מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית הכנסת הספרדי קהל גראנדה ברחוב נגרו וודה, בוקרשט, לאחר שנבזז ונשרף על ידי הלגיונרים והאספסוף

מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט הוא שמם של אירועי דמים שהתרחשו בבוקרשט שברומניה בימים 21 - 23 בינואר 1941.

תנועת הלגיונרים בראשותו של הוריה סימה, שהייתה שותפה לשלטון עם גנרל יון אנטונסקו, ניסתה לתפוס את השלטון ולהדיח את אנטונסקו, ותוך כדי כך נערך פוגרום אכזרי במיוחד ביהודי בוקרשט. המרד דוכא ביד קשה על ידי הצבא הרומני, ואנטונסקו היה לשליט יחיד, ללא מתחרים או מגבלות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם הראשונה, על פי חוזה טריאנון והסכם פריז, צורפו לרומניה מחוזות רבים, בעלי אוכלוסייה רומנית ברובה, שנלקחו משכנותיה (בחלקן אימפריות שהתפרקו), האימפריה האוסטרו-הונגרית, האימפריה הרוסית ובולגריה. צירוף הטריטוריות הפך את רומניה הקטנה ל"רומניה הגדולה", אבל נוסף אליו תנאי של מתן אזרחות וזכויות שוות למיעוטים. הרומנים צייתו בחירוק שיניים ותוך התמרמרות רבה בכל שכבות האוכלוסייה, ובמיוחד הייתה התמרמרות כנגד מתן זכויות ליהודים. המחוזות שצורפו לרומניה, במיוחד בסרביה ובוקובינה, כללו מספר גדול של יהודים, שהתבלטו, בניגוד ליהודי הרגאט, גם בלבושם, מנהגיהם ושפתם, שהיו שונים מהמקובל ברומניה. בהמשך, ועל רקע המשבר הכלכלי העולמי, נערך ברומניה מסע אנטישמי בהנהגת חוגי אינטליגנציה, קשת רחבה של מפלגות וחוגי כמורה, שמצא עידוד במתרחש בגרמניה הנאצית.

בתקופה שבין מלחמות העולם שגשגה יהדות רומניה, שזכתה לשוויון זכויות, והדבר היה לצנינים בעיני החוגים האנטישמיים, שתלו ביהודים את הקולר לכל חוליי החברה הרומנית. אנטישמים אלו לא הסתפקו בהאשמות בלבד, אלא פעלו באופן אקטיבי ויזמו פרעות, שבהן פגעו פיזית ביהודים וברכושם, נאבקו למען חקיקה מפלה, ואף ניסו, ב-11 בינואר 1936, להתנקש בחיי הרב הראשי של יהודי רומניה, הרב נימירובר[1].

לאחר הסכם מולוטוב-ריבנטרופ העבירה ברית המועצות לרומניה אולטימטום, בו דרשה ממנה לצאת מבסרביה ומחלק מבוקובינה. בהיעדר בעלי ברית המוכנים לעמוד לצדה, נאלצה רומניה לציית. לאחר אובדן הטריטוריות לברית המועצות, הביא תכתיב וינה בנושא הסכסוך בין רומניה להונגריה על טרנסילבניה ובין רומניה לבולגריה על חלק מדוברוג'ה, לקריעת חבלים נרחבים מהמולדת הרומנית והעברתם להונגריה ולבולגריה. הטראומה שעברה על העם הרומני, שנאלץ לוותר על חבלים אלה ללא מלחמה, דרבנה אותו לחפש שעיר לעזאזל, אותו מצא ביהודים. במהלך נסיגת הצבא הרומני מחבלי בסרביה ובוקובינה, היו תושבים מקומיים לא-רומנים, שהפגינו את שמחתם ואף פגעו בחיילים הנסוגים. הדיווחים העדיפו להגדיר את כל אלה כ"יהודים", אף שהיו בהם אוקראינים, רוסים, בעלי השקפות אוהדות לקומוניזם וגם פושעים ששוחררו מבתי הסוהר. סביר להניח שגם חלק מהיהודים שסבלו מהאנטישמיות הרומנית, שמחו לקראת שינוי השלטון, אך היו גם יהודים שחששו מכך ואפילו עזבו את חבלי הארץ הללו כדי לא לחיות תחת משטר קומוניסטי.

