מרד אפריל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת ההתקוממות - השטחים שבכתום הכהה מציינים אזורים בהם התקוממות אירעה. הקו הכתום המקוטע מציין את גבולות מחוזות המהפכה

מרד אפריל (בולגרית: Априлско въстание אפרילסקו ואסטניה), היה מרד שהתחולל מאפריל עד מאי 1876, ברחבי האימפריה העות'מאנית על ידי בולגרים שהוביל באופן ישיר להתייסדותה מחדש של בולגריה. ניסיון מיגור המרד על ידי הצבא הטורקי והבאשי באזוק באופן ברוטלי גרמו לגינויים מקיר לקיר ברחבי אירופה וארצות הברית.

ההתקוממות שאירעה באזורים שהיו מאוכלסים בתושבים בולגריים, הייתה קשורה באופן הדוק להקמת הכנסייה הבולגרית בשנת 1870. מרד אפריל היווה למעשה חלק מתוך התחייה הלאומית הבולגרית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

באירופה של המאה ה-18 היו מדינות רבות תחת שלטון אימפריות, כמו האימפריה העות'מאנית, שלמעשה היו מורכבות מלאומים רבים השונים זה מזה בתרבותם, שפתם וגזעם. במהלך המאה ה-19 הרעיון של מדינת לאום הלך וקיבל תאוצה בכל רחבי אירופה.

בנוסף, האימפריה העות'מאנית הייתה באותה תקופה נחשלת לעומת שאר חלקי אירופה בכל תחומי החיים: טכנולוגיה, מדע ותעשייה. כמו כן נטל המס על בלתי-מוסלמים היה באופן יחסי גבוה במיוחד לעומת שאר עמי אירופה. כך שלמעשה הלחץ על העמים הסלאביים ברחבי האימפריה היה גבוה מאוד. שנה קודם לכן, החל מרד הרצגובינה, אף הוא מסיבות דומות.

הכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל מורדים משנת 1876. הכיתוב אומר "חירות או מות"

בנובמבר 1875, חברי ועדת המהפכה הבולגרית המרכזית נפגשו בעיר הרומנית ג'יורג'יו והגיעו להסכמה כי המצב הפוליטי בשל למהפכה כוללת. התאריך שנקבע היה אפריל או מאי 1876, והמדינה חולקה לחמשה מחוזות מהפכניים: וראצה, וליקו טרנובו, סליבן, פלובדיב וסופיה. המורדים אספו ציוד ונשק כבר במשך תקופה ארוכה, ואף גילפו לעצמם נשק מעץ דובדבן. עם הזמן מרכז המרד בפלובדיב עבר לפנגיורישטה, והמרכז בסופיה חוזק משמעותית.

לאחר פגישה שהתקיימה ב-2 במאי (לפי לוח השנה יוליאנית, לפי הלוח שנה גרגוריאני היה זה ב-20 באפריל, ומכאן שם המהפכה) בין ראשי המטה, פגישה שהגיעה לידיעת השלטונות העות'מאניים, ניסו השלטונות לעצור את אחד ממנהיגי המרד בקופריבשטיצה, טודור קבלשקוב.

התקוממות ודיכוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתגובה, סדרה של התקפות כנגד כוחות המשטרה העות'מאנית וסמלי שלטון אחרים החלו ברחבי סרדנה גורה ורודופי. גם בחלקים אחרים של המדינה החלה התקוממות, אם כי בקנה מידה קטן יותר.

לפי כל ההערכות, הפגיעה באוכלוסייה המוסלמית הבלתי-לוחמת הייתה שולית. אפילו לפי טענת הממשל העות'מאני לא נהרגו יותר מ-500 מוסלמים, ורק מעטים מתוכם בלתי לוחמים. לפי הערכות אחרות, יותר אמינות, המספרים אף נמוכים יותר.

כתגובה כוחות צבא טורקיים, כולל כוחות של באשי באזוק פתחו במתקפת נגד על כפרים בולגריים ב-25 באפריל, ועד אמצע מאי ההתקוממות דוכאה לחלוטין. הניצוץ האחרון של המרד היה נאומו של חריסטו בוטיוב שקרא למרד במהלך חודש מאי.

בן התקופה, הדיפלומט והחוקר האמריקאי יוג'ין סקיילר, דיוח כי במהלך דיכוי המרד נחרבו חמישים ושמונה כפרים, ולמעלה מחמישים אלף מורדים נהרגו. אך היסטוריונים מודרניים טוענים כי דיווח זה מבוסס על שמועות ולא על מראה עיניים. היסטוריונים בולגריים מעריכים את מספר ההרוגים בטבח בכ-30,000 איש.

תגובות למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הגעת השמועות על דיכוי המרד אל סטודנטים באיסטנבול, וכתיבת מכתבים בעיתונות הבריטית, הבטיח ראש הממשלה בנימין ד'יזראלי לחקור את הנושא.

ביולי, שלחה השגרירות הבריטית באיסטנבול נציג מטעמה, וולטר ברינג, אל בולגריה כדי לחקור את אשר אירע. מכיוון שברינג לא דיבר בולגרית, אך דיבר טורקית, חששו נציגי הבולגרים כי דיווחו יהיה מוטה לצד העות'מאני, ולא יציג את התמונה השלימה. לכן יזמו הבולגרים משלחת שנייה, עם נציגות אמריקאית (אויגן שוילר), כתב מלחמות אמריקאי נודע (ג'נואריס מק'גאגן), כתב גרמני ואציל רוסי - הנסיך אלקסיי צ'רטלב.

שני המשלחות הסכימו כי טבח נעשה, אך חלקו במספר ההרוגים. בעוד שהמשלחת הבולגרית דיווחה על 58,000 הרוגים הרי שהנציג הבריטי דיבר על כ-12,000 הרוגים.

הדיווחים המפורטים של הכתבים משדה הקרב, המתארים ערימות של גופות הנערמות בלתי קבורות, שינו את דעת הקהל לטובת הבולגרים. ראש האופוזיציה באנגליה, ויליאם גלאדסטון, כתב חוברת על "הזוועה הבולגרית", וקרא לבריטניה להפסיק את תמיכתה באימפריה העות'מאנית. מלומדים אירופאים אחרים, כמו צ'ארלס דרווין, אוסקר ויילד, ויקטור הוגו וג'וזפה גריבלדי הביעו את מחאתם כנגד העות'מאנים.

כאשר פרצה המלחמה עם רוסיה והעות'מאנים ביקשו את עזרתה של בריטניה, סירבה בריטניה לסייע. הסיבה לכך, כפי שטענו הבריטים באותה עת, הן הזוועות שחוללו העות'מאנים בבולגריה שנה קודם לכן.