריז כי סיבת ההתקפה על איראן היא סכסוך טריטוריטאלי באזור נהר שאט אל-ערב אשר יוצר גבול טבעי בין שתי המדינות. מלחמת זו נמשכה כשמונה שנים ועלתה לשני הצדדים באבדות רבות הן ברכוש ובנפש; כמיליון הרוגים משני הצדדים, ומספר פצועים אף גבוה מכך. סוריה ולוב תמכו באיראן, אך את מרבית נשקה קיבלה מצפון קוריאה וסין. עיראק נהנתה מסיוע של מדינות מערביות וערביות, וספקית הנשק הראשית שלה הייתה ברית המועצות.

בתחילה נחלה ההתקפה העיראקית הצלחה, ולקראת סוף שנת 1980 כבשה עיראק מספר שטחים במערב איראן, ביניהם את עיר הנמל ח'וראמשהר. אולם, הצבא האירני התאושש ויצא למתקפת-נגד מאסיבית, ובתחילת 1982 הדפו הכוחות האיראניים את צבא עיראק מכל השטח האיראני הכבוש ואף כבשו שטחים בצדו העיראקי של השאט אל-ערב. אחת הסיבות העיקריות להצלחה האיראנית לכך הייתה ההתלהבות הדתית שהאיראנים הצליחו להפיח בחלק מלוחמיהם ובמיוחד בלוחמי משמרות המהפכה והמתנדבים המתאבדים של הבאסיג'.

למלחמה זו, מקדישה סטראפי ב"פרספוליס" את פרק ה"מפתח". בפרק זה היא מספרת מעט על חיי משפחתה בתקופה המלחמה ועל השהות במקלט ומתמקדת במניפולציות שהפעיל השלטון על בני המעמד הנמוך באיראן, ועידודו של האייתוללה ח'ומייני לביצוע פיגועי התאבדות. היא מתארת כיצד גויסו אלפי נערים לצבא ונשלחו לחזית, להתפוצץ בשדות מוקשים. למגויסים שהאמינו שהם הולכים למות מות קדושים ולהפוך לשהידים, הובטחו חיים טובים יותר וחולקו להם מפתחות מצופים בצבע זהב ש"יפתחו" בעבורם את שערי גן העדן.‏[6][7]

גלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן עצמי של סטראפי

סטראפי התקשתה להסתגל לחיים שאחרי המהפכה האסלאמית. בעקבות המצב הקשה במדינה לאחר המהפכה במהלך מלחמת איראן-עיראק, החליטו הוריה ב-1983 להוציא את סטראפי בת ה-14 מאיראן, על-מנת שתשיג חיים טובים יותר במדינה דמוקרטית. היות שאז ניתן היה להשיג אישור יציאה מאיראן לאוסטריה נשלחה סטראפי על ידי הוריה לווינה, בעוד הם עצמם נשארים באיראן.

סטראפי, שלא ידעה עד אז גרמנית ואנגלית, החלה ללמוד את שתי השפות בבית ספר תיכון בווינה, וכיום היא דוברת את שתיהן, בנוסף לצרפתית ופרסית. לאחר שסיימה את לימודיה בבית-הספר התיכון בווינה, שבה סטראפי לאיראן, בשנת 1989, בהיותה בת עשרים, ללימודי תואר ראשון. היא בחרה ללמוד תקשורת באוניברסיטת טהראן. בעת לימודיה, הכירה גבר מקומי שלמד באותו המוסד אמנות, הם נישאו אך התגרשו זמן מה לאחר מכן.

בשנת 1994 עברה סטראפי להתגורר בשטרסבורג שבצרפת. סטראפי למדה עיצוב גרפי ב"The École supérieure des Arts décoratifs" אשר נחשב לאחד מבית-הספר לאומנויות הטובים ביותר באירופה ונישאה בשנית, לגבר שבדי.‏[5]

בראיון‏[8] מספרת סטראפי כי החלה לצייר עוד בילדותה, אך את דרכה המקצועית החלה בצרפת, בתום לימודיה בבית-הספר לאומנויות בשטרסבורג, לאחר פגישתה עם הקומיקסאי הצרפתי דוד בושאר הידוע בקרב חובבי הקומיקס כ-David B. בתחילת דרכה אימצה סטראפי סגנון איור דומה לשלו, וסגנון זה ניכר בעיקר בספריה הראשונים.

נכון לשנת 2008 מתגוררת סטראפי בפריז עם בעלה ועוסקת בכתיבה ובאיור ספרי ילדים.