החקיקה האנטישמית, שהתחילה עם תקנון היהודים ברומניה, והקמת הממשלה הלגיונרית, שהפעילה את חוקי הרומניזציה כמנוף לגזל רכוש היהודים וחלוקתו בין מקורביה, יצרו אווירה שבה האנטישמיות הייתה לגיטימית, ואף מעבר לזה - רצויה ומתבקשת.

מבחינה פוליטית השלטון היה בידי ה"קונדוקטור" (המנהיג), גנרל יון אנטונסקו ובידי ממשלה פשיסטית אנטישמית, שהורכבה בידי הוריה סימה, ראש תנועת הלגיונרים (שנקראה "משמר הברזל"). בין שני ראשי השלטון שרר מתח רב על רקע שוד היהודים (באמצעות חוקי הרומניזציה), שנעשה, לדעת אנטונסקו, בצורה שגרמה נזקים לכלכלה הרומנית. הרכוש שנגזל מן היהודים נותב לקופת הלגיונרים או לכיסיהם הפרטיים ולא לקופת המדינה. בנוסף לנקודה היהודית, הלגיונרים, שהגיעו לשלטון לאחר שנים רבות של רדיפות מצד השלטון הקודם, שאף היה אחראי קודם לכן לרצח מנהיגם, קורנליו זליה קודריאנו, היו תאבי נקם ורדפו כל מי שהיה קשור לשלטון הקודם.

רומניה של אותה תקופה הייתה במידה גדלה והולכת גרורה של גרמניה הנאצית, ולכן כל אחד מהצדדים שרצו לשלוט ברומניה חיפש לעצמו תומכים בחוגי השלטון הנאצי בגרמניה.

ההכנות למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוריה סימה, כראש התנועה הלגיונרית וסגן ראש ממשלת רומניה באוקטובר 1940

חילוקי הדעות בין יון אנטונסקו ובין התנועה הלגיונרית בנושא גזל הרכוש היהודי לא נגעו לעצם הגזלה (על כך הייתה הסכמה), אלא לדרך וליעד אליו צריך להעביר את הרכוש הנגזל. אנטונסקו גרס, שאת גזלת רכוש היהודים צריך לעשות באופן הדרגתי ובהתאם לחוקים שחוקקו. הלגיונרים, לעומתו, היו להוטים לשדוד כמה שיותר ומהר ככל האפשר, ובשיטות שהתבססו לא על החוקים, אלא על טרור, רצח ועינויים. מחלוקת נוספת נוצרה בין הלגיונרים ובין הגרמנים שישבו ברומניה כמיעוט אתני. על פי חוקי הרומניזציה, היהודים (כפי שהוגדרו בתקנון היהודים) היו חייבים למכור ולצאת מניהול שורה ארוכה של מיני עסקים, מה שנוצל על ידי הרומנים לקנייתם במחיר אפסי או קרוב לכך. המיעוט הגרמני הכניס תחרות מסוימת כשהחל לקנות מהיהודים במחיר טוב מהמחיר שהציעו הלגיונרים (כחמישית מהמחיר הריאלי). לגרמנים המקומיים היה כסף שקיבלו כהלוואה מגרמניה, כסף רומני שרומניה שילמה לגרמנים עבור החזקת יחידות צבא גרמניות בשטחה (כהגנה נגד ברית המועצות). אנטונסקו דרש מהלגיונרים להפסיק את הטרור, והלגיונרים החלו לתכנן את תפיסת השלטון והדחת אנטונסקו‏[2].

