מרד גאלוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: פרשנות חופשית של ההתרחשויות, שהמקורות לגביהם דלים, ניסוחים מגמתיים ולא אנציקלופדיים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מרד גאלוס
מלחמה: מרידות יהודה ברומא
תאריך התחלה: יוני 351
תאריך סיום: 352
מלחמה לפני: מרד בר כוכבא
מקום: ארץ ישראל
תוצאה: ניצחון רומי מכריע
שינויים בטריטוריות: רומי החזירה לעצמה שליטה מלאה בפרובינקיה סוריה פלשתינה
הצדדים הלוחמים
מפקדים

מרד גאלוס היה מרד של היהודים בשנת 351 נגד קונסטנטיוס גאלוס ששלט על מזרח האימפריה הרומית. ההיסטוריה של עם ישראל רצופה גלי מרידות - עם המרכזיות שבהן נמנים המרד הגדול, מרד התפוצות, מרד בר כוכבא והמרד נגד גאלוס.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורמים מדיניים למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 במאי שנת 337 מת הקיסר הרומי הנוצרי קונסטנטינוס וממלכתו הגדולה התפצלה בין שלושת בניו. הבכור, קונסטנטיוס השני, קיבל לידיו את השליטה על מזרח האימפריה, ובין היתר על הפרובינקיה פלשתינה לשעבר. 13 שנה אחר-כך, לאחר מלחמות אחים ומרידות במערב האימפריה, נותר קונסטנטיוס לבדו כמושל כל האימפריה. שנה אחר כך, ב-351, קירב אליו קונסטנטיוס את בן-דודו, גאלוס, כדי להקל מעליו את עומס השלטון, ומסר בידו את השליטה על מזרח האימפריה הרומית.

קונסטנטיוס, בשונה מאביו קונסטנטינוס, החמיר את החקיקה הקיסרית כנגד היהודים, כגון חקיקת האספה באלווירה של שנת 339, שנועדה ליצור חציצה בין יהודים לנוצרים ולצמצם את הפריבילגיות שניתנו ליהודים עד אז. בשנת 353 נאסר על הנוצרים להתגייר.

יוזמי המרד בארץ תלו תקוות בהחרפת המתיחות ההיסטורית, בין הרומאים לפרסים. שאחפור השני, מלך פרס, החל להתעמת עם הרומאים כבר משנת 336. שאיפתו הייתה להשתלט מחדש על צפון מסופוטמיה, שנכבשה על ידי הרומאים כארבעים שנה קודם לכן. שאחפור ניהל, זה בפעם השלישית, מלחמת מצור כדי לפרוץ את חומות העיר נציבין (ניסיביס) בשנת 350. מהלכים אלה הפיחו תקוות בקרב מי שרצה לנהל מרד מוצלח ברומאים, תוך שהוא מנצל את ההסתבכות הרומית במזרח.

אחיו של קונסטנטיוס, קונסטאנס, נחשף למהלך מרדני מסוכן בגליה, שמאחוריו עמד שר צבא מהולל, ובאותה שנה ממש (350), ובהפרש של חודש וחצי ניהל מפקד צבא אחר באיליריה מרד נגד הרומאים. קונסטאנס נהרג בקרבות וקונסטנטיוס נכשל בעימותים הצבאיים נגד המורד הראשון.

בשל המתחים שהתעוררו בין גאלוס לבין בעלי תפקידים רומיים במזרח האימפריה, הודח לבסוף גאלוס ואת מקומו תפש המצביא אורסיקינוס.

ציפיות משיחיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו נפוצו ציפיות משיחיות בקרב יהודי ארץ ישראל. ציפיות משיחיות היו מאז ומעולם, ולפחות בתקופת בית שני תשתית רעיונית-רוחנית להתפרצות מרידות, ולא לחינם נאבקו חכמי הסנהדרין, והנשיאות בראשה, נגד גירוי הציפיות המשיחיות לאחר החורבן. עם זאת בימי משבר וסער התקשו החכמים לבלום נטיות קנאיות ומשיחיות, וחלק מהמנהיגות אף הצטרפה לגל המשיחי האנטי-רומי.

