מרדכי וייסר

מרדכי וייסר
	מרדכי וייסר
לידה	1876; באלטה, האימפריה הרוסית
פטירה	1918 (בגיל 42 בערך); טבריה, האימפריה העות'מאנית
ידוע בשל	מראשוני אחוזת בית, ממייסדי ראינוע עדן

מרדכי וייסר (1876 – 1918) היה מראשוני אחוזת בית, ממייסדי ראינוע עדן, בית הראינוע הראשון של תל אביב.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרדכי וייסר נולד בעיירה באלטה שבאימפריה הרוסית (בתחומי אוקראינה של ימינו), בשנת 1905 עלה לארץ ישראל עם רעייתו חנה ושלושת ילדיהם הקטנים.

מרדכי וחנה ויסר היו אנשי העלייה השנייה, הם נמנו על מייסדיה של העיר העברית הראשונה תל אביב, ועל חלוציו ובוניו של היישוב העברי התחדש בארץ-ישראל.

ויסר היה יזם פרטי, שהחליט לסכן את רכושו האישי כדי לקדם את מפעליו הכלכליים.

הוא פעל על-פי חושיו העסקיים, ולא התבסס על ידע קודם או לימודים ממוסדים בתחומי החרושת, הבריאות ותרבות הפנאי. ויסר נענה לרעיונות עסקיים יוצאי דופן שהציגו בפניו אחרים, בחן אותם בחינה לא ארוכה במיוחד, והתמסר להם. בשלוש עשרה השנים שבין 1905 ל-1918 לא שקע באפרוריות החיים, ניצל הזדמנויות שניקרו בדרכו, ושאף להרחבת עיסוקיו בתחומי עשייה שונים, שהיו לחלק מהתפתחותו של היישוב העברי המתחדש בארץ-ישראל. חנה רעייתו הייתה לצדו בכל מעגלי עשייתו.

במשך שלוש עשרה שנות חייו ופעילותו בארץ-ישראל נטלו מרדכי וחנה ויסר, חלק פעיל בחמש יוזמות שונות:

הקמת בית-חרושת לייצור חביות עץ ליקבים יחד עם מתתיהו וינוקור.
חברות ב'אגודת בוני בתים אחוזת-בית', וייסוד תל אביב.
הקמת החברה 'חברה חדשה', שרכשה קרקעות במרחב תל אביב.
שותפות עסקית בהשקעה הגדולה בראינוע 'עדן'.
שותפות בחברה שמטרתה הייתה לקבל את הזיכיון על 'חמי-טבריה'.

ויסר שילב בפעילותו ובעשייתו את המניע האידאולוגי-ציוני לצד שיקולים כלכליים- מסחריים, ולנגד עיניו לא עמדה רק השגתו של רווח מרבי. נראה שהוא מייצג דמות שיצר ד"ר ארתור רופין: "קפיטליסט - לאומי".

ייחודו של ויסר, בהיותו שותף ליזמויות בתחומים מגוונים ורחוקים זה מזה: תעשייה, בניית שכונת מגורים מודרנית, רכישת מגרשים וגאולת קרקע, תרבות פנאי ומרפא.

ויסר נטל חלק בגאולת קרקע עירונית ובייסודה של תל אביב, מעשים שמציינים את שיא פעילותה של היזמה הפרטית בשטח העירוני בימי 'העלייה השנייה'.

וייסר בנה את ביתו ברחוב ליליינבלום 15, וכעבור שנה מכרוֹ, ובנה בית אחר סמוך לו. בביתו התגורר ז' הופיין, מנהל בנק אפ"ק. בבית זה התאכסנה המשטרה העירונית ובית משפט השלום.

ב-1911 ייסד יחד עם יעקב שרתוק, עקיבא אריה ויס ובצלאל יפה, את חברת "חברה חדשה" אשר רכשה קרקעות מערבים ומכרה אותן ליהודים. על קרקעות "חברה חדשה" הוקם רחוב אלנבי.