כשלב ראשון החלו הלגיונרים להבאיש את ריחו של אנטונסקו בהזכירם את הקשר המשפחתי ליהודים (אמו החורגת ואשתו לשעבר, מהתקופה שבה היה בשליחות דיפלומטית בצרפת, היו יהודיות) וגם האשימו אותו בקשר לבונים החופשיים. על פי התעמולה הנאצית, הבונים החופשיים היו אויבי האנושות, שניים ברשעותם רק ליהודים. התעמולה האנטישמית הייתה סוחפת וכללה גם את חוגי האינטלקטואלים הרומנים. בכתב העת שיחות ספרותיות מינואר 1941 נכתב: "הגענו להצטלבות דרכים המציינת רגע היסטורי, אולי הרגע היחיד בחיינו כעם, אשר בו ניתנת לנו ההזדמנות להפריש מגופנו הלאומי באופן יסודי ומוחלט את המגפה האיומה של היהדות, ששחקה את כוחותינו ועיכבה את התפתחותנו (ההדגשה במקור)"‏[3].

בעשרים הימים שקדמו למרד הוגברה מאוד התעמולה האנטישמית, שבוצעה בכל הכלים שעמדו לרשות התנועה הלגיונרית, תעמולה שהדגישה את הצורך הדחוף לפתור את הבעיה היהודית.

הוריה סימה ומרעיו חיפשו את אהדת המשטר הנאצי של גרמניה ובנו על הדמיון האידאולוגי שבין תנועתם ובין התנועה הנאצית - היו להם לא מעט תומכים בממסד הנאצי.

גנרל אנטונסקו, שנהנה בראש ובראשונה מתמיכתו של הצבא הרומני, נפגש ב-14 בינואר 1941 עם אדולף היטלר בגרמניה. במפגש זה הבטיח אנטונסקו להיטלר שיתוף פעולה של רומניה ושל הצבא הרומני במלחמה עתידית עם ברית המועצות, וקיבל מהיטלר הסכמה שבשתיקה לחיסול מתנגדיו מהתנועה הלגיונרית.

בימים 19-17 בינואר ניהלה התנועה הלגיונרית "מסע הרצאות" ברחבי רומניה, מסע שנועד להפגין את האופי הנציונל-סוציאליסטי של תנועתם ולאותת להיטלר על נאמנותם.

אנטונסקו נקט פעולות שנועדו להצר את צעדי הלגיונרים, וביום 19 בינואר הוציא צו שביטל את תפקיד הקומיסרים ל"רומניזציה" - ג'ובים משתלמים ביותר שהיו בידי הלגיונרים. בצעד נוסף פיטר אנטונסקו את האחראים על הטרור הלגיונרי, החל משר הפנים פטרוביצ'סקו וכלה במפקד משטרת הביטחון ומפקד משטרת בוקרשט, ובמקומם מינה אנשי צבא הנאמנים לו אישית. הצבא גם השתלט על מתקנים בעלי חשיבות אסטרטגית כמו מרכזיות טלפון, תחנות משטרה ובתי חולים. בתחבולה אופיינית לשליטים רומנים רבים (ראו סעודות המוות של ולאד השלישי) זומנו הממונים הלגיונרים על המחוזות לעיר הבירה להתייעצות כלכלית חשובה, ובמהלך המפגש נעצרו כולם.

המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 בינואר 1941 נרצח בבוקרשט קצין גרמני על ידי אזרח יווני. פרשה זו לא פוענחה עד היום, אך היא שימשה כניצוץ שהפעיל את המרד הלגיונרי. אמנם יון אנטונסקו החליף את מפקדי משטרת הביטחון ומשטרת הבירה, אך הפקודים שלהם, שקיבלו הוראות מהוריה סימה, סירבו לאפשר למפקדים החדשים להיכנס לתפקידם. לגיונרים מצוידים בנשק חם תפסו את משרד הפנים, תחנות משטרה, ובניינים נוספים של משרדי ממשלה ומבנים עירוניים, ופתחו באש על החיילים שניסו להשתלט על מקומות אלה.

פניותיו של אנטונסקו לציבור לשמירת הסדר, לא פורסמו ולא שודרו באמצעי התקשורת, שנשלטו על ידי הלגיונרים; אלה קראו מצדם לעם הרומני להתקומם נגד משרתי הבונים החופשיים והיהודים (כרמז לקשריו של אנטונסקו).

