מרד הלגיון הצ'כוסלובקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הלגיון הצ'כוסלובקי - מרד של יחידות צ'כוסלובקיות בצבא הרוסי נגד השלטון הבולשביקי במהלך 1918-1919. המרד הסתיים בפיוס ופינוי הלגיון דרך ולדיווסטוק לצ'כוסלובקיה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלגיון הצ'כוסלובקי שהורכב משבויי מלחמה אוסטרו-הונגריים ממוצא צ'כי וסלובקי החל לפעול כחלק מצבא האימפריה הרוסית במהלך שנת 1917. כבר בסתיו 1914 הוקמה יחידה על בסיס צ'כים שהתגוררו בתחומי האימפריה הרוסית עוד לפני תחילת מלחמת העולם הראשונה. החל ממרץ 1915 הצבא הרוסי החל לקלוט שבויי מלחמה ולקראת סוף 1915 הוקם גדוד חי"ר שכלל כ-2100 חיילים. לקראת סוף 1916 היחידה גדלה לחטיבה של 3,500 לוחמים בפיקוד קצין רוסי קולונל ויאצ'סלב טרוייאנוב. במקביל, בפברואר 1916 בפריז הוקם וועד לאומי בראשות תומאס מסריק ואדוארד בנש.

לאחר מהפכת פברואר, ממשלת המעבר הרוסית הכירה בוועד לאומי כנציג הצ'כים והסלובקים ברוסיה. במהלך מתקפת יוני, יחידה צ'כוסובקית הייתה בחוד החנית של המתקפה ופרצה את החזית. בעקבות ההצלחה, הסכים לאוור קורנילוב להקמת יחידות נוספות. במאי 1917 תומאס מסריק הגיע לרוסיה ונפגש עם ראשי הממשל הרוסי. באוקטובר 1917 היקף היחידות הצ'כוסלובקיות הגיע ל-39,000 לוחמים. היחידות היו ממוקמות בשטח אוקראינה המזרחית. בהיוודע למהפכת אוקטובר ראשי הלגיון הודיעו שהם ממשיכים לתמוך בממשלת המעבר הרוסית ואף השתתפו בקרבות בקייב נגד תומכי סובייט המקומיים.

בהתאם לבקשת הוועד הלאומי ממשלת צרפת הכירה בלגיון הצ'כי כחלק של צבא צרפת והוא קיבל פקודה להתכונן למעבר לצרפת.

1918[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעבר לצרפת היה ניתן לביצוע רק דרך של רוסיה שהיה תחת שליטה סובייטית. בהתאם לכך, כוחות הלגיון הפסיקו כל פעולות נגד הממשל הסובייטי ואף סירבו לעזור לאוקראינים במאבקם נגד הבולשביקים. בעקבות כך ב-16 בפברואר 1918 תומאס מסריק קיבל הודעה מהממשל הסובייטי שהוא לא מתנגד למעבר הלגיון לצרפת. בעקבות כך, מסריק סירב לבקשות של מיכאיל אלכסייב ולאוור קורנילוב לתמוך במאבקם. במקביל, קצינים רוסים בהדרגה הוחלפו בקצינים צ'כים וסלובקים.

לאחר חתימת הסכם ברסט-ליטובסק יחידות הלגיון עזבו את שטח אוקראינה שברובו עבר לשליטה גרמנית והתמקמו באזור הוולגה. כל המאמצים של ראשי הלגיון היו מתרכזים בזירוז מעבר לצרפת. הדרך הקצרה הייתה דרך נמלי ארכנגלסק ומורמנסק. אומנם היה חשש שדרך זו תהיה מסוכנת מדי עקב הקרבה לכוחות גרמנים. בסופו של דבר סוכם על העברת הלגיון לולדיווסטוק דרך הרכבת הטרנס-סיבירית ומשם לצרפת. ב-7 במרץ 1918 מסריק עזב את רוסיה תוך מתן הנחיה לא להתערב בענייניה הפנימיים.

ב-26 במרץ יוסיף סטלין חתם על הסכם עם ראשי הלגיון על הסדרת המעבר הבטוח. היה מתוכנן להעביר 63 רכבות ו-40 קרונות בכל אחד מהם. הרכבת הראשונה יצאה לדרכה ב-27 במרץ והגיעה ליעד תוך חודש. לקראת מאי 1918 יחידות הלגיון התפזרו לאורך כל הרכבת הטרנס-סיבירית שאורכה אלפי קילומטרים.

לקראת קיץ 1918 הצבא האדום והצבא הלבן היו רק בתחילת התארגנותם לכן הלגיון הצ'כוסלובקי היה כוח צבאי מאורגן יחיד בשטח. בנוסף לכך, בהתאם להסכם שגובש הם היו צריכים להעביר חלק מהנשק שברשותם לסובייטים.