במאה הרביעית מגדירים את רומא כ"זו המלכות הרשעה שמסיתה את העולם ומטעה אותו בכזביה" (שיר השירים רבה ב, יא), ו"בשעה שנכנס עשו (כינוי לרומא) נכנסה גיהנום עמו" (בראשית רבה טז, ב). ועל כן, הצהיר רבי פנחס בן חמא: "כשם שפתח העולם בד' מלכויות, חתם בד' מלכויות ... בבל, מדי, יוון ואדום" (קהלת רבה ה, טו) ורבי אליעזר בר אבינא דרש: "אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו, צפה לרגליו של משיח" (בראשית רבה מב, ד).

מול התעוררות משיחית זו הזהירו חכמי סנהדרין והתריעו נגד חומרתן והסכנה הגלומה בהן. היו אף שהזכירו מרידות קודמות שנכשלו בשל עודף קנאות ומשיחיות קיצונית, בבחינת חישובי קץ גאולתיים, מה שמכונה בשם "דחיקת הקץ".

מרד גאלוס מתפרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגורמים המיידיים למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרד פרץ בקיץ 351, בשעה שנפוצו שמועות על מפלת הקיסר קונסטנטיוס מול המורד/הקיסר בגאליה. שמועות אלו, שנפוצו ברחבי האימפריה וקיבלו ממדים מנופחים של סף קץ השלטון הרומי, היוו תשתית אמוציונלית להתפרצות המרידה. כאמור, בדומה לשאר המרידות היהודיות נגד הרומאים, לא תמכו במרד, ובוודאי שלא יזמוהו, אירגנוהו וביצעוהו, לא הנשיאות ולא חכמי הסנהדרין.

בראש המרידה עמד פאטריקיוס. פטריקיוס היה קנאי, שלא הצליח לסחוף אחריו קבוצות גדולות של אוכלוסייה. רובו המכריע של העם גילה עמדה מתונה, פרגמטית ומתפשרת עם השלטון ועם המצב הכללי ששרר במזרח התיכון.

מוקד המרידה ונפיצותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרד פרץ בחודש יוני שנת 351, בעיר ציפורי, אחת משתי בירות הגליל העתיקות. באישון לילה תקפו המורדים במפתיע את הכוח הרומי שחנה בעיר, השתלטו על כלי הנשק שמצאו ונפוצו על פני אזורים נרחבים בגליל, ובעיקר בטבריה, מקום שם היה קיבוץ יהודי גדול יחסית. מוקדי מרד נוספים התגלו בלוד, אף שם התפרסמה קהילה יהודית גדולה ששמרה על קשרים עם המרכזים בגליל. המשולש טבריה-ציפורי-לוד שימש מרכז תעשייתי למלאכת האריגה.

שאיפת המורדים להשתלט על ירושלים הייתה ברורה, בעיקר מן הטעם הקנאי והמשיחי. ההצלחות הראשונות שהאירו פנים לצבא המורדים מחד והכוח הצבאי הדל שחנה בירושלים בסדר גודל של גדוד פרשים אחד שלא היווה בעיה מיוחדת למורדים מאידך סימלו את אופציית הניצחון הצפוי. המורדים פרצו לירושלים, הניסו ללא קושי את הכוח הרומי, ולמעט התושבים הנוצרים, עליהם חסו כדי לא לעורר את זעם הקיסר הנוצרי, פגעו המורדים באכזריות בשאר התושבים, פגנים ושומרונים.

דיכוי המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתחלה, הצליחו המורדים להתגבר על חיל המצב הדל שהציבו הרומאים בארץ. עד מהרה הוזעקו תגבורות והכוחות הרומיים התקדמו לאורך קו החוף מאנטיוכיה דרומה לעכו ומשם, ממש כמו צעדי הדיכוי של אספסיאנוס בימי המרד הגדול, פרצו הרומאים אל עומק הגליל והכניעו את המורדים. הד לאירועים קשים אלה מופיע במדרש (פסיקתא רבתי ח, כט) : "קול צעקה משער הדגים, זו עכו ... ויללה מן המשנה – זו לוד ... ושבר גדול מן הגבעות – זו ציפורי ... הילילו יושבי המכתש – זו טבריה". המדרש מאשר איפוא את ריכוז שלושת מוקדי המרד ואיזכורה של עכו מורה על אתר קרבות כלשהו, ואולי אף המרכזי, המכריע, הסמוך לעיר נמל זו בו התכתשו הרומאים עם המורדים.