במשרד הפנים רוכזו, להגנה על חייהם, אישים שעלולים היו להיות מטרות להתנקשות מצד הלגיונרים. ראשי הלגיונרים בראשות הוריה סימה ירדו למחתרת. הלגיונרים ערכו גיוס המוני בכפרים הסובבים את בוקרשט והמוני איכרים זרמו אל רחובות בוקרשט בהיענות לקריאתם להגן על המדינה מפני היהודים והבונים החופשיים. הלגיונרים השתלטו על תחנות הדלק ועל מיכליות דלק והשתמשו בפחי נפט בוערים כנשק נגד החיילים. בארמונו של אנטונסקו נותרו אתו רק 15 קצינים נאמנים.

במשך יומיים הסתפק הצבא הרומני רק בהגנה על עצמו והשתדל לכתר את הנקודות שהיו בשליטת הלגיונרים, אך לא יזם התקפות ונתן להם לפעול באופן חופשי. בתקופה זו פרסמו הלגיונרים כרוזים שבהם טענו, כי "היהודים התמרדו". במשך כל ימי המרד עסקו עיתוני הלגיונרים (העיתונים היחידים שהופיעו ברומניה באותה עת) בהסתה נמרצת נגד היהודים, הסתה שבסופה הייתה מופיעה הסיסמה המופנית אל הקוראים: "אתם יודעים במי לירות"‏[4].

הפרעות ביהודי בוקרשט[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופות עירומות של יהודים שנרצחו על ידי הלגיונרים ביער ז'ילבה ונבזזו גם מבגדיהם על ידי האספסוף

הפרעות ביהודי בוקרשט לא היו תופעת לוואי של מרד הלגיונרים, אלא אירוע מקביל שאורגן בכוונה תחילה, בין השאר כדי לתת לגיטימציה למרד הלגיונרים ולזהות את מתנגדי הלגיונרים עם אוהדי היהודים.

בפרעות נגד היהודים השתתפו השוטרים הנאמנים ללגיונרים, ארגונים לגיונריים שונים, איגוד הפועלים, ארגון הסטודנטים, תלמידי תיכון, צוענים ופושעים פליליים. ההתקפה על שני הרבעים היהודים, וקרשט (Văcăreşti) ודודשט (Dudeşti), החלה כמה שעות לפני המרד. אחד מראשי הלגיונרים, וסילה יסינסקי (Vasile Iasinschi), שר העבודה, הבריאות וההגנה הסוציאלית בממשלה הלגיונרית, נתן את ההוראה להצית את השכונות היהודיות וההמון התנפל על בתי היהודים, בתי הכנסת שלהם ויתר מוסדותיהם. מטות הלגיונרים הפכו למרכזי עינויים, אליהם הובאו יהודים שנחטפו מבתיהם. בתי יהודים הוצתו ואת היהודים עצמם ריכזו במקומות, בהם יכלו לענות אותם לצורך סחיטת רכושם וגם לאנוס את הנשים. יהודים נרצחו באופן אקראי, אך גם בהוצאות להורג מתוכננות. היו יהודים שהושלכו מקומות עליונות של בניין מפקדת המשטרה, ואחרים, שנרצחו באכזריות בבית המטבחיים.

אנשי צבא לא לקחו חלק בפוגרום זה וכך גם שוטרים שהיו נאמנים לאנטונסקו. השוטרים הנאמנים לאנטונסקו אולצו למסור את נשקם ואף את מדיהם והושמו במעצר.

למרות שלשלטונות היה ידוע שסכנה גדולה אורבת לרבעים היהודים, דודשט ווקרשט, לא דאגו לשמירה, לא על חיי מאה אלף התושבים היהודים ולא על רכושם ואולי השאירו אותם ללא מגן במתכוון, כדי שניתן יהיה לאחר מעשה, כפי שזה קרה, להאשים את הלגיונרים במעשי הזוועה שעשו, בשוד ובגניבה ולהשחיר את הדימוי שלהם בעיני הציבור הרומני.