רשימת יצירותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Persepolis (2000-2003)
  • Sagesses et malices de la Perse (2001)
  • Les monstres n'aiment pas la lune (2001)
  • Ulysse au pays des fous (2001)
  • Adjar (2002)
  • Broderies (2003)
  • Poulet aux prunes (2004)
  • Le Soupir (2004)

פרספוליס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרספוליס (ספר)

סטראפי התפרסמה בזכות סדרת הרומנים הגרפיים - אוטוביוגרפיים שלה, "פרספוליס". הספר הראשון בסדרה יצא בשנת 2000 בצרפת, בהוצאת "L'Association" הצרפתית. בספר, גוללה הסופרת את חייה באיראן שלאחר המהפכה, על רקע מלחמת איראן-עיראק. הספר, זכה להצלחה רבה, הן באירופה והן בארצות הברית, ותורגם לשלוש-עשרה שפות‏[6], ביניהן אנגלית, ספרדית, פורטוגזית, גרמנית, יוונית ועברית.

בישראל, נכון לשנת 2009, יצאו שני ספרים. בראשון שבהם, אוחדו שני כרכים והוא תורגם על ידי ראובן מירן ונערך על ידי שרי גוטמן, יצא לאור בהוצאת אחוזת בית זכה להצלחה רבה בקרב קהל הקוראים ולשבחים רבים ממבקרי ספרות מקומיים. בעקבות בקשתה של גוטמן, כתבה סטראפי הקדשה אישית לקוראי המהדורה העברית. היא הביעה רצון לבקר בארץ, אך הסבירה כי מטעמי ביטחון הוריה, אשר עדיין מתגוררים באיראן, היא אינה יכולה לממש זאת. הספר השני "פרספוליס 2, סיפורו של המסע הביתה", תורגם ממצרפתית בידי אביטל ענבר והוא ראה אור אף הוא בהוצאת אחוזת בית.

הספר זיכה את סטראפי בפרסים רבים, שהבולטים שבהם הם שני פרסים בפסטיבל הקומיקסים היוקרתי "הפסטיבל הבינלאומי לקומיקסים אנגולם", המתקיים מדי שנה בעיר אנגולם שבצרפת. כמו כן, נבחר הספר בשנת 2003 כ"ספר הקומיקס הטוב של השנה" על ידי טיים מגזין וכ-"הספר הראוי לציון של השנה" על ידי הניו יורק טיימס.

הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרספוליס (סרט)

בשנת 2007 יצא הסרט "פרספוליס", המבוסס על סדרת הרומנים הגרפיים של סטראפי. הסרט, אשר הוקרן לראשונה בצרפת ב-23 במאי 2007, בוים על ידי וינסנט פארונו וסטראפי עצמה, ובתפקידי דיבוב ראשיים השתתפו שחקנים ידועי שם כקתרין דנב (בתפקיד האם) ובתה קיארה מסטרויאני (בתפקיד מרג'י), דניאל דארייה (בתפקיד הסבתא) וסימון אבקאריאן (בתפקיד האב).

הסרט זכה להצלחה והתעניינות רבה בכל רחבי העולם. הוא השתתף במספר רב של פסטיבלים וזכה בפרסים, ביניהם:

בישראל הוקרן הסרט במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים וזכה בפרס "ברוח החופש" לזכרו של וים ון ליר המוענק לסרטים העוסקים בחופש הביטוי, חופש הדת וזכויות האזרח. בעת הקרנת הסרט, היה האולם מלא וצופים אף ישבו על הרצפה בעת ההקרנה.‏[9]

ממשלת איראן אסרה על פרסום הסרט והפצתו באיראן, אם כי הוא נחשב לאחד הסרטים הפופולריים בשוק הפיראטי באיראן. כמו כן, הצליחה שגרירות איראן בתאילנד למנוע את הקרנת הסרט בפסטיבל הסרטים בבנגקוק. לאחר הקרנת הסרט בפסטיבל קאן, אמר יועץ התקשורת של נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, כי "פרספוליס" והפניית אור הזרקורים אליו בקאן עולים בקנה אחד עם האיסלאמופוביה ומציגים באופן לא מציאותי את "הישגיה המפוארים של המהפכה האסלאמית".

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פרספוליס" (ספר)[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • פרס לספר הביכורים הטוב ביותר - פסטיבל אנגולם הבינלאומי לקומיקסים (2001)
  • פרס ליוצר הקומיקס הטוב ביותר - פסטיבל אנגולם הבינלאומי לקומיקסים (2002)
  • ספר הקומיקס הטוב של השנה - טיים מגזין (2003)
  • הספר הראוי לציון של השנה - ניו יורק טיימס (2003)
  • "פרס השלום" - פרס על-שם פרננדו בואסה בלאנקו (2003)
  • "פרס אלכס" של התאחדות הספריות האמריקנית
"עוף בשזיפים" (Poulet aux prunes)[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • פרס לספר הקומיקס הטוב ביותר - פסטיבל אנגולם הבינלאומי לקומיקסים (2005)
"פרספוליס" (סרט)[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • פרס חביב השופטים בפסטיבל קאן (2007)
  • פרס הגרנד פרי בפסטיבל הסרטים בלונדון (2007)
  • "ברוח החופש" - פרס הסרט העלילתי בפסטיבל הקולנוע ירושלים (2007)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]