הגרמנים חששו מהגעה לחזית של יחידה צ'כוסלובקית גדולה ולכן לחצו על הסובייטים לעכב את המעבר. בלחץ הגרמנים, ב-21 באפריל 1918 שר החוץ הסובייטי שלח מברק לסובייט קרסנויארסק לפעול לעצירת המעבר. כאשר לצ'כים נודע על ההנחיה הם חשבו שמדבור בכוונה סובייטית למסור אותם לידי הגרמנים כשבויי מלחמה.

במקביל להעברת צ'כים וסלובקים מזרחה לכיוון ולדיווסטוק התרחש מעבר שבויים הונגרים משבי רוסי מערבה להונגריה. בתחנת מעבר הרכבות היו צמודים זה לזה. ב-14 במאי אחד מחיילים הצ'כים נהרג על ידי ההונגרים. חבריו מצאו את הרוצח והוא הוצא להורג. המתח בקרב הצ'כוסלובקים גדל עוד יותר מבעבר. ב-16-20 במאי בצ'ליאבינסק התקיימה וועידה של נציגי הלגיון. סוכם להפסיק בהעברת הנשק, להפסיק שיתוף פעולה עם הבולשביקים ולפעול בכוח הזרוע לזירוז המעבר לולדיווסטוק. בהתאם לפקודת לאון טרוצקי ראשי הלגיון שהיו במוסקבה נעצרו. כמו כן הועבר מברק לכל מוסדות שלטון באזור הרלוונטי לפעול לפירוק הלגיון מהנשק ועצירת מעברו למזרח.

במהלך יוני 1918 כוחות הלגיון הביסו כוחות הצבא האדום במספר קרבות. מדינות ההסכמה הודיעו שרואים בלגיון חלק מכוחות שלהם ורואים בחומרה רבה כל ניסיון לעצור את המעבר למזרח.

בתמיכת כוחות הלגיון, השלטון הסובייטי בערים לאורך מסילת הברזל נפל והוקמו מסודות שלטון שתמכו בכינון מחדש של האספה המכוננת הרוסית וחבריה היו בראש מוסדות השלטון. כתוצאה מפעילות זו, השלטון הסובייטי בכל המרחב מנהר וולגה ועד לחופי האוקיינוס השקט הופסק. תוך זמן קצר שלטון שמבוסס על השתתפות נציגי מפלגות מהפכניות (בעיקר המפלגה הסוציאל-רבולוציונית) הוחלף על ידי אלכסנדר קולצ'ק שהוכרז כשליט עליון של רוסיה. צ'כים לא התערבו בהחלפת שלטון לפי המדיניות המוצהרת של אי-התערבות בענייני פנים-רוסים ובהתאם להוראות נציגי מדינות ההסכמה.

בסתיו 1918 הוקמה רפובליקה צ'כוסלובקית ומוטיבציה של חיילי הלגיון להילחם בשטח רוסיה פחתה. בנובמבר 1918 שר ההגנה של צ'כוסלובקיה הגיע לאזור הוא נתן פקודה להעביר את העמדות לכוחות של אלכסנדר קולצ'ק ולזרז מעבר מזרחה.

1919[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי הלגיון בולדיווסטוק

ב-27 בינואר מפקד הלגיון יאן סירובי הכריז על אזור מסילת הברזל כשטח בשליטת הלגיון. מעשית סדר העברת הרכבות במסילה נקבעה על ידי מפקד כוחות צרפת באזור.

במהלך נסיגת אלכסנדר קולצ'ק מזרחה, רכבות הלגיון למעשה סתמו את המסילה ולא נתנו ליחידות של הצבא הלבן לנצל אותה. ב-12 בנובמבר 1919 קולצ'ק עזב את אומסק אך לאור הקושי להתקדם במסילה הוא הגיע לקרסנויארסק רק כעבור חודש. לאור ההתקדמות האיטית של קולצ'ק וכוחותיו לאורך המסילה, שלטונו באירקוטסק נפל. הכוח הצבאי שבראשות קולצ'ק נחלש עד כדי כך שקרון האישי שלו הוצמד לרכבת של הצ'כוסלובקים וגם מטען של זהב ממשלתי הועבר לאחריות שומרי הלגיון.

ב-7 בפברואר נחתם הסכם בין הבולשביקים לבין ראשי הלגיון לפיו קולצ'ק ומטען זהב הועברו לבולשביקים וצ'כים קיבלו מעבר חופשי לולדיווסטוק. כל הצדדים עמדו על ביצוע תנאי ההסכם זה.

בדצמבר 1919 אוניות ראשונות עם חיילי הלגיון עזבו את ולדיווסטוק. בסך הכל הועברו 72,644 חיילים וקצינים ב-42 אוניות. הפינוי הסתיים במהלך שנת 1920.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]