אחרי המרד ציין התובע הצבאי ש"בעת שהאש כילתה בית כנסת חדרו החיות לבתים ואנסו נשים מול עיני הבעלים והילדים"‏[5].

מרכזי עינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעות ביהודים החלו מוקדם, ביום 20 בינואר, כשנעצרו עשרות יהודים והובאו למקומות, שהפכו בהמשך למרכזי עינויים. כנופיות של לגיונרים הקימו מרכזים בהם ריכזו יהודים לשם חקירתם ועינויים, במטרה לשדוד את רכושם. מרכזי העינויים העיקריים היו:

  • מפקדת משטרת הבירה. לכאן הובאו זיגמונד גולדפרב, מי שהיה נשיא הקהילה של יהודי בוקרשט, חברי הוועד של המשרד הפלסטיני (מי שעסקו וארגנו את העלייה לארץ ישראל) ובראשם משה אורחובסקי ועוד.
  • הבית על שם גאורגה קלימה בדרך קלרשי 37.
  • מרכז המשטרה מס' 15 ברחוב מתיי באסאראב. לכאן הובאו יהודים שנלקחו מבתיהם וביניהם העיתונאי בן ה-72 הוריה קרפ, מי שהיה בעבר סנטור ומזכיר כללי של הקהילה היהודית של בוקרשט ובנו, מתתיאס קרפ, המזכיר הכללי של פדרציית איחוד הקהילות היהודיות של רומניה ועוד אישים, ביניהם כאלה שלחמו במלחמות רומניה וזכו למדליות. אל מרכז זה הובאה גם קבוצה של 20 צעירים, שנלקחו מהמרכז של הארגון הציוני ועמדו לפני יציאתם לארץ ישראל‏[6].
  • מרכז התאחדות הקהילות היהודיות ברחוב בורגלה 3.
  • בית כנסת מלבין ברחוב האמיצים 4.
  • טחנת הקמח סטראולשט.
  • הבניין של מועצת ז'לאבה.

בנוסף לרצונם של המענים לסחוט מהיהודים את רכושם המוסתר, לקחו חלק בעינויים גם צעירים סדיסטים, לפעמים נערים, שעינו יהודים להנאתם. העינויים נמשכו שעות ואף ימים ולילות כשהמענים מתחלפים ביניהם. היהודים נשדדו מהרכוש שהיה עליהם ולעתים גם מבגדיהם. הם אולצו למסור רכוש שהוסתר במקומות אחרים, רכוש קהילתי או רכוש פרטי ופעמים רבות נורו למוות לאחר מכן, כפי שעשו לגזבר הקהילה. חלק מהנרצחים אף אולצו לכתוב מכתבי התאבדות לפני שנרצחו.

בראש חבורת המענים עמד מירצ'ה פטרוביצ'סקו, בנו של שר הפנים, שהודח על ידי אנטונסקו. פטרוביצ'סקו קשר יהודים למטרות וירה אליהם כשהוא מכוון את יריותיו כך שלא יפגעו בגופם, אלא ייצרו קו היקפי סביבו. הוא השתמש גם בנשים יהודיות שהופשטו עירומות ונקשרו כשגבן אל המטרה. לאחר שסיים לירות ניקרו את שדי הנשים במקדח או שחתכו אותם. רק אישה אחת מהן נותרה בחיים לאחר טיפול זה, אך גם היא הוצאה להורג עם יהודים אחרים.

גם נשים לגיונריות לקחו חלק בפרעות - הן אהבו במיוחד להפשיט גברים יהודים ולהכות אותם באיברי המין.

ביום 23 בינואר, כמה שעות לפני דיכוי המרידה, בחרה קבוצה של לגיונרים באקראי 15 יהודים, הובילה אותם במשאיות לבית המטבחיים המקומי ושם נורו למוות. חמישה מבין היהודים, כולל ילדה בת חמש, נתלו על ווי בית המטבחיים בעודם בחיים, הם עונו, בטנם נחתכה והמעיים שלהם נקלעו על צווארם. על הגופות הודבקו תוויות "כשר". בית המטבחיים נסגר לשבוע ימים לצורכי טיהור מתוצאות העינויים.