ממצאים ארכאולוגיים מלמדים כי ציפורי נפגעה קשות וחלקים ממנה נשרפו[דרוש מקור] וכך, אם כי בממדים זעירים הרבה יותר, ניתן לומר על טבריה ולוד[דרוש מקור]. ממצאים מראים כי אף בית שערים חרבה באותו זמן, מה שמלמד אולי שאף בה התארגן מרכז מרידה. בכל מקרה הפגיעה במרכזים אלה לא הייתה כה קשה, ויישובים כמו ציפורי וטבריה השתקמו עם הזמן ושבו לתפקד כמעט כמו בתקופה שלפני המרד.

המשטר הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגובה הרומית לאחר דיכויו של מרד הייתה שבלונית ונקודתית: הטלת משטר צבאי על מרכזי המרד, פגיעה בזכויות הפוליטיות, הכלכליות והמשפטיות של התושבים ומרדף אחר גורמים שהיו מעורבים ביוזמת המרד ובתמיכה בו. האחראי לניהול המדיניות הרומית היה המצביא אורסיקינוס, שלוחו של הקיסר קונסטנטיוס. הפעילות הרומית לאיתור גורמים עוינים להם מוצאת את ביטויה בתלמוד הירושלמי (יבמות פט"ו טז ע"ג) מפי רבי חייא בר אבא: "בימי אורסיקינוס המלך נתבעו אנשי ציפורי, נתנו רטיה על אפם ולא הכירום, ולבסוף נאמרה עליהם לשון הרע ונתפשו כולם". מן הטקסט הזה נלמד על ציפורי כמוקד המרד, על החיפושים והמרדף שהתבצעו כנגד גורמי המרד, על ניסיונות המילוט וההסתתרות ועל האווירה הקשה שהתגלעה תוך כדי דיכוי המרד, כשיהודים הסגירו את בני עמם לרומאים. במקור אחר מתוודים הבורחים כי הסתתרו במערות והתמחו להבחין בין יום ללילה על שום שינויי הבוהק שחלו בנרות השמן.

אירוע חריג, שלא היה מקובל אצל הרומאים, אך ביטא את הפעולות לדיכוי המרד, נרשם בצינברי, בסמוך למוצא הירדן מהכנרת, שם העלו חיילים רומיים גווילי תורה באש.

העובדה שלא הוטלו גזירות שמד על היהודים, שלא נרדפה הנשיאות ושלא נרדפו החכמים (הללו, אגב, ומטעמים פרגמטיים ברורים, התירו ליהודים לספק אוכל לצבא הרומי ואפילו בשבת) ושמערכת היחסים בין היהודים לרומאים הותקנה לאחר זמן קצר יחסית מלמדת כי המרד, על אף ארגונו ונפיצותו, לא היה אלא אפיזודה חולפת בהיסטוריה של שני העמים, הכובש והנכבש.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורו של המרד כנגד גאלוס מפורט בכמה מקורות: ההיסטוריון הרומי סקסטוס אורליוס ויקטור בספרו "ספר הקיסרים"; אב הכנסייה היירונימוס בספרו "כרוניקון"; סוזומנוס בספרו "תולדות הכנסייה"; מקורות ארכאולוגיים וכמה מדרשים של חז"ל. המקורות הספרותיים הינם מגמתיים וחלקם משופע באגדתיות. עם זאת בסיוע הממצאים הארכאולוגיים ניתן, פחות או יותר, לשרטט את תמונת המרד בזיקה לאמת ההיסטורית.

  • מיכאל אבי יונה, בימי רומא וביזנטיון, הוצאת מוסד ביאליק
  • ‫ זאב ח. ארליך, ״מחבוא במערות בימי מרד גאלוס״', נקרות צורים 5 (1981) 67 ‬