ב-1912 הציע משה אברבנאל, להקים בתל אביב הקטנה בית סינמטוגרף (ראינוע). הייתה לכך התנגדות בוועד תל אביב, אך וייסר היה בין המעטים שתמכו ברעיון. הוא נכנס לשותפות עם אברבנאל, ויחד בנו את ראינוע "עדן". את השם "עדן" נתן הסופר ש. בן-ציון (אביו של נחום גוטמן), שהיה חברו הטוב של וייסר. ב-1913 קיבלו מוועד תל אביב זיכיון בלעדי ,להפעילו למשך 13 שנים. הראינוע נחנך בסרט 'ימי פומפיאה האחרונים'.

ב-1917, בזמן גירוש תל אביב על ידי העות'מאנים, גלו וייסר ומשפחתו לטבריה.

וייסר היה הכח המניע בהכנות שנעשו לקליטתם של המגורשים בטבריה. יחד עם מספר צעירים מקומיים הוא פנה לחכם באשי הרב חיים יששכר אבולעפיה ורתם אותו למבצע שנועד לאתר דירות ולאסוף כסף ומזון עבור המגורשים.^[1] הוא גם יזם את העסקת המגורשים, וחתם חוזה לאספקת מזון לצבא הגרמני, ששהה בעפולה ובסמח'.

בעת שהותו בטבריה, החל מרדכי לנהל משא ומתן לרכישת מרחצאות טבריה. לצורך השלמת העסקה נסע מרדכי לזכרון יעקב על מנת להיפגש עם מאיר דיזנגוף, ולהציע לו שותפות בעסקה. בעת נסיעתו חלה, ככל הנראה בשחפת, חזר לטבריה, ונפטר שם בחודש אלול תרע"ח (1918) והוא בשנתו הארבעים ושתיים.

מרדכי הותיר אלמנה וחמישה יתומים (משה, ביתיה, שושנה, ציונה ונעמי).

עם חזרת המשפחות לתל אביב המשיכה חנה, אלמנתו של וייסר, ובנה משה, את השותפות עם אברבנאל. חנה רצתה למכור את חלקה למשקיע זר, אך אברבנאל, שלא רצה את השותף החדש, תמך בה כלכלית, והצליח לשכנעה להישאר. השותפות ביניהם נמשכה שנים רבות.

בנוסף, השניים חברו יחד לשותפות נוספת: חכירת קזינו גלי אביב, מבנה מיוחד שעמד על כלונסאות בחוף הים מעל המים שהוקם על ידי קרזנובסקי.

הקולנוע סגר שעריו בשנת 1974, כאשר בשנים האחרונות לפעילותו הוקרונו בו סרטים הודים כמו "הנודד", ו"סנגם". עם סגירתו הפך לארכיב של בנק לאומי, ולאחר מכן ננטש.

משה, בנו של מרדכי, נכנס לנעלי אביו בעודו נער כבן 17, המשיך במפעליו הרבים של אביו. הוא הפך לשותפו של משה אברבנאל, ותמך בפיתוחו של הראינוע, ובהגדלת הפעילות התרבותית בו. כמו כן תמך בבניית בקזינו 'עדן הקיץ', ועסק בבניית בתי מגורים בתל אביב. כל אלו בתנאי אי-ודאות, בימים של משברים ממושכים כבימי המרד הערבי הגדול, שנות מלחמת העולם השנייה וערב מלחמת העצמאות. בנוסף הוא ארגן את קבלת הפנים לגנרל אלנבי.

משה וייסר השכיל לשמר את הישגיו ונכסיו של אביו, ותרם תרומה רבת משקל לעיר העברית הראשונה. הייתה זו תרומה 'שקטה', חסרת פרסום ויחסי ציבור, ורחוקה מאור הזרקורים, דבר שתאם את דמותו הענווה.

47 שנים לאחר מות בעלה הובאה חנה ויסר לקבורה בבית העלמין היהודי העתיק בטבריה, בחשון תשכ"ו (1965), על-פי בקשתה.

על מצבותיהם של חנה ומרדכי ויסר הונחו לוחות זיכרון המציינים את היותם ממייסדי העיר תל אביב.