הסופר הרומני הידוע, קונסטנטין וירג'יל גאורגיו, ציין בספרו "זכרונות" (Memorii, Ed. Gramar 1999, pag. 523-524):

באולם העצום של בית המטבחיים, שם תולים את הפרות על אנקולים לשם ביתוק, היו תלויות גופות של אנשים ערומים. על כמה גופות נרשמה המילה "כשר". אלה היו גופות של יהודים... נשמתי הזדהמה. התביישתי מעצמי. בושתי על היותי רומני, כמו הקרימינלים ההם ממשמר הברזל.

בפרעות אלה נרצחו 125 יהודים, 120 גופות נספרו וחמש לא נמצאו. ייתכן שנרצחו יהודים נוספים, שאינם מקהילת בוקרשט אך נקלעו למקום באותם ימים. במהלך הפרעות נפגעו קשה או נהרסו כליל 1,274 בתי עסק, חנויות, בתי מלאכה ודירות של יהודים. אחרי דיכוי המרד אסף הצבא שלל של לגיונרים מהיהודים ב-200 משאיות וגם כסף מזומן ותכשיטים.

שוד, הרס ושריפת בתי כנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלגיונרים הציתו בתי כנסת ורקדו סביב הלהבות בעודם שואגים משמחה.

  • בית הכנסת קהל גראנדה בבוקרשט (בית הכנסת הספרדי הגדול), מבתי הכנסת המפוארים ביותר במזרח אירופה, הותקף ב-21 בינואר בערב על ידי קבוצת פורעים גדולה, ששדדה כל דבר בעל ערך. למחרת הביאו הלגיונרים מיכליות דלק, ריססו את קירות בית הכנסת והדליקו אותו. הוא נשרף לחלוטין.
  • בית הכנסת "בית המדרש הישן" הותקף על ידי קבוצה, שעצרה את המתפללים והובילה אותם לאחד ממרכזי העינויים. הפורעים שדדו את חפצי הערך ושרפו את המבנה.
  • ההיכל "גשר מוגושואיה", שנוסד בשנת 1840, נהרס בעזרת גרזנים, מכושים ומוטות ברזל. נהרסו גם כמה חדרים, שהיו בחצר ושימשו כבית אבות. לפני ההרס נשדדו חפצי הערך ומה שלא נשדד הועלה באש.
  • בבית הכנסת קורל (Templu Coral) הגדול נעצרו המתפללים והובלו לאחד ממרכזי העינויים. חלקם נלקחו בהמשך ליער ז'ילאבה, שם נרצחו. בית הכנסת ניצל משריפה גמורה, כי כמות הדלק שהביאו הלגיונרים לא הספיקה.
  • בית הכנסת "האחווה" (פראטרנה) נשדד, נהרס והוצת, אך האש שרפה רק את המבוא ואת דלת הכניסה.
  • "בית הכנסת אחדות הקודש", שהוקם ב-1836, נשדד תחילה ב-21 בינואר על ידי עשרה פורעים מזוינים. הפורעים חזרו למחרת, התיזו בנזין והציתו אש, אך האש לא התפשטה ולאחר הסתלקות הפורעים כובתה.
  • בבית הכנסת הגדול הייתה משרתת נוצרייה בשם לוקרציה קנז'יה שהתחננה בפני הפורעים שלא ישרפו את בית הכנסת והזכירה להם בבכי את המצוות הנוצריות. בית הכנסת נשדד ופנימו נחרב, אך ניצל משריפה.
  • בית הכנסת "מלבי"ם" נתפס על ידי כנופיית פורעים והפך למרכז טרור ועינויים. כ-300 יהודים, שתפסו הפורעים בבית הכנסת ובסביבתו, הובאו אליו ושם עונו ונשדדו. גם בית הכנסת נשדד ותוכו נהרס.
  • בית הכנסת "בית אל" נשדד ונהרס באמצעות גרזנים ומכושים.
  • בית הכנסת הספרדי הקטן קהל צ'יקו נשדד ונהרס, אך ניסיונות ההצתה נבלמו על ידי השכנים הנוצרים, שחששו מהתפשטות האש לבתיהם.
  • בית הכנסת של הסנדלרים נתפס והוסב למרכז עינויים של המתפללים ושל עוברי האורח היהודים, שהובאו מהרחוב. את חפצי הקודש שרפו במרכז בית הכנסת.
  • בית הכנסת "פועלי צדק" נשדד ונהרס.

בנוסף לבתי כנסת אלה, נשדדו ונהרסו עוד 13 בתי כנסת קטנים יותר‏[7].

דיכוי המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

יון אנטונסקו בחברת אדולף היטלר, ביוני 1941

במהלך ימי המרד נמנע אנטונסקו מעימות ישיר עם הלגיונרים, אך דאג לרכז יחידות צבא שהובאו מערי השדה אל בוקרשט, כולל מאה טנקים. התוהו ובוהו גבר והדאיג אפילו את היטלר, שהיה מעוניין ברומניה כבעלת ברית מסודרת. כאשר תמונות הזוועה מהפרעות התפרסמו וכאשר זעם החיילים כנגד הלגיונרים הלך וגאה (לגיונרים פגעו בחיילים בודדים שתפסו, הפשיטו אותם ממדיהם ואפילו שרפו כמה), ברגע המתאים מבחינתו נתן אנטונסקו את ההוראה לצבא, בראשותו של גנרל איליה שטפליה לדכא את המרד וזה ביצע את המלאכה בכמה שעות, ללא קושי מיוחד. ללגיונרים לא הייתה תשובה לשימוש שעשה הצבא בתותחים ובטנקים ברחובות בוקרשט. החיילים הסתערו על מתרסי הלגיונרים והלגיונרים ברחו. במהלך ההתנגשויות עם הלגיונרים המבוצרים בבניינים, נהרגו שלושים חיילים ומאות נפצעו. אין נתונים רשמיים על מספר הלגיונרים שנהרגו, אך דוברי התנועה הלגיונרית טענו שנהרגו יותר מ-800 מחבריהם בקרבות של אותם הימים.

לאחר שהמרד דוכא פנה אנטונסקו באמצעות הרדיו אל העם וסיפר להם את כל "האמת", בלי להזכיר כלל את הפרעות ביהודים. לאחר שהמרד דוכא, ביקש אנטונסקו מחיל המצב הגרמני, שישב באפס מעש בכל מהלך המרד, להפגין הזדהות איתו. החיילים הגרמנים נשלחו למצעד ברחובות בוקרשט, מצעד שהסתיים מול בנין ראש הממשלה, ושם הם הריעו לאנטונסקו‏[8].

לאחר נפילת הלגיונרים התהפכה המגמה וכל האופורטוניסטים שהצטרפו אליהם, עזבו אותם. העיתונות הפסיקה להיות לגיונרית, אך נשארה אנטישמית ולאומנית. חלק ממנהיגי הלגיונרים, כולל הוריה סימה, נמלטו לגרמניה, ואחרים נכלאו. עד סוף פברואר 1941 נעצרו ברומניה באשמת השתתפות במרד 9,352 לגיונרים, ועד אוגוסט 1941 נשפטו 2,980, מתוכם 1,842 נשלחו לרצות עונשי מאסר שונים. באותם ימים החלה המלחמה נגד ברית המועצות ולגיונרים רבים העדיפו לצאת לחזית במקום להישפט, אולם לטענת התנועה הלגיונרית, חלק מהם נורו בגבם בזמן הקרבות, לפי הוראות שקיבלו קציניהם מהפיקוד העליון.

לאחר דיכוי המרד פרסם משטר אנטונסקו צו להחרמת רכושם ואיסור חזרתם של כל אלה שנמלטו מרומניה בתקופה זו, ראשי הלגיונרים הבורחים וכמה מאות יהודים שברחו מהפרעות לדרום דוברוג'ה הבולגרית ושהו שם בחוסר כל וללא אישור השלטונות המקומיים‏[9].

הלגיונרים, שהובילו את הקו האנטישמי ברומניה, נפלו, אך אותה מגמה נמשכה גם בלעדיהם, עם הפסקה קלה, כי גם לרומנים היה קשה לעכל את מראות הזוועה של פרעות בוקרשט. כעבור כמה חודשים דהו מראות אלה מול פרעות יאשי.

הכחשת הפוגרום ותאוריות הקונספירציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר דיכוי המרד התחילו ניסיונות הטשטוש וההכחשה, הן של הפוגרום ובעיקר המעשים האכזריים במיוחד שבוצעו במהלכו והן של המרד עצמו. הלגיונרים ניסו לטעון, שלא היה פוגרום, אלא רק פגיעה באותם היהודים שתקפו אותם. בהמשך ניסו לטעון שלא הם ביצעו את הפוגרום, אלא אספסוף שהונהג על ידי זרים (בעיקר בולגרי מסוים) ובשלב האחרון טענו שוב שלא היה פוגרום, אלא בִּיום של פוגרום, שנעשה על ידי אנטונסקו בקנונייה עם היהודים ועם הקומוניסטים, או רק עם היהודים או רק עם הקומוניסטים, והגופות שצולמו כלל לא היו גופות של יהודים, אלא של לגיונרים‏[10].

דוגמה למסע ההכחשה הוא מאמרו של עיתונאי רומני ידוע בשם Pamfil Şeicaru, שפרסם לאחר המרד, ב- 17 בפברואר 1941, בעיתון Curentul, מאמר בשם "הוצאת הדיבה העגומה של האומה" ובו טען "שאינו יכול להאמין שאלה שהובילו בני אדם לבית המטבחיים לשחוט אותם כמו בהמות היו רומנים ולא זרים. איזה שם הוציאו לנו בקהילת העמים? איזה מוניטין ישאירו לנו?" ומכאן הגיע למסקנה: "מעשיהם הוכיחו כי מוצאם אינו רומני"‏[11].

לגבי המרד, הלגיונרים טענו שלא היה מרד, אלא התקפה של אנטונסקו עליהם, במטרה לקחת לעצמו את כל עמדות השלטון. בערוב ימיו הודה הוריה סימה שנרצחו 124 יהודים, אך טען שהיהודים אשמים בכך במידה רבה, כי הם היו צד לוחם בהתנגשות וסכסכו בינם ובין אנטונסקו. כראיה לכך הוא מציין, שראה לעתים קרובות את וילהלם פילדרמן, מנהיג יהדות רומניה, עולה או יורד ממשרדו של אנטונסקו‏[12].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פשיסטים רומנים יורים ברב נימירובר, דבר, 12 בינואר 1936
  2. ^ ז'אן אנצ'ל, "תולדות השואה - רומניה", כרך ראשון, עמודים 354 - 361
  3. ^ ז'אן אנצ'ל, "תולדות השואה - רומניה", כרך א' עמוד 365
  4. ^ ז'אן אנצ'ל, "תולדות השואה - רומניה", כרך ראשון, פרק אחד-עשר
  5. ^ ז'אן אנצ'ל, "תולדות השואה ברומניה" כרך א' עמוד 391
  6. ^ מתתיאס קרפ, "הספר השחור", כרך א' עמודים 182, 183
  7. ^ מתתיאס קרפ, "הספר השחור", כרך א' עמודים 197 - 200
  8. ^ ז'אן אנצ'ל, "תולדות השואה - רומניה", כרך ראשון, עמודים 374 - 375
  9. ^ ידיעה חדשותית מאיסטנבול, שוד "חוקי" של ממשלת רומניה, דבר, 30 בינואר 1941
  10. ^ Commission on the Holocaust in Romania, submitted to President Ion Iliescu in Bucharest on November 11, 2004.
  11. ^ ז'אן אנצ'ל, "תולדות השואה - רומניה", כרך א' עמוד 399
  12. ^ ז'אן אנצ'ל, "תולדות השואה - רומניה", כרך א' עמוד 